במסיבת העיתונאים שקיימה נבחרת ישראל לפני תחילת האימונים ליורובאסקט, פרש ארז אדלשטיין את משנתו. "מבחן הדרך יותר חשוב ממבחן התוצאה", אמר המאמן הלאומי, ובעקיפין הנמיך ציפיות. זו כשלעצמה אמירה מפוקפקת למדי (הרי מהו הערך העליון בספורט תחרותי אם לא הניצחון?), אבל גם אם בבסיסה עומדת תבוסתנות מובנית, מתברר למרבה הצער שיש בה הרבה מן האמת. אם איטליה עדיפה על ישראל - עם או בלי כמה מהכוכבים בסגל - אז ליטא עם 90 אחוז מהסגל המובחר ביותר כבר בכלל מחוץ לתחום. וכשמדובר בגרמניה, כלל לא בטוח שהיא חלשה יותר מאיטליה, נניח. וכשמדובר בגאורגיה, נראה שהיא קרובה הרבה יותר אליהן מכפי שאפשר היה לצפות.
במצב כזה, בו ארבע מתוך חמש היריבות בבית נראות עדיפות ועליונות על ישראל בצורה די מובהקת, אולי כדאי לשנות פאזה ואכן למדוד את התצוגות שלה באומדן אחר, או כמו שאדלשטיין מכנה אותו - "מבחן הדרך". הבעיה היא כזו: במבחן "הדרך" ישראל נכשלת עד כה עוד יותר מאשר במבחן התוצאה.
עוד בנושא:
עוד מפלה: נבחרת ישראל הפסידה 88:73 לנבחרת ליטא
גל מקל: "הם כתשו אותנו", ארז אדלשטיין: "זה 'בית מוות'"
כשפיני גרשון מנסה להיות ממלכתי: סיכום ההפסד לליטא
לא צריך ללכת רחוק כדי להיזכר בנבחרת מארחת שספגה שתי מפלות שכאלה בפתיחת אליפות אירופה. ליתר דיוק, רומניה שמארחת את בית ג' עומדת על מאזן חלש כמעט כמו של ישראל, עם תבוסות בהפרש כולל של 31 נקודות (ישראל עומדת על מינוס 36). עוד נבחרות מארחות שסרחו כך? שבדיה שאירחה את יורובאסקט 2003 חטפה שלושה הפסדים צורבים ב-78 הפרש במצטבר. פרט לשתיים, אין כמעט תקדימים לפתיחת טורניר שכזו על ידי נבחרת מארחת.
לרוב, האפקט הביתי טוען את הנבחרות הללו באנרגיות מיוחדות ומוציא מהן קצת יותר ממה שהן שוות באמת. לכן אפשר היה לקוות מהנבחרת לתת פייט גם מול נבחרות עדיפות כמו איטליה וליטא. לכל הפחות, מותר לצפות שלא תגיע התפרקות שכזו שני משחקים ברציפות. בבית א' המקביל, פינלנד הביתית הספיקה להדהים את צרפת ולהיכנע לסלובניה רק בשניות האחרונות אחרי קרב גדול. וביד אליהו? יותר מדי דקות גארבג' טיים, יותר מדי כניעה, פחות מדי עקשנות, פחות מדי גאוות יחידה. זה לא מה שנדרש מנבחרת ישראל ובטח לא מה שנדרש ממארחת.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהמשחק אמש, מלבד העובדה שהבדלי הרמות עצומים, הוא שסף השבירה של נבחרת ישראל נמוך כמעט כמו הדציבלים של אוהדיה. הדומיננטיות הליטאית באה לידי ביטוי בכל הצורות והגוונים - גם בהבדלים העצומים בתפוקה של הספסל (9:56 לזכות הספסל של ליטא) אבל גם ביציעים, שם המיעוט הקולני ממזרח אירופה שלט כמעט לחלוטין. "זה הרגיש כמו חלום. הגענו למשחק מול הנבחרת המארחת וכל מה שיכולנו לשמוע זה את האוהדים שלנו דוחפים ומעודדים", אמר לתקשורת הליטאית המאמן המופתע דאיניוס אדומאיטיס.
מלבד הפן המנטלי, "מבחן הדרך" של אדלשטיין נכשל עד כה גם בפן המקצועי. באליפות הקודמת, ולמעשה לאורך כל הקריירה, התגאה אדלשטיין בשתי קטגוריות סטטיסטיות בהן השיטה שלו הוכיחה את עצמה: מספר האסיסטים ואחוזי הקליעה. זה לחם חוקו של אדלשטיין, ואלו היתרונות הבולטים שנוצרים כתוצאה משיטת ה-2-3 הגבוה המפורסם שלו בהתקפה. ביורובאסקט 2015 ישראל דורגה רביעית באסיסטים ורביעית גם באחוזים מהשדה, אחרי מעצמות כמו יוון, סרביה וספרד. הפעם, מול נבחרות טובות יותר בבית המוקדם, הקונספציה שלו קורסת, לפחות בינתיים. ישראל מדורגת במקום הרביעי מלמטה באסיסטים (14.5) ובמקום השלישי לפני אחרון באחוזים מהשדה, עם 36.2 מחרידים.
אז מהיכן נובעים הפערים העצומים? כמובן שיש קשר לאיכות היריבות. זה כבר ריטואל שחוזר על עצמו, ובקדנציה של אדלשטיין כמאמן הנבחרת השיטה שלו כמעט תמיד קרסה אל תוך עצמה כשממול ניצבה נבחרת עדיפה באופן מובהק. ואולי זה גם קשור לעוד הנחה שאדלשטיין ביטל לפני תחילת הטורניר: הסגל הנוכחי מלא בשחקנים שנמצאים במגמת ירידה, וגם אם הם מבינים היטב את השיטה והסגנון שהוא מנסה להטמיע, כנראה שכבר אין ביכולתם להוציא לפועל. כנראה שבכל זאת יש קשר ישיר בין הכושר אותו סוחבים מהעונה לבין קצה גבול היכולת אליו ניתן להגיע בקיץ.
יורובאסקט 2017 עומד עד כה בסימן הדומיננטיות של שחקני ה-NBA. גוראן דראגיץ', דניס שרודר, בוגדן בוגדנוביץ', קריסטאפס פורזינגיס, מרקו בלינלי - כולם עושים ככל העולה על רוחם ונראים כמעט בלתי עצירים ברמות הללו.
בכלל, האליפות הזו - למרות החיסורים הרבים - "אמריקאית" במיוחד. זו לא רק השליטה של השחקנים, אלא גם היד המכוונת: היום, למשל, ישראל תתייצב מול נבחרת שיש לה גם וגם - גם כוכב מהליגה הטובה בעולם (דניס שרודר) וגם מאמן שמשלב בין כדורסל אירופי לאמריקאי (כריס פלמינג, עוזר מאמן בברוקלין). גרמניה היא לא היחידה, כמובן: סלובניה משחקת כדורסל התקפי ושוטף בחסות המאמן איגור קוקושקוב, עוזר מאמן יוטה ומי שספג את הכדורסל האמריקאי במשך שנים רבות.
גם אטורה מסינה למד כמובן דבר או שניים מאז שהשתקע בארצות הברית, והוא מיישם אלמנטים אמריקאיים בנבחרת איטליה. במובן הזה, לנוכחות של גרג פופוביץ' אמש בהיכל הייתה משמעות סמלית. מאמן הספרס הוא מחלוצי הגישה המשולבת - במשך שנים הוא התגאה בכך שספג והושפע לא מעט מהכדורסל האירופי, וייבא אלמנטים אחדים ממנו לסן אנטוניו. בתור בן לאב ממוצא סרבי ולאם ממוצא קרואטי, לא הייתה לו ברירה אחרת. פעם סיפר שבפעם הראשונה שראה משחק כדורסל אירופי הוא הרגיש "כמו ילד בחנות ממתקים".
אמש, במחצית המשחק של איטליה, הוא התגנב למתחם ה-VIP שמחוץ להיכל ונאלץ לפלס את דרכו בין עשרות מעריצים ישראלים. הניסיון לא לבלוט בשטח לא צלח. בסיום המשחק מרקו בלינלי, שחקנו לשעבר, ניגש כדי לחבק. אטורה מסינה, שעבורו פופוביץ' הגיע, דווקא בכלל היה עסוק בלקטר על השיפוט כל הדרך למסיבת העיתונאים שלאחר הניצחון. כשמסינה התייצב מול המצלמות, הוא כבר חזר למוד האלגנטי שלו והשיב לשאלות בקלאסה האופיינית לו. מסינה תמיד היה דמות כריזמטית, אבל מאז שעבר לארצות הברית גם החושים שלו מול התקשורת התחדדו. ככה זה כשעובדים צמוד לגרג פופוביץ'.