פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בית המוות: השאלות המציקות והתשובות המעיקות שנותרו מכישלון נבחרת ישראל

        רק משחק אחד סולד אאוט. נבחרת מאותגרת שלשות שמחביאה את הקלע הכי טוב שלה. סכסוך עם מכבי תל אביב שמשאיר בחוץ את מלך הריבאונדים. ופיני גרשון אחד שנחשף במערומיו. אהרל'ה ויסברג על כישלון כולל של הכדורסל הישראלי ביורובאסקט

        בית המוות: השאלות המציקות והתשובות המעיקות שנותרו מכישלון נבחרת ישראל
        צילום ועריכת וידאו: קובי אליהו

        "כה זרה את לי ולמה
        הלכת עם מישהו אחר,
        לפעמים אני חושב
        איך לאהוב אותך הלילה.
        אין לי לילה, אין לי יום,
        אין לי לילה".

        27 דקות אחרי חצות. כן, שוב לילה, שוב יד אליהו, ושוב השעון מורה על ה-27 הזה. אחרי שסיים לענות על שאלות הכתבים, ארז אדלשטיין נעלם בחסות החשכה מאוהל התקשורת המפואר. זה היה אמור להיות רגע של שקט מקפיא, שייתן ביטוי לריקנות שכל הישראלים חשו באותו רגע - שחקנים, מאמנים, עסקנים, אוהדים וגם עיתונאים. התרגלנו להביט על סצנת הכדורסל בריחוק מסוים, בציניות, בנטייה לביקורתיות, אבל יש משהו בנבחרת ישראל - ובטורניר כה יוקרתי שנערך בישראל - שמחבר את כולם והופך אותם לפטריוטים גאים.

        אבל שקט מקפיא לא היה. כי במרחק מטרים ספורים, במתחם ה-VIP של היורובאסקט, התקיימה מסיבת הלילה הקבועה שהציגה בקולי קולות את מיטב הרפרטואר של אמני ישראל. ודווקא כשאדלשטיין עזב את האזור, התנגן שירו של בועז שרעבי, "את לי לילה". "אין לי לילה, אין לי יום, אין לי לילה", כתבו שרעבי ויואל גוב, כאילו ידעו שבשנת 2017 ידבר השיר שלהם על מאמן כדורסל מוכשר כשד, שבגיל 56 עומד אולי בפני סיום הקריירה שלו.

        עוד בנושא:

        ישראל הודחה מהיורובאסקט אחרי הפסד 104:91 בהארכה לגאורגיה
        אדלשטיין צפוי לסיים את תפקידו: "כל עוד ירצו אותי, אני אאמן"
        דן שמיר ועודד קטש המועמדים המובילים להחליף את אדלשטיין

        ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        אולי זה סוף הדרך? אדלשטיין (צילום: ברני ארדוב)

        יש משהו אכזרי במקצוע האימון. מנוחתך טרודה ועיניך טרוטות, המוח מתפוצץ מרעיונות ומהתלבטויות, אתה נדרש לנבא בפני השחקנים מה כל יריב יעשה, תלוי ברגע האמת בביצועים של אחרים, ובסוף - כשהחלום מתנפץ לרסיסים ואתה נותר בפני שוקת שבורה, עליך לשבת מול פרוז'קטורים מסנוורים, גדודי מצלמות ואוגדות מיקרופונים, לשמור על ממלכתיות ולהשיב על השאלות הקשות, כשכולם רק מחכים שיקפוץ לך הפיוז ותאבד את העשתונות. למי מאיתנו לא היה יום קשה בעבודה, רצוף בטעויות ובכישלונות, שבסיומו רק רצינו להישאר לבד. למאמנים אין את הלוקסוס הזה.

        אדלשטיין הגיע עם אג'נדה מוכנה לראיונות אחרי ההדחה. להודות באכזבה, אך להיתלות בגאווה. אז הוא סיפר על הקהל שנשאר למחוא כפיים למרות ההפסד, ועל המשחק הגדול שהיינו חלק ממנו, ועל הכדורסל היפה ששיחקנו (לכאורה) בדרך להישג הדל כל כך, ועל הכבוד והיוקרה שיש בעצם שהייתנו כאן.

        ובעצם, זה כל כך לא רלוונטי. היום הזה, 6 בספטמבר 2017, היה אמור להיות יום השיא של אליפות אירופה בתל אביב. זה היום בו ייפלו ההכרעות. זה היום בו ייקבעו הדירוגים הסופיים. זה היום בו יסתיימו 635 ימי הקמפיין של אירוח הטורניר בארץ. והיום, היום הזה ממש, הוא היום בו נבחרת ישראל הפכה באופן מתמטי, רשמי וסופי לבלתי רלוונטית.

        אפשר לספר סיפורים על כך שהפסדנו לנבחרות טובות מאיתנו. ושאנחנו בעצם מוגבלים בכישרון וביכולת. ושגם הקהל שלנו לא בדיוק העניק אווירה לוהטת ברגעים הקשים. הכל נכון. הכל סביר. הכל קביל. אבל זה, גבירותיי ורבותיי, כישלון. כ-י-ש-ל-ו-ן.

        עומרי כספי שחקן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        כישלון בכל מיני רמות. כספי (צילום: ברני ארדוב)

        זה כישלון מקצועי, כי ישראל מסיימת את היורובאסקט עם ניצחון אחד על הפרקט (וגם אם תגבור הערב על אוקראינה, זה הרי יהיה אך ורק בשביל הצוברי'ז ובשביל אלה שיעזו לטעון כי "יש סיבה לגאווה, איך הצלנו את כבודנו ונלחמנו כמו ספורטאים גם כשלא היה לנו על מה לשחק". אה-הא). והרי נבחרות מארחות אמורות, בדרך כלל, להוציא מעצמן טיפה יותר ממה שהן שוות.

        זה כישלון שיווקי, כי במשך 20 חודשים ידעו כולם ש"הענקים מאירופה מגיעים לתל אביב" - ובכל זאת, ישראל מסיימת את היורובאסקט כשרק לאחד מחמשת משחקיה נמכרו כל הכרטיסים. עד היום לא החליטו באיגוד הכדורסל מה יותר חשוב: למזער נזקים כלכליים מהעלות העצומה של הפרויקט ולמקסם רווחים מהמכירות, או להבין שיהא המחיר אשר יהא, המטרה החשובה באמת היא שלא יישאר כיסא אחד מיותם ברחבי יד אליהו. כשאוהדים התרעמו, אנשי האיגוד העדיפו לאטום אוזניהם ולהתנצח איתם בפייסבוק. יהיה מי שיטען להגנתו שהתבוסה לאיטליה, ואחריה התבוסה לליטא, פגעו במכירת הכרטיסים; בפועל, לא היה צריך להישאר כרטיס בקופה כבר לפני חודשים רבים. אליפות אירופה בישראל, ולא נמצאה אפילו הרבבה שתמצא לנכון למלא את ההיכל?

        וזה כישלון ארגוני, כי בשעה שמיטב המוחות שיש לכדורסל הישראלי התקבצו כדי לעמוד במשימה הלאומית, עולות לא מעט שאלות מטרידות:

        * אף שלעולם לא תתקבל תשובה ברורה, יש להציף את השאלה הבוערת: האם העובדה שנבחרת ישראל הופיעה לראשונה בלי שחקנים ממכבי תל אביב היא תוצאה של צירוף מקרים אובייקטיבי או שעמד מאחוריה משהו שקשור ליחסים העכורים בין ראשי המערכות המקצועיות של שני הגופים? ואם שיקולים פוליטיים ואישיים השתרבבו פנימה, מי מהצדדים הוא זה שגרם למצב הזה? האם באמת נעשה הכל כדי שכרם משעור, מלך הריבאונדים של ליגת העל (לא רק בין המקומיים, אלא בין כל השחקנים כולם) יהיה בנבחרת? בשלושת ההפסדים הקריטיים, ישראל הובסה 136:75 במאבק על הכדורים החוזרים. כלומר, 65 אחוזים מהריבאונדים נפלו לידי היריבות.

        * אם שחקני הספסל היו כל כך טובים וראויים במהלך תקופה ההכנה המוצלחת, כיצד ייתכן שהם לא קיבלו אפילו קצה קצהו של אמון במהלך משחקי האליפות? למה מתייחסים לשחקנים בני 24 ו-25 כ"ילדים", בזמן שבמדינות אחרות (וגם בישראל, בעבר) זה הגיל בו הם כבר אמורים לכבוש את העולם, לטרוף את הפרקט ולהפוך לכוכבים?

        * לאור העובדה שהפכנו לנבחרת השלשות כמעט הכי גרועה ביבשת, איך ייתכן שהקלעי הטוב בסגל, יותם הלפרין, לא שיחק אפילו שנייה אחת בשני המשחקים האחרונים ועומד עדיין על אפס נקודות בטורניר? ולאן נעלמו ההסברים/תירוצים למיעוט הדקות שלו בהכנה, כאילו "אנחנו מודדים את זמן הפרקט שלו כדי לשמור אותו למשחקים החשובים באמת"?

        * והאם המנהל המקצועי של הנבחרות, פיני גרשון, יכול להתהדר בהישג המרשים של העתודה, עם מדליית הכסף בכרתים - ולהחביא קיץ רדוף כישלונות בכל שאר הגזרות, כשהנבחרת הבוגרת נתקעת בין המקום ה-17 ל-24, הקדטים מסיימים במקום ה-11 והנוער נשאר בדרג ב'?

        פיני גרשון (ברני ארדוב)
        קיץ רדוף אכזבות. גרשון (צילום: ברני ארדוב)

        המאמן הישראלי, שמתגאה כל כך ביצירתיות שלו, פוחד פחד מוות משינויים וממתן הזדמנות אמיתית לצעירים. כלומר, זה באמת חשוב ופופולרי (שלא לומר: פופוליסטי) להטיף לאהבת השחקן הישראלי, לקידומו ולבניית הדור הבא, אבל לא על הגב שלי. כשהנבחרת מופיעה במוקדמות, המאמנים הולכים עם הוותיק והמוכר (ולא בהכרח הטוב), כי מופעל עליהם לחץ לשמור על רצף ההעפלות ליורובאסקט, ואז הם מספרים ש"הזמן לתת במה לצעירים הוא באליפות עצמה, כשאנחנו כבר יודעים שהעפלנו". אבל כשהנבחרת מופיעה בטורניר הגמר, הם שוב הולכים עם הוותיק והמוכר (ולא בהכרח הטוב), ומסבירים ש"מי יודע איך הצעירים יגיבו לסיטואציה המלחיצה הזו".

        עכשיו אין ברירה. היורובאסקט הבא ייערך רק ב-2021; יוגב אוחיון יהיה אז בן 34, עומרי כספי וגל מקל יהיו בני 33. אפילו הסו-קולד ילדים של היום, בר טימור ועוז בלייזר, כבר יהיו בני 29 ו-28. כוכבי העתודה תמיר בלאט ויובל זוסמן יגיעו (אם בכלל נעלה) לאליפות הראשונה שלהם בגיל 24 - וצריך לדאוג שהם יהיו בשלים להנהיג את הנבחרת.

        בעוד פחות משלושה חודשים ייפתח הקמפיין הבא - מוקדמות גביע העולם. כספי לא ישחק עם הנבחרת, מכיוון שיהיה באותו זמן בגולדן סטייט; כל אותם שחקנים ממכבי תל אביב (ובהם זוסמן, וחבל) לא יופיעו גם הם, הודות למלחמות האגו והכסף בכדורסל האירופי שלא יאפשרו לשחקני היורוליג ליטול חלק במשחקים. זו ההזדמנות לחולל שינוי אמיתי, לבצע שידוד מערכות, להצעיר (באמת) את הסגל ולבנות את עתיד הענף.

        האם זה יפגע בסיכויי הנבחרת להעפיל למונדובאסקט ב-2019? ייתכן, אבל לא בטוח. האמת היא שזה גם לא כל כך משנה. דווקא בזכות עליבותה של ישראל, שהגיעה לאליפות אירופה עם שחקן אחד בלבד מה-NBA ומהיורוליג - היא בין היחידות שלא יסבלו ממכת היעדרויות ושתוכל להציג את רוב הטובים שבשחקניה.

        יריבתנו במוקדמות, יוון, למשל, תופיע בלי אף אחד משחקניה בקמפיין הנוכחי (והלא מוצלח). כוכביה לא יהיו פרינטזיס וסלוקאס, קלאתיס ופאפאס, אלא שמות אטרקטיביים פחות כמו קבאדאס ולרנצאקיס, יאנקוביץ' וחרלאבופולוס. גם ספרד תיפרד מכל הסגל הנוכחי שלה, לליטא ולצרפת יישארו רק שלושה שחקנים, ולסרביה מעט יותר. המדינות המובילות כבר לא ייראו כל כך מפחידות.

        ואם גם זה לא יעזור, וגם זה לא יעבוד, ושוב נישאר בבית - אולי הגיע הזמן שנכיר במציאות הקשה לעיכול. קל לזלזל במדינות כדורסל נחשלות כמו הונגריה וצ'כיה, כמו אוקראינה ולטביה, כמו פולין וגאורגיה. אחרי שנים של הזנחת היסודות, הצפת השוק בזרים סבירים ובינוניים, וחקיקת חוקים מלאכותיים שנועדו בעיקר לרפד את חשבונות הבנק של שחקנינו - יכול להיות שאנחנו פשוט כבר לא יותר טובים מאף אחד.

        "רק אותך אוהב הלילה,
        דמדומים ומחשבות.
        והמנגינה שלי הלילה,
        כמו אותן האכזבות".

        שחקן מכבי תל אביב יובל זוסמן (יוסי ציפקיס)
        אפשר לדאוג שיגיע בשל ליורובאסקט ב-2021? זוסמן (צילום: ברני ארדוב)