דנילו גלינארי הוא כוכב NBA. לא כוכב על, אבל טוב דיו כדי שהקליפרס יבנו סביבו כבסיס לעידן שלאחר כריס פול, בצוותא עם חוזה בשווי 65 מיליון לשלוש שנים. מאמנים נוטים לרחוש כבוד לשחקנים כאלה ולהיזהר בכבודם. למרות זאת, אחרי שגלינארי שבר את ידו בקטטה עם ג'יטו קוק ההולנדי במהלך משחק הכנה, זה מה שהיה למאמנו אטורה מסינה לומר עליו: "קשה להסביר לאדם בן 30 מושגים כמו כבוד ונאמנות. אי אפשר לקבל את מה שהוא עשה. הוא התנצל, אבל לא הייתי מוכן לדבר איתו".
דברי התוכחה של מסינה על גלינארי עומדים בבסיס הפער שבין ישראל לבין איטליה בתבוסה שהנחילו האחרונים למארחת ביום חמישי האחרון. זה לא פער הכישרון. גם הוא קיים - ומשמעותי. סביר להניח שאיטליה הייתה מנצחת את ישראל גם לו היו מאמניהן היו מחליפים קבוצות. רק שהיה בין הקבוצות פער גדול במחויבות, בירידה לפרטים, בהגנה, בירידה להגנה, בסדר ובקבלת ההחלטות בהתקפה. הסיבה המרכזית לכך היא שמסינה דורש משחקניו דברים מאוד ברורים, ולא נותן הנחות גם לכוכבים. הוא מביא איתו עקרונות שהוא רץ איתם לאורך השנים, גם כשהתרגילים משתנים הגנה אגרסיבית, עזרה מהשחקנים ששומרים הרחק מהכדור, משחק גב לסל על חשבון פיק אנד רול, מסירות מבפנים החוצה, הייררכיה התקפית ובחירת זריקות ברורה ולא מתפשר עליהם. הוא לא עושה זאת גם כשבכדורסל העולמי מספידים את הפוסט אפ ולא נכנע לאופנת הסמול בול והזריקות משלוש בכל הזדמנות. אולי זו לא הדרך הנכונה בכל מצב, אבל למסינה יש דרך. זה לא טריוויאלי.
עוד בנושא:
בישראל רוצים ללכת נגד ההיסטוריה. הלפרין: "המשחק בראשון הכי חשוב"
הערב, 21:30, ספורט 5: ישראל נגד ליטא
בקבוצה שממול, התראיין המאמן מספר ימים לפני האליפות והגדיר את יותם הלפרין, שחקן שקשה לזכור משחק טוב באמת שלו במדים הלאומיים כבר שנים, "פסל החירות"; אותו מאמן לא מחליף את ליאור אליהו אחרי שאריאל פילוי מסחרר אותו בסל משפיל בתחילת הרבע השני; הוא מאפשר לוותיקי הנבחרת שני האחרונים יחד עם גיא פניני דקות משחק שלא קשורות ליכולת, אלא רק לסיניוריטי מסוים, או פשוט לפחד משינוי. התוצאה היא המכה שישראל חטפה במשחק הראשון מול איטליה. ומה שמדאיג באמת הוא לא ההפסד עצמו, אלא היעדר עקרונות הגנתיים והתקפיים שיכולים להבטיח שינוי משמעותי בהמשך הדרך. ולא, כמה תרגילי משחק יפים ברמה האסתטית הם לא עקרונות משחק.
בואו נתעכב עוד קצת על המעמד המובטח של ותיקי הנבחרת. נקודת המבט של אדלשטיין ברורה, וגם הגיונית למדי: לישראל יש בור משמעותי בין ילידי 1983-1988 פניני, הלפרין, אליהו, כספי, אוחיון ומקל לבין ילידי 1997 ואילך בלאט ג'וניור, זוסמן ואבדיה וכמה כשרונות נוספים. אפשר להבין מדוע הוא מהסס לשתף שחקנים צעירים יותר כשגם שון דאוסן, הצעיר שכן השתלב ברוטציה, לא מוכיח את עצמו. כן, היורשים של הלפרין, פניני ואליהו פחות טובים מהשלושה האלו בשיאם. כשהראשונים כבר לא יהיו בנבחרת, יצטרך איגוד הכדורסל לנקוט בפתרונות יצירתיים במיוחד כדי שלא ננשור לדרג ב' בדור המדבר של מחזורים חלשים. למשל, לאזרח רכז-סקורר זר שיחזיק את הנבחרת, כמו שעושות מונטנגרו (טייריס רייס), פולין (איי ג'יי סלוטר), אוקראינה בעבר (פו ג'יטר) ומקדוניה מדרג ב' (ג'ורדן תיאודור).
רק שחלק משמעותי מהשחקנים שהוזכרו קודם סבלו מעונה לא טובה. האם היה מתרחש אסון לו אדלשטיין היה מוותר על שירותיהם של הלפרין ופניני ויוצא לאליפות, נניח, עם יפתח זיו ועמית שמחון? או עם בלאט וזוסמן? או מוותר רק על אחד מהשניים ושם במקום גבוה יותר ברוטציה את עוז בלייזר, שנתן עונה טובה והיה לא רע גם במשחקי האימון? במדינה נוספת שסובלת ממצוקת כישרון, איטליה, לא היסס אטורה מסינה לא לזמן לסגל שני שחקני חמישיה מהקמפיין הקודם, אנדראה ברניאני ואלסנדרו ג'נטילה, שסיימו עונות חלשות, ולזרוק למשחק הקריטי מול ישראל את פול ביליה ומרקו קוזין האפרוריים, שסיפקו הגנה פנטסטית. המסר שלו ברור: מי שטוב ונלחם ישחק; מי שלא יישב בצד. לגבי המסר של אדלשטיין כבר הבנתם לבד.
ועכשיו, לקלישאות: לאליפויות אירופה יש דינמיקה משלהן; לכל משחק יש סיפור משלו; אפשר להפסיד ב-20 ביום אחד ולנצח במשחק הבא. את כל אלו שמעו שחקני הנבחרת בשעות שחלפו מאז התבוסה לאיטליה. הכל נכון. מן הסתם, גם טורים דוגמת זה ייתלו בחדר ההלבשה כדי להגדיל את המוטיבציה. בכל זאת, תמונת הסיכויים של ישראל נראית קודרת יותר אחרי המחזור הראשון, ולא רק בשל מגבלותיה הניכרות. ליטא, יריבתה היום, אמנם פגיעה, אבל יש לה עומק בלתי נגמר בין העמדות 3 ל-5 ולמרות קו אחורי בינוני במושגים שלה ומאמן חסר ניסיון יחסית הפסד שלה לישראל יהיה סנסציה.
לגאורגיה, שגברה על הליטאים, שישיה פותחת טובה, קו קדמי פנטסטי וכוכב על אמיתי, טורניקה שנגאליה; את איטליה כבר ראינו; וגרמניה היא אולי המוגבלת מבין ארבע היריבות, מגיעה בהרכב חסר מאוד ועם חור בעמדות 2-3 - אבל נבחרת עם דניס שרדר, פויטמן, תייס ובנזינג היא בוודאי לא יריבה קלה; רק מול אוקראינה ישראל היא פייבוריטית, אבל הפסד הוא לא בגדר מדע בדיוני. אפשר לעדכן את התחזיות המוקדמות: העפלה לשמינית הגמר תהיה הישג מרשים.
כדי שזה יקרה, אדלשטיין יצטרך למצוא תוך כדי תנועה פתרונות לרגעים שההתקפה שלו נתקעת, כמו סיומות של פיק אנד רול בנקודות ברורות שבהן היריבות מנטרלות את משחק החיתוכים שלו - ולא חדירות המתבססות על יכולת אישית, שחסרה למרבית שחקני הנבחרת; למצוא חזון הגנתי שיחפה על החסרונות הפיזיים המשמעותיים מול כל הנבחרות בבית; ולנהל את הסגל שלו ואת דקות המשחק בחוכמה והוא יכול לעשות זאת. הפערים בין שחקני הסגל שאינם עונים לשם עמרי כספי קטנים למדי, גם אם השמות של חלקם מוכרים יותר.
בכלל, זה יכול להיות המהלך החשוב ביותר של מאמן ישראל עד תום האליפות: להתייחס לכל אחד משחקניו, מהראשון ועד האחרון, כשווים, ולדרוש מהם מחויבות מקסימלית ושמירה על עקרונות היסוד שלו בשני צדי המגרש. אדלשטיין מדבר בלי הפסקה על חשיבות "הדרך". בארבעת המשחקים הקרובים יהיה עליו להוכיח שהיא קיימת.