"הייתה זאת דרך נועזת שהיה בה הרבה מן ההימור, משום שמשחקה של נבחרת איטליה היה מבוסס על ההנחה שלא נצליח לקלוע לסל שלהם... וככל שאנחנו איבדנו את הביטחון, הלך משחקם של האיטלקים ונעשה יותר ויותר מעולה... אלמלא היה זה משחק נגדנו, אפשר היה בהחלט ליהנות מכדורסל נעים... צריך לחקור את הבעיה, לברר מדוע ואיך קרה הדבר שהפסדנו (בגלל התרגשות) בהפרש כה גבוה לאיטלקים".
המילים הללו לא נכתבו הלילה או הבוקר, אלא ב-4 ביוני 1965. אטורה מסינה לא היה אז המאמן המעוטר של נבחרת איטליה, אלא ילד בן חמש וחצי שעומד בפני סיום שנת הלימודים באחד הגנים העירוניים בקטאניה. הדברים המצוטטים פורסמו בעיתון "מעריב" למחרת תבוסתה של נבחרת ישראל 68:47 לסקוואדרה אזורי באיצטדיון לנין במוסקבה. והנה - מול אותה יריבה, באותה מסגרת ובמקום אחר - כדורסלנינו העמידו אמש (חמישי) את התצוגה ההתקפית החלשה ביותר שלהם ב-52 השנים האחרונות באליפות אירופה.
חוץ מלהיחבט בערב הפתיחה של היורובאסקט בבית, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנבחרת כדורסל ישראלית הוא שישוו אותה לאחות החורגת מהכדורגל. זאת שבמשך שנים כונתה "אלופת העולם במשחקי ידידות". אז ישראל, שהגיעה לאליפות הזו עם מאזן ההכנה השלישי בטיבו מבין 24 הנבחרות המשתתפות (רק ספרד וסרביה הנפלאות הרשימו יותר ממנה), קרסה כבר ברגע הראשון של המאני טיים. במהלך המשחק כולו היא הוליכה למשך 17 שניות בלבד. כמה זה מעט? אפילו בר טימור ועוז בלייזר שיחקו שנייה אחת יותר מזה.
עוד בנושא:
ישראל הובסה 69:48 על ידי איטליה במשחק הפתיחה של היורובאסקט
העולם כולו נגדנו: סיכום וניתוח ההפסד של נבחרת ישראל לאיטליה
בנבחרת יתנו לשחקנים להתאושש, אוחיון: "צריכים למחוק את המשחק הזה"
המשחק הראשון בטורניר הוא זה שבו ההתרגשות, החלודה, הלחץ וחוסר התיאום באים לידי ביטוי. יוון רמסה את איסלנד ב-29 הפרש, לא לפני שירדה למחצית ביתרון ארבע בלבד; גרמניה נתקעה על תשע נקודות ברבע הראשון מול אוקראינה לפני שדניס שרודר פתח את המבערים. אבל הסיבה לתופעות הללו אינה נעוצה רק בהתרגשות, חלודה וכו'. זו גם הכנה. מטבע הדברים, לפני משחק הפתיחה יש הכי הרבה זמן להתכונן, לתרגל ולהתאמן כיצד לשבש את מהלכי היריבה. ואחרי 11 משחקי הכנה, ישראל פגשה לראשונה נבחרת מאומנת, מתורגלת ומוכנה שניטרלה אותה בלי הרבה בעיות. בעצם, בלי שום בעיה.
הרחש והבחש סביב הספסל הישראלי היה גדול. פיני גרשון, חיית ניהול משחק, ישב מאחורי הסל ודאג לשמור על קשר עין עם כל מי שרק הביט לכיוונו. דן שמיר רץ לעברו כדי לקבל עצות והצעות, אבל כלום לא עזר. באיזשהו שלב נראה המנהל המקצועי כשהוא אפילו מסמן תרגיל. גם זה לא הועיל. "אנחנו ננצח את המשחק!", צעק אדלשטיין על השחקנים בתחילת הרבע הרביעי. אנחנו לא.
ומה עושים כשלא הולך? בדרך כלל, פונים לאחור, מביטים לעבר שבעת השחקנים שיושבים על הספסל ובוחרים את מי מהם להעלות כדי לנסות ולשנות מומנטום. רק שזה לא ממש קרה. אדלשטיין הסביר בסיום שהחליט מראש ללכת על רוטציה קצרה ולשלול ממנה את השחקנים הצעירים, אבל נזכר ביותם הלפרין רק בדקה ה-27; עד אז שותפו רק שני מחליפים - יוגב אוחיון וגיא פניני.
ארבע נקודות ב-0 מ-10 מהשדה. זו הייתה תרומתו הצנומה של הספסל הישראלי למאמץ המלחמתי. זו לא חוכמה להיתלות באילנות גבוהים ולספר שהספסל הפיני קלע 44 נקודות, היווני הגיע ל-42, הסלובני הרשית 24 והגאורגי רשם 22, כי הנבחרות הללו ניצחו ואצלן הכל עבד כשורה. אבל ארבע נקודות, ללא סל שדה אחד לרפואה, זה משהו שלא נראה אמש ברחבי אירופה. פולין הפסידה למרות 33 נקודות מהמחליפים שלה; לשחקני הספסל של ליטא היו 19; איסלנד הקצרה קיבלה 16 מאנשי הרוטציה; צרפת (וגם איטליה) היו הגרועות מכולן עם 15. איפה הם ואיפה אנחנו.
ישראל הייתה תקועה בסכמות קבועות מראש, והיו חסרים הפתרונות היצירתיים ואפילו ההרכבים ההרפתקנים שאולי יוציאו את המשחק מהשבלונה שלו. ריצ'רד האוול כמעט נעצר בעוון שוטטות, וסימני הנפט הראשונים התגלו דווקא כשאדלשטיין הציב שלישיית פורוורדים מהירה, עם עומרי כספי, פניני וליאור אליהו, בשלוש עמדות הפנים. אבל בערב שבו הנבחרת פוגעת בשבעה אחוזים לשלוש, עם שלשה אחת בלבד, קצת עצוב להיזכר איזו אימפריית גארדים הייתה לנו פעם.
"אתה בטוח שזה יורובאסקט?", כתב לי בווטסאפ אחד מחבריי הטובים, אוהד מושבע של מכבי תל אביב, במהלך הרבע השלישי, "כי לי זה נראה ומרגיש לגמרי כמו יורוליג". ואכן, היה זה המשך ישיר לתצוגות הנפל של ימי חמישי ביד אליהו: אם בשנתיים האחרונות הואשמו הצהובים בכך שהישראלים שלהם קולעים רק שלושה סלי שדה במשחק, אתמול קיבלו אותם ישראלים (אוחיון, גל מקל ופניני) את הבמה, זרקו 20 פעמים לסל וסיימו, שוב, עם שלוש קליעות.
במפגש עם העיתונאים לאחר הניצחון, מסינה היה אדיב וג'נטלמני כהרגלו, והזכיר מה הכדורסל האירופי הפסיד כשנתן לו לשבת מאחורי גרג פופוביץ' בסן אנטוניו. וכך, האיש שטבע את המשפט "ניצחנו כי גרמנו להם לחשוב" אחרי אחד מחמשת ניצחונותיו ביד אליהו, הופתע והתרגז כשנשאל על ידי עיתונאי ישראלי על התצוגה ה"מגוחכת" של הנבחרת. "קשה לי לענות לך על השאלה כשאתה משתמש במילה הזו. הפסדתי בעצמי כל כך הרבה פעמים, קראו לי אידיוט כל כך הרבה פעמים. אני לא יכול לזלזל ולנהוג בחוסר כבוד כזה ביריבה".
תוך כדי שדיבר, הבחין התורה מסיני שג'יג'י דאטומה יושב חסר מעש לצידו על הבמה וביקש מהכתבים לשחרר אותו לתענוגות העולם הזה: מקלחת חמה ושקיות קרח על המכות שספג במהלך הערב. דאטומה הודה בנימוס לנוכחים והמשיך לדרכו. אלוף היורוליג המכהן הגיע לארץ בכושר מזוויע, אחרי 2 מ-17 לשלוש בשלושת משחקי ההכנה האחרונים; אתמול הוא המריא ל-4 מ-7. ככה זה כשאתה משחק בקיץ אצל מסינה ובחורף אצל ז'ליקו אוברדוביץ'. אתה לומד משהו על חדות, על ווינריות ועל תזמון.
בזמן הקרוב תהיה לדאטומה משימה נוספת: לחנוך את חברו החדש בפנרבחצ'ה, ניקולו מלי. ואיזו התפתחות מדהימה יש לפורוורד הזה, הגיבור הטרגי של נס מילאנו ההוא. הרי רק בעונה החולפת הוא העמיד ביד אליהו את תצוגת השיא בקריירת היורוליג שלו, עם 6 מ-8 לשלוש ו-27 נקודות בניצחון של באמברג על מכבי תל אביב; בהיעדר יעד אמיתי להכנסת כדורים פנימה בנבחרת האיטלקית, הוא תיפקד אמש למעשה כסנטר. בכל פעם מחדש מצא את עצמו במצבים של אחד על אחד, או אחד על אפס, בקרבת הסל. המשמעת הטקטית שלו הייתה כל כך מושלמת, עד שהאיש ושש השלשות בהיכל זרק כדור ראשון (ואחרון) מחוץ לקשת רק באמצע הרבע הרביעי.
איטליה לא זכתה במדליה בטורניר בינלאומי כבר 13 שנים, ולא במקרה. היא נבחרת אפורה, שלוקה בעמדות רבות, ואינה מצליחה לשחזר את הצלחות העבר. אבל אתמול מסינה שוב גרם לנו לחשוב. לחשוב שהיא מסוגלת. וזה הניצחון הגדול שלו.
היציעים היו מלאים, אבל האנרגיות שבקעו מהם היו מרוקנות לחלוטין. אי אפשר להאשים, חלילה, את הקהל: בכל העולם רווחת התופעה שנבחרות לאומיות מוציאות מהאוהדים פחות רגש, ובוודאי פחות כושר ארגון, מאשר הקבוצות והמועדונים. בישראל, כמו בישראל, רק מומנטום של השחקנים על המגרש ידחוף ויטריף את הקהל, ולא להפך.
וזו תמונה מטרידה לקראת המשחק הגורלי - לא פחות - במוצאי שבת. קשה היה שלא להתרגש מתצוגת העידוד של האוהדים הליטאים, חמושים בתופים, בדגלים, בפאות או אפילו סתם בזקנים ארוכים ומוזרים. הם עודדו ושרו, התרגשו כשדונאטאס מוטייונאס קלע סל ראשון (שעות ספורות אחרי הנחיתה מיוסטון) וכמו תמיד, ירדו מאוכזבים בסיומה של דרמה מורטת עצבים בהיכל. בכל זאת, ליטאים. אבל לא מן הנמנע שמחר, כשהאלפייה האורחת תיתקל ברבבת מקומיים, היא תפיק הרבה יותר רעש ותגרום לירוקים-צהובים תחושה ביתית.
בזמן שהבריחה האיטלקית החלה לקרום עור וגידים, הגיעו החדשות מהלסינקי. צרפת הגדולה הפסידה לפינלנד. רצף הניצחונות של מארחות היורובאסקט במשחק הפתיחה עלה ל-9 מ-9 בעשור האחרון. ואז הגיעה ישראל וקילקלה הכל. האחרונים, עד אמש, שהפסידו בבכורה הביתית בטורניר היו סרביה ואוברדוביץ' ב-2005. הנה, מצאנו נקודה אחת מעודדת. יש לנו על מי להישען.