בווידאו: רנה ריצ'רדס מול כריס אוורט ב-1979
באותה תקופה הוא התקיים בתוך שקר, לעתים בתוך ייקום מקביל, לעתים במציאות עגומה משניהם. החלום שהניתוח יסדר את הכל - ירסק את השקר והייקום המקביל והמציאות העגומה - לא ממש התגשם, ובאוגוסט 1975, הוא נכנס לבית חולים בניו יורק כריצ'רד רסקינד, גבר אמריקאי בן 41, עם עולם פנימי סוער, ויצא ממנו כרנה ריצ'רדס, אישה אמריקאית בת 41. הדיכאון לא נעלם, המעגל החברתי לא התרחב, האמא שמתה שלוש שנים קודם לכן לא חזרה לחיים, ולאיש שכמה שעות קודם לכן ענה לשם ריצ'רד רסקינד לא נותרה ברירה אלא לארוז מזוודות ולהחליף את ניו יורק בלוס אנג'לס, בתקווה לפתוח חיים חדשים. באותה תקופה הוא רצה לשנות אך ורק את עצמו.
לא היה לו מושג שעל הדרך, בעל כורחו, הוא ישנה גם את עולם הספורט כולו.
הוא נולד 41 שנה לפני היום ההוא במרפאה, גם כן בניו יורק, 18 שנה אחרי שכריסטין יורגנסן הפכה לאזרחית ארצות הברית הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין. בילדותו לא חשב ריצ'רד רסקינד ללכת עד כדי כך רחוק, אך כן הרגיש, לפרקים, כאילו מוטב היה שנולד כילדה ולא כילד, ולסביבה היתה השפעה על כך. אחותו הבכורה היתה דוחפת את איבר מינו פנימה ואומרת: "עכשיו אתה בת", זאת לצד אימו, פסיכיאטרית מוערכת, שהיתה מלבישה אותו לא פעם בבגדים של בנות - מה שהיה גורם לו לתחושת הקלה. "מאז שהייתי פעוט, תמיד רציתי להיות ילדה", אמר ל"ניו יורק טיימס" ב-1976. "הייתי נכנס למיטה מדי לילה ומתפלל: הלוואי שאהיה ילדה, הלוואי שאהיה ילדה". התפילות לא עזרו, אך כשנתקל בשנות נעוריו בספרה של לילי אלבה, "מאיש לאישה: שינוי המין הראשון", אסימון כלשהו נפל. אלבה הדנית, אחת הנשים הראשונות בעולם שעברו ניתוח לשינוי מין, מתה מדום לב ב-1931, שלושה חודשים אחרי ניתוח רביעי ואחרון שהפך אותה מזכר לנקבה, אך הותירה אחריה אוטוביוגרפיה שעזרה לאנשים כמו ריצ'רד רסקינד להרגיש שהם לא לבד בעולם; שלא משנה כמה חשוכה המנהרה הזו, בסופה בכל זאת נמצא אור כלשהו.
בשנות נעוריו - למעשה, משנות נעוריו עד שנות השלושים לחייו - רשת הביטחון היתה מורכבת מסדרה של ענפי ספורט. כשרסקינד הצטיין כווייד רסיבר עבור קבוצת הפוטבול שלו בבית הספר, כמגיש בקבוצת הבייסבול, כשחיין וכשחקן טניס, הוא לא הרגיש כמו בת בגוף של בן, אישה בגוף של גבר. באוניברסיטת ייל היוקרתית שימש כקפטן של קבוצת הטניס ונחשב לאחד השחקנים הטובים ביותר במכללות. בתקופה ההיא, בה הוא לא ממש ידע מי הוא כעת ומי הוא הולך להיות, טניס היה סלע, באר ממנה ניתן לשאוב קצת ערך עצמי, ביטחון עצמי, יציבות. "אני לא חושב שהייתי שורד ללא הטניס", אמר ל-Tennis.Com. "ספורט היה דבר קבוע בעולם מפוקפק".
לאחר שסיים את לימודיו בייל החל ללמוד רפואת עיניים ובסיום ההתמחות התגייס לצי ארצות הברית, שם המשיך לשחק טניס בצורה חצי-מקצועית. על פניו היה דיסוננס די מובהק בין האדם שהרגיש שהוא בתוך תוכו, והאדם ששידר כלפי חוץ. כששב לניו יורק היה נוהג לתת דרור לאישה ששכנה בתוכו, ולהסתובב באפר איסט סייד בבגדי נשים. באותה תקופה אף פצח בסדרת טיפולים פסיכיאטריים אצל איש מקצוע שטיפל בעיקר בטרנסג'נדרים, והזריק לרופא-טניסאי מנות של ההורמונים הנשיים אסטרוגן ופרוגסטרון. אף על פי כן, הדיכאון המשיך לשלוט בו, ובקרב בין הכחשה, ניסיון ביטוי ומבוכה היו רק מפסידים. באמצע שנות השישים נטש את התפוח הגדול לטובת פריס, שם התגורר כאישה בדירה קטנה והציג עצמו כרנה, השם שסיגל לעצמו שנים רבות קודם לכן, בלי לדעת שפירושו בצרפתית הוא "לידה מחדש". התכנון היה להיבלע בתוך ההמון, בתוך החופש המיני המפתה שאירופה הציעה ובעיקר בתוך האנונימיות המפתה לא פחות, ולאחר מכן להמשיך למרוקו, לז'ורז' בורו, גינקולוג ידוע שטיפל בטרנסג'נדרים מפורסמים כגון האמנית הצרפתיה קוקסינל, הדוגמנית הבריטית אפריל אשלי והסופרת הוולשית יאן מוריס.
אלא שבסופו של דבר רסקינד שב לניו יורק, מבולבל ומעורער. במקום להפוך לאישה החליט להתחתן עם אחת, הדוגמנית ברברה מול, ב-1970. שנתיים לאחר מכן הביאו לעולם את בנם המשותף ניקולאס וחמש שנים לאחר מכן הזוג התגרש. בחודש בו חגג את יום הולדתו ה-41, ריצ'רד רסקינד הבין שכלו כל הקיצין; הוא צריך להפוך סוף סוף לאישה.
כשנכנס לבית החולים בניו יורק באוגוסט 1975 הוא לא נראה כמו המטופל הרגיל שרוצה להפוך מגבר לאישה, ובוודאי שלא החזיק ברזומה של אנשים שמחליטים לעשות צעד כה דרמטי באמצע חייהם: הוריו, כאמור, היו מצליחים ומעורכים בתחומם (אימו אחת הפסיכיאטריות הראשונות בארצות הברית ופרופסורית באוניברסיטת קולומביה, אביו מנתח אורתופדי), הוא עצמו היה רופא עיניים מצליח לא פחות, טניסאי חובב שדורג בין 20 השחקנים הטובים ביותר בארצות הברית מעל גיל 35, גרוש טרי עם רישיון טיס וילד בן שלוש. אז איך זה מרגיש לעצום עיניים כגבר ולפקוח אותן כאישה? "הרגשתי שהגשמתי משהו", אמרה ל-GQ. "עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, אני בחיים, ובכאבים גדולים. הייתי אישה. הרגשתי מרוצה שהצלחתי לעשות את זה. מפוחדת. ידעתי שחיי הולכים להיות די שונים. אבל חלק ממה שתמיד עזר לי זה להיות לא מודעת. אני טובה מאוד בלהיות לא מודעת לסכנות, משברים ובעיות". חוסר המודעות הזה אפשר לה לוותר על עבודתה כרופאת עיניים בניו יורק ולעזוב לקליפורניה.
בחיפוש אחר דברים שיעזרו לה להרגיש כמו בבית, רנה ריצ'רדס החלה לעבוד במרפאת עיניים ולשחק טניס באחד הקאנטרי קלאבס תחת השם רנה קלארק. לאחר שניצלה את יד שמאל האימתנית שלה כדי להביס את כל מתחרותיה בטורניר מקומי, חבר בשם ג'ין סקוט - טניסאי לא רע בכוחות עצמו - הזמין אותה לקחת חלק בתחרות מקצוענית בניו ג'רזי. ארגון הטניס האמריקאי וארגון הטניס העולמי זעמו על כך, ו-25 מ-32 השחקניות שאמורות היו לקחת חלק בטורניר זעמו לא פחות ופרשו ממנו. כשריצ'רדס הגיעה, הצלמים ארבו לה וכשאחד מכלי התקשורת קבע שמדובר בגבר שמתחזה לאישה, היא מצאה עצמה הופכת לסיפור חדשותי כנגד רצונה. משחקה הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה על ידי הווארד קוסל האגדי, וריצ'רדס הנרגשת והנבוכה נעזרה בשגיאות רבות של יריבתה, קת'י בין, כדי לנצח תוך 47 דקות. היא נעצרה בחצי הגמר, ואז קרה הדבר המכונן בקריירת הטניס של רנה ריצ'רדס: היא תכננה להשתתף באליפות ארצות הברית הפתוחה של 1976, והתבשרה שאינה יכולה. אם תחילה תכננה להחליק את הדחיה ולהמשיך עם חייה, המכתבים שקיבלה מטרנסקסואלים וטרנסג'נדרים שכנעו אותה שעליה לעמוד על שלה, שהיא צריכה לפעול כעת לא כטניסאית, כי אם כפורצת דרך.
בעקבות הבקשה של ריצ'רדס, איגוד הטניס האמריקאי החליט ב-1976 לדרוש מכל המשתתפות הפוטנציאליות לעבור "מבחן באר", שיבחן את כל הכרומוזומים בגופן ורק לאחריו יוכלו לקחת חלק בטורניר. ריצ'רדס סירבה, ועל כן נשללה ממנה האפשרות להשתתף. ובניגוד למה שמשפחתה וחבריה אמרו לה - תרימי ידיים, תשתקי, תחזרי לאנונימיות שאת כל כך אוהבת - היא לא היתה יכולה לשתוק. "התחלתי לקבל מכתבים מדהימים מטרנסקסואלים והבנתי שזו יותר משאלה של טניס", סיפרה ל"ניו יורק טיימס". "טרנסקסואל הוא לא מישהו עם שני ראשים. אז אני חייבת להפוך לקול של האנשים האלה. משום שאני רופאה מכובדת ולא איזו מפלצת, אני בעמדה להראות שטרנסקסואלים הם אנשים שיכולים ללכת בראש זקוף". היא פנתה למשרד עורכי הדין של רוי כהן, הומוסקסואל בארון שהתפרסם במהלך חקירות ג'וזף מקארתי, והחליטה לתבוע את איגוד הטניס האמריקאי על אפליה מינית. משבוע לשבוע עבדה פחות כרופאה והחלה להתאמן יותר כטניסאית. היא איבדה כמעט את כל כספה: במקום להרוויח 100 אלף דולר כרופאה, הרוויחה 5,700 דולר בשמונה חודשי טניס, בטורנירים הקטנים שכן הסכימו לקבל אותה. "אלה היו חודשים קשים מאוד", הודתה במרץ 1977, "נמאס לי ממסע הצלבנות הזה. אני לא רוצה דבר מלבד להוכיח את עצמי כטניסאית".
"יש יתרון לא הוגן לגבר שעשה ניתוח לשינוי מין, כתוצאה מאימונים פיזיים והתפתחות כגבר", אמרו באיגוד הטניס. ריצ'רדס שוכנעה בסופו של דבר לעבור את מבחן באר, אך התוצאות היו מעורפלות והיא סירבה לעבור אותו פעם נוספת. "איגוד הטניס הביאו עדים אחר עדים שאמרו שאני לא צריכה לנצח, זה הפך להיות תיק גדול. בצד שלי היתה רק עדה אחת", סיפרה ל-BBC. אבל כשלעדה שלך קוראים בילי ג'ין קינג - אחת השחקניות הטובות והחשובות בכל הזמנים, זה בכלל לא משנה שיש רק אחת ממנה. קינג טענה שפגשה את ריצ'רדס, ואין ספק שמדובר באישה, אישה שראויה לשחק כמו כל אישה אחרת. "פשוט הקשבתי לה", אמרה קינג לסוכנות הידיעות רויטרס. "לא ידעתי שום דבר על טרנסג'נדריות, אז פשוט הלכתי לשאר השחקניות ואמרתי שאנחנו חייבות לתת לה לשחק. כולם זעמו. זה היה פרוע". אבל המדורגת ראשונה בעולם בדימוס הסבירה לחברותיה שלא מדובר פה ברנה ריצ'רדס, כי אם בעיקרון, בשוויון זכויות, במה הענף שלהן רוצה לייצג, בדורות הבאים. גם קינג וגם מרטינה נברטילובה תמכו בריצ'רדס, אולי משום שהיו בארון באותה תקופה. "כלסבית, כבר הרגשתי אאוטסיידרית", סיפרה קינג. "אולי בגלל זה האמפתיה שחשתי כלפי רנה, כי ידעתי איך זה לא להיות רצויה על ידי כולם".
הסיוע הזה עזר וב-16 באוגוסט, 1977, השופט פסק לטובת ריצ'רדס וקבע: "האדם הזה הוא כעת אישה" - על כל נגזרות ההגדרה. עוד קבע כי הדרישה להעביר את הרופאה את מבחן באר היא "מאוד לא הוגנת, מפלה, לא שוויונית ומפרה את זכויותיה". בבת אחת לאיגוד הטניס האמריקאי לא היה מה לעשות: רנה ריצ'רדס היא אישה, וכל הנשים רשאיות להשתתף באליפות ארצות הברית הפתוחה.
ריצ'רדס שמחה, כמובן. באותו רגע לא ממש היתה יכולה לדעת שאת המלחמה היא אולי ניצחה, אך בקרבות שמחכים לה כעת אין לה הרבה סיכוי להצליח.
"אדרוש שיבדקו אותה" - זו היתה התשובה של וירג'יניה ווייד לשאלה מה תעשה אם תפסיד לרנה ריצ'רדס בסיבוב הראשון של אליפות ארצות הברית ב-1977. לשמחתה, לא היה צורך בשום בדיקות. הבריטית שזכתה בטורניר ב-1968 ומוקדם יותר באותה שנה הניפה את התואר בווימבלדון, לא התקשתה כלל בדרך ל-1:6, 4:6 קליל. זה לא באמת היה כוחות בשום שלב: על אף העליונות הפיזית שלה, כביכול, ריצ'רדס היתה בת 43, עם ניסיון די מועט בסבב בכלל ועל במה כה מרכזית בפרט. בסיום המשחק, סיפרה שהרגישה שאנשים מביטים עליה כאילו היתה "קוף בכלוב", אך תשומת הלב הזו לא הפריעה לה להצטיין בטורניר הזוגות, בו צוותה לבטי אן גרוב סטויארט והשתיים נעצרו רק בגמר הטורניר, מול נברטילובה ובטי סטוב. "זו היתה שנה קשה מאוד", אמרה לאחר האליפות ל"ניו יורק טיימס", "אבל אני משוכנעת שכל זה ייפסק. זה המחיר שאני צריכה לשלם על היותי חלוצה חברתית. מבחינה אישית, הלוואי ולא הייתי מתחילה את זה, אבל מבחינה חברתית זה היה שווה את זה. הייתי רוצה לצמצם את כל אווירת גן החיות הזו, את עניין התקדים, ולהתמקד בטניס. אם אסבול הרבה בחצי השנה או השנה הקרובה, אני משוכנעת שאפרוש. אבל אם אהנה וארוויח כסף, אמשיך לשחק".
האמת המרה היא שאחרי האליפות ההיא הכסף היה מועט, וכך גם ההנאה. חלק מיריבותיה היו מסתלקות מחדרי ההלבשה ברגע שהיתה נכנסת; אחרות בחרו לרדת מהמגרש, בין אם מתוך מחאה, או בשלב מאוחר יותר, כשהבינו שהן הולכות להפסיד לטרנסג'נדרית; שחקנית בשם ג'ואן ראסל עשתה לריצ'רדס אצבע משולשת במהלך משחק; אחת אחרת בשם דיאן פרומהולץ כינתה את הרופאה "מופע קרקס" שהלך נגד הטבע; והיו גם שתיים שהופיעו עם חולצה ועליה הכיתוב "אני אישה אמיתית".
טריש בוסטרום, טניסאית אמריקאית ששיחקה בתקופה ההיא, סיפרה ל"גרנטלנד": "כשרנה הופיעה בסבב היא לא היתה יכולה לנצח את השחקניות הטובות, אז הן לא הרגישו מאוימות. אבל אני זוכרת שירדתי מהמגרש מולה במהלך משחק בפיניקס וחשבתי לעצמי, 'זה לא הוגן. היא לא אישה. היא כל כך גבוהה'. משום שהיא לא איימה על השחקניות בטופ 15, ל-WTA לא היה אכפת. זה היה סיפור אחר אם היתה מסוגלת לנצח את כריס אוורט ובילי ג'ין". בת' נורטון קיבלר, שירדה בעצמה מהמגרש במהלך משחק מול ריצ'רדס, הגדילה והוסיפה כי לדעתה, הרופאה הפסידה במכוון לטניסאיות הצמרת, כדי להתחבב עליהן ולזכות בתמיכתן.
גם הקהל, בחלקו, לא היה סלחן. "קיבלתי איומים על חיי", סיפרה ריצ'רדס ל-BBC. "אנשים שנאו אותי, אמרו שאני לא מוסרית, שאני איומה". בשלב מסוים סירבה להצעה של רבע מיליון דולר לשחק מול הטניסאי המפוקפק בובי ריגס, שהיה חלק מקרב המינים המפורסם, מתוך חשש שתוזיל את כל מה שהיא נלחמה ליצור. הקשיים הללו לא רק השפיעו על הטניס שלה, אלא בעיקר שחקו אותה נפשית. לקראת סוף שנות השבעים שקלה להתאבד, אך הטניס ומשימת חייה, שהפכו שזורים אחד בשני, הצילו אותה פעם נוספת.
בסך הכל, רנה ריצ'רדס שיחקה בסבב ארבע שנים. בשיאה, הגיעה למקום ה-19 בעולם והפכה לשחקנית הראשונה בהיסטוריה שלוקחת חלק גם בסבב הגברים וגם בסבב הנשים. באליפות ארצות הברית הצליחה להגיע פעמיים לחצי גמר הזוגות המעורבים, בצוותא עם איליה נסטאסיה, ופעם אחת, ב-1979, זכתה בטורניר לגילאי 35 ומעלה. לאחר שתלתה את הנעליים החלה לאמן את מרטינה נברטילובה (בין היתר בשתי הזכיות של הטניסאית האגדית בווימבלדון), ולהרהר במה היה קורה אילו היתה עוברת את הניתוח עשרים שנה קודם לכן. "אני יודעת שאם זה היה קורה בגיל 22, ואז בגיל 24 הייתי נכנסת לסבב הנשים, אף אישה בעולם לא היתה מצליחה לעצור אותי", אמרה בספר "Jewish Jocks: An Unorthodox Hall of Fame".
לאחר הפרישה, ריצ'רדס שבה לשמש כרופאת עיניים במשרה מלאה בניו יורק. מחבט העץ בו השתמשה נתרם ב-2014 למוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקנית, עדות נוספת לתפקיד החשוב שמילאה בשעתה. "העולם הגאה רואה בי חלוצה, ואני גאה בכך, אבל האם אני הולכת לישון בלילה וחושבת על עצמי כפורצת דרך? לא, אני לא", הודתה בפני GQ. כי זו מעולם לא היתה כוונתה. הכוונה היתה הכוונה של כל אדם מוחלש באשר הוא, שמוחלש רק בגלל עצם היותו כזה או אחר. "יש רק דבר אחד שמצפים מאישה טרנסקסואלית לא לעשות, וזה להתחרות באופן מקצועני בענף הספורט שבחרה", אמרה בספר המצוטט לעיל. "היא יכולה להתחתן, לחיות כאישה, לעשות את כל יתר הדברים, ואף אחד לעולם לא יהיה רשאי לקחת את זה ממנה. אבל יש את הגבול הזה, ואלה החיים. אני יודעת, בגלל שחייתי אותם".
nimrodofran@walla.co.il