הבעיה המרכזית של נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה 2017 לא הייתה קשורה לריבאונד, להיעדר קלעים, לחור מתחת לסל או לכושר האישי הרעוע של השחקנים בעונה האחרונה. כל אלו אכן הכשילו את ארז אדלשטיין ושחקניו, אבל הקשיים האלו, בדרגות משתנות, רודפים את הנבחרת כבר שנים. לכן, הבעיה העיקרית סביב הנבחרת הייתה אמנזיה, מחלת השיכחה. כי פרט לאליפות ב-2015, שבה הציגה ישראל יכולת לא רעה, נהנתה מגל היעדרויות משמעותי ברוסיה והתרסקה ברגע שפגשה יריבה רצינית בשמינית הגמר, הנבחרת נכשלה בארבע מחמש האליפויות האחרונות.
ב-2013 היא סיימה במקום ה-21, עם ניצחון אחד; ב-2011 איבדה סיכוי לאחר שהפסידה בשלושת משחקיה הראשונים וסיימה במקום ה-16 (באליפות הראשונה עם 24 קבוצות); וב-2009 הפסידה בכל שלושת משחקיה. אפשר להתנחם בכך שאחרי הביזיון מול אוקראינה אמש, באליפות הבאה נזכור היטב עד כמה אנחנו חלשים.
עוד בנושא
נבחרת ישראל נפרדה מהיורובאסקט עם תבוסה מבישה מול אוקראינה, 88:64
ארז אדלשטיין הדהים: "הטורניר הזה עשה טוב לכדורסל הישראלי"
הקפטן שהפך לשעיר לעזאזל: אור שקדי על קמפיין שהפך להתפרקות כללית
הפנים אומרות הכל: אלבום לסיכום התבוסה של ישראל לאוקראינה
אפשר לסמן את תחילת הנפילה בפרישתו של מאיר טפירו, לפני האליפות ב-2009: עם טפירו כשחקן מוביל העפילה ישראל לרבע הגמר ב-2003 וגברה על קרואטיה וסרביה ב-2007. בכלל, זו מגמה שכדאי להתרגל אליה: אין תחליף לטפירו, אף אחד לא נכנס לנעליו של יניב גרין ואין אפילו עידו קוז'יקרו באופק בדיוק כפי שהדור של ילידי החצי השני של שנות ה-70 לא נהנה מכישרונות ברמה של עודד קטש ודורון שפר. גם התלות במתאזרחים מעידה על הפיחות באיכות: באליפות 2007 המתאזרח של ישראל היה ג'רון רוברטס, רול פלייר לא מאוד משמעותי; ריצ'י האוול, לעומת זאת, הוא כמעט חצי נבחרת כיום. זו לא סתם תחושה: רמת הכשרון בכדורסל הישראלי בירידה מתמדת, וההישגים בהתאם.
כדי לרענן את האמנזיה הפרטית שלי, ניגשתי לטורים שכתבתי אחרי כשלונות קודמים. גיליתי לחרדתי שכל מה שביקשתי לכתוב עכשיו כבר כתבתי בעבר. כבר בתום האליפות ב-2009 דרשתי למנות מאמן זר לנבחרת הנוער, דרישה שכידוע יושמה באופן מידי על ידי פרנסיו הדינמיים של איגוד הכדורסל; בפעמים אחרות הצרתי על היעדר מדיניות הגנתית ברורה בנבחרת הבוגרת ובנבחרות הצעירות, על היעדר הקלעים, על כדורסל איטי ושבלוני מדי ועל הליגה הישראלית הרכה. גם את סגולותיו וכשליו של ארז אדלשטיין שכולם באו לידי ביטוי באליפות האחרונה באופן הכי צפוי שאפשר להעלות על הדעת, כמו גיבור טרגדיה יוונית שלא יכול לנוס מגורלו טחנתי מכל הכיוונים לאורך השנים. נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה.
הבעיה עם כל הטענות האלו היא שהפנייה לגורם אמורפי כלשהו "כדורסל ישראלי" או "איגוד הכדורסל" משולה למשחק סקווש ללא קיר. אף אחד לא נמצא בצד השני כדי להחזיר לך את הכדור. "הכדורסל הישראלי" הוא אוסף של מאמנים, מנהלים, סוכנים ושחקנים שחושבים בעיקר על טובתם האישית, ובצדק מבחינתם; איגוד הכדורסל הוא גוף שעיקר עיסוקו הוא בגביית אגרות שיפוט מהאגודות וארגון לוחות משחקים, תקציבו נמוך ואנשיו מנסים בעיקר להגיע הביתה בשלום. גם מאמני ישראל אינם מקשה אחת: יש טובים יותר, יש טובים פחות, יש מסורים יותר ויש חפיפניקים יותר, אבל אי אפשר לצפות מהם לשנות את הענף מן הקצה אל הקצה כשהם פועלים בתוך מערכות קצרות רואי ונטולות חזון.
כך שאין טעם למסקנות מקצועיות מעמיקות על הנבחרת, מכיוון שהן לא ייושמו. מאמן יוחלף, מאמן חדש יגיע (לא בטוח שעודד קטש או דן שמיר רוצים לעולל זאת לעצמם), אבל רמת הכשרון תמשיך לרדת. הדור של ילידי שנות ה-90 נופל ביכולתו באופן משמעותי מילידי שנות ה-80' פניני, הלפרין, אליהו, מקל, כספי ואוחיון. בקמפיינים הקרובים, לאליפות העולם ב-2019 וב-2021, סביר להניח שיהיה רע יותר.
דווקא כאן, ברמת השחקנים, ייתכן שטמונה איזושהי תקווה לשינוי. הדור שמגיע כעת לסיום דרכו ידע, על כל מגבלותיו, לקבל החלטות קריירה אינדיווידואליות לא קלות ולא תמיד פופולריות: עמרי כספי התקוטט עם מאמניו מגיל צעיר ולא ויתר על ה-NBA גם כשנתקל בקשיים; גל מקל הלך למכללה, ברח ממכבי וניסה את מזלו ב-NBA ובאירופה; ליאור אליהו עבר טירונות אצל דושקו איבנוביץ' בטאו ויטוריה; יותם הלפרין ראה עולם בלובליאנה ובהמשך באולימפיאקוס; אפילו לגיא פניני הייתה קדנציה קצרה בסרביה ובהמשך בקפריסין. הדבר הכי חשוב שהשחקנים האלו עשו הוא להתרחק מהליגה המקומית, שהקשר שלה לאירופה מקרי בהחלט, ונוכח הרכות והיעדר האינטנסיביות שלה היא מקשה על התפתחות שחקנים, עובדה שאף חוק רוסי לא יכול לפתור. מי שנשאר פה ולא משחק ביורוליג או ביורוקאפ בקביעות צריך לקחת בחשבון שהוא שוחה מרצון במי אפסיים.
המייצג המובהק של הדור החדש הוא שון דאוסון, שנתקע יותר מדי זמן במכבי ראשון לציון ובהחלטה אומללה עבר הקיץ לבני הרצליה. אז אולי הוא ימשיך להיות חכם על חלשים, ולקלוע כאן 15 נקודות למשחק, אבל לא יפתח את ההגנה, את הקליעה ובעיקר את האופי כפי שהיה יכול לעשות באיזו קבוצה סרבית, נניח חממת הצעירים של מגה בימקס. אפשר היה לחוש בסטגנציה ואף בנסיגה ביכולתו באליפות שאליה הגיע בגיל 23.5, גיל שבו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י הובילו את הנבחרת. אפשר לקוות שגם עוז בלייזר, וצעירים יותר כמו תמיר בלאט ויובל זוסמן, ישכילו בשלב מסוים להבין שאף עסקן לא יעשה בשבילם את הדבר הנכון, ויהיה עליהם לחפש את הקבוצה הנכונה שבה יוכלו למקסם את יכולותיהם. ברוב המקרים, הקבוצה הזאת נמצאת מעבר לים. למרבה האירוניה, בריחה מהליגה הישראלית תעשה טוב גם להם וגם לכדורסל הישראלי.