פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        העולם כולו נגדנו: סיכום וניתוח ההפסד של נבחרת ישראל לאיטליה

        בעידן בו השלשות הן כלי הנשק הכי חשוב שכל קבוצה או נבחרת מאמצת, נבחרת ישראל מאותגרת הקליעה נראית מיושנת ועייפה. יהונתן אליהו על נבחרת שזקוקה בדחיפות לעדכון גרסה, גם בשביל ההישגים וגם בשביל האוהדים

        העולם כולו נגדנו: סיכום וניתוח ההפסד של נבחרת ישראל לאיטליה
        צילום ועריכה: יוסי ציפקיס

        שלוש שנים לצידו של גרג פופוביץ' לימדו את אטורה מסינה שיעור או שניים במינימליזם וקלאסה. כשנשאל מה הייתה תוכנית המשחק (המושלמת, אגב) שגיבש כדי לעצור את ישראל, הוא שיגר תשובה פופוביצ'ית טיפוסית: "הפחתנו את מספר איבודי הכדור וקלענו יותר. לפעמים זה עד כדי כך פשוט. אני חושב שלישראל יש הכל, אבל הפעם הם פשוט הפסידו". זמן קצר לאחר מכן, בתשובה לשאלה אחרת, סיפר בעקיפין מה בכל זאת חסר לישראל. "אוקראינה יריבה שונה לחלוטין מישראל, בין היתר כי יש לה שחקנים שלא חוששים לזרוק מבחוץ. גם אנחנו לא חוששים לזרוק שלשות, וזה אחד היתרונות שלנו".

        שלשה אחת. 14 ניסיונות. ולפני שמזכירים את הנתונים הבולטים יותר לעין מאמש - 48 נקודות בלבד, או 0 סלי שדה במשך 15 דקות רצופות, למשל - ראוי להתעכב על מספרי השלשות. כי זו הרעה החולה של הנבחרת והכדורסל הישראלי כולו כבר שנים. כי זה אמנם מפגן קליעה חלש במיוחד, אבל כשמדובר בחומר השחקנים הזה, הוא גם לא כזה נדיר. כי ב-2017 כמעט בלתי אפשרי לנצח משחקי כדורסל עם כל כך הרבה שחקנים שלא מסוגלים לאיים על הסל מבחוץ.

        וכשזה המצב, לא דרוש הרבה תחכום כדי לקבור לחלוטין את ההתקפה של אדלשטיין. מאמן יסודי ודקדקן כמו מסינה הוא האחרון שאתה רוצה לפגוש במשחק פתיחה, אליו אפשר להתכונן יותר בנחת. ומול נבחרת ישראל הנוכחית, הרבה בשל המחסור החמור בקלעים, הוא אפילו לא נדרש למאמץ מיוחד. כדי לסכל את השטף הישראלי דרש מסינה ירידה סילונית להגנה, סגירת קווי מסירה בזוויות הנכונות ומינימום איבודים - והשחקנים שלו ביצעו. זה היה פחות או יותר השלב בו תוכנית המשחק של ישראל קרסה כמו מגדל קלפים. ככה זה כשהזהות שלך כל כך חד ממדית.

        עוד בנושא:

        בנבחרת יתנו לשחקנים להתאושש, אוחיון: "צריכים למחוק את המשחק הזה"
        ישראל הובסה 69:48 על ידי איטליה במשחקה הראשון ביורובאסקט
        עומרי כספי מתח שריר וייבדק, ארז אדלשטיין הודה: "קיבלנו שיעור"
        עוד אמש: גאורגיה הפתיעה את ליטא, פינלנד הדהימה את צרפת

        אטורה מסינה מאמן נבחרת איטליה (ברני ארדוב)
        כמה מאתגר, ככה פשוט. מסינה (צילום: ברני ארדוב)

        אינספור טעויות בוצעו אמש על ידי ישראל - על הקווים ועל הפרקט - אבל מן הראוי לשים את התבוסה אמש בהקשר נכון: גם כשאיטליה חסרה כמה וכמה שחקנים בכירים, הסגל שלה עדיין עדיף עשרות מונים על המקבילה הישראלית. במובן הזה, האמירות המפורשות לפני המשחק מצד האיטלקים על היותה של ישראל פייבוריטית, היו לא יותר מאשר לוחמה פסיכולוגית. הרי מרקו בלינלי הוא שחקן NBA יותר בכיר מעומרי כספי; ניקולו מלי, אולי הפאוור פורוורד הטוב ביורוליג בעונה החולפת, עולה בכמה רמות על ליאור אליהו הדועך; על שחקן כמו ג'יג'י דאטומה, בורג חשוב באלופת היורוליג, הכדורסל הישראלי יכול רק לחלום; אפילו דניאל האקט האפרורי טוב בהרבה מגל מקל.

        תוכנית המשחק של ארז אדלשטיין, כמו גם ההחלטות שקיבל במהלכו, כלל מפגן של שגיאות פטאליות. אותה איטליה מינוס כמה שחקנים בכירים מוטטה את אדלשטיין ונבחרתו גם לפני שנתיים בשמינית הגמר, אולם הלקח לא נלמד והמסקנות לא הוסקו. על מרקו בלינלי, שהשלשות שלו קברו את ישראל ב-2015, הוצב שון דאוסון בעל האוריינטציה ההתקפית, והתוצאה הייתה כמה שלשות יחסית פנויות שהכניסו אותו לקצב. גם ההחלטה לחתוך את הרוטציה לשבעה שחקנים פעלה לרעת הנבחרת (עד כמה הטעות הורגשה גם ביציעים? כשנכנס למגרש לראשונה, יותם הלפרין קיבל סטנדינג אוביישן כמו שלא קיבל מעולם כשחקן מכבי תל אביב).

        בעל כורחו, הופך אדלשטיין ל"כוכב" האמיתי של האליפות עבור האוהד הישראלי. האפיזודה הקצרה והסוערת במכבי תל אביב, העדויות שנחשפו על התנהלותו הלחוצה מדי, פרשיית 2:27 וסאגת "כל מילה מיותרת" - כל אלה הפכו אותו לדמות מרתקת מהזווית האנושית. במקרה שלו לרוב ההתנהלות מצטיירת ומצטלמת רע, אבל אמש גם ההחלטות המקצועיות נראו שליליות לחלוטין.

        גם בנבחרת, כמו בכל קריירת האימון, ניצחונותיו מלהיבים והפסדיו הם פעמים רבות התרסקויות מפוארות. אמש הוא נאחז בכל הכוח בתוכנית משחק שלא עבדה ושילם על כך לא רק בתבוסה, אלא גם בשחקנים שמתחילים לחוש עייפות ושחיקה בטורניר עם לו"ז שמצריך אנרגיות בכמויות אדירות.

        צריך לומר בהערת אגב שהאשמה מוטלת עליו באופן חלקי בלבד: הוא לא אשם שהכדורסלן הישראלי מזדקן כל כך לא יפה ומתחיל בנסיגה דרסטית כשהוא מגיע לגיל 30. הוא לא אשם שליאור אליהו, יותם הלפרין וגל מקל רק הולכים אחורה. הוא לא אשם שיסודות הקליעה שמקנים לשחקנים הישראלים מגיל צעיר כה לקויים.

        למען האמת, סגנון המשחק שהטמיע בנבחרת בשנים האחרונות, המבוסס על חיתוכים ללא כדור ותנועה, הולם לא רע את חומר השחקנים. באליפות הקודמת הנבחרת הציגה כדורסל קבוצתי ושובה עין לפרקים, וכך גם במשחקי ההכנה לקראת האליפות שבאה עלינו לטובה. הבעיה מתחילה כשהיריבה מוצאת לכף פתרונות, ואדלשטיין והשחקנים נתקעים ללא פלאן בי.

        ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        שנתיים עברו, ושום דבר לא השתנה. אדלשטיין (צילום: ברני ארדוב)

        האווירה המנומנמת (יחסית למעמד) בהיכל אמש היא עדות נוספת למה שכבר היה אפשר לחוש מזמן: נבחרת ישראל בכדורסל היא מוצר מיושן, לא אטרקטיבי, אפילו קצת מעייף. השחקנים הם אותם שחקנים, הפרצופים אותם פרצופים, הכדורסל לא תואם את רוח התקופה, והאנרגיות - של השחקנים והקהל - בהתאם. אולי קצב מכירת הכרטיסים האיטי לא נבע מעבודת שיווק לקויה, אלא מחוסר עניין לציבור. יושבי ההיכל ראו את גל מקל, יוגב אוחיון וגיא פניני מאכזבים יותר מדי פעמים, אז איך אפשר לדרוש מהם להביע התלהבות לצפות בהם שוב, רק בתפקידים בכירים יותר?

        היחיד מבין השחקנים שעוד מצליח לעורר רגש כלשהו מלבד אדישות הוא עומרי כספי, אבל גם זה במנות מדודות ולא כבעבר (זוכרים כמה באזז היה סביבו בישראל במוקדמות אליפות אירופה 2009, אחרי עונת הבכורה המוצלחת בסקרמנטו?). סביר להניח שגם כספי מרגיש קצת אולד-פאשן לשחק בנבחרת, רגע לפני שהוא חובר לקבוצה עם הכדורסל הכי מתקדם ומודרני בעולם כולו.


        החדשות המעודדות הן שבטווח הארוך הנבחרת אמורה לשנות סגנון ולשחק כדורסל שונה בתכלית, כזה שמותאם ל-2017. הנבחרות הצעירות כבר החלו ליישם שיטה שונה לחלוטין ובקיץ האחרון כל אחת מהן - עתודה, נוער וקדטים - הייתה מהמובילות ביבשת בזריקות ובקליעות משלוש. הנה זה במספרים: העתודה קלעה 9 שלשות למשחק, שנייה רק לסרביה; נבחרת הנוער סיימה את אליפות אירופה דרג ב' במקום הראשון בשלשות למשחק עם 10.3 כאלה; והקדטים הצטיינו בתחום הזה עם 8.1 (גם כן מקום ראשון באליפות).

        אולי בעתיד הקרוב יוזרם דם חדש לנבחרת, ואז היא גם תוכל לעדכן גרסה ברוח התקופה. עד אז, היא תנסה לעשות את זה בדרך המיושנת. ובעזרת השיטה המשונה של פיב"א, זה עוד עשוי להצליח. אולי אפילו בטורניר הנוכחי.

        עומרי כספי שחקן נבחרת ישראל (ברני ארדוב)
        הכי רחוק מגולדן סטייט. כספי (צילום: ברני ארדוב)