פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תחושת ההחמצה האמיתית: פרידה מיוסאין בולט

        הזמן אותו בילה הג'מייקני על המסלול באליפויות העולם ובמשחקים האולימפיים בין אתונה 2004 לריו 2016 הוא קצת יותר מ-16 דקות. זו עוד צורה לראות מה עושה אותו גדול כל כך גם לעומת אגדות הספורט הגדולות ביותר. וגם: פרידה מלונדון 2017 דרך שניים מהגיבורים של האליפות

        תחושת ההחמצה האמיתית: פרידה מיוסאין בולט

        צפו בבולט נפצע בגמר השליחים בלונדון

        1. יוסאין בולט

        צדק מייקל ג'ונסון, כשאמר כבר אחרי ההפסד של האצן הג'מייקני האגדי ב-100 ש"בולט העניק לכל העולם אפשרות לנצח אותו בפעם הראשונה". זה אכן מה שהייתה אליפות העולם בלונדון 2017. זו הייתה אליפות אחת יותר מדי עבור יוסאין בולט. אם בגמר ל-100 מטר הוא עוד נראה בסדר ובסך הכול הפסיד כשהוא גם זוכה במדליית ארד, ב-4X100 זה כבר היה נראה די עצוב ובעיקר שזה פשוט לא זה. במובנים רבים זה הזכיר מאוד את השנה האחרונה של נובאק דג'וקוביץ'. ספורטאי על ששלט בענף שלו במשך שנים (בולט בצורה דומיננטית ולאורך תקופה ארוכה יותר, אבל עדיין), הגשים את כל המטרות שלו ופתאום קצת נשען לאחור ועצר לרגע. בספורט המקצועני והכל כך תובעני ב-2017 זה בלתי אפשרי. לא תתאמן באותו טירוף שהתאמנת עד כה - בולט בעיקר לפני תחרויות באופן ממוקד - אתה תחטוף בראש. גם אם אתה דג'וקוביץ' ואפילו אם אתה יוסאין בולט, ספורטאי העל שתמיד נראה כמו 100% כישרון ו-0% עבודה ומאמץ.

        יש בזה משהו מעט מנחם, לראות שגם אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה לא שווה הרבה אם הוא לא נמצא כל כולו בתוך העסק בצורה אובססיבית ומשקיע את כל מה שיש לו ברמת מוטיבציה הכי גבוהה שיש. בדיעבד זה הרבה יותר קל להגיד, אבל עכשיו כבר די ברור שטיפות העסיס האחרונות מהלימון המובחר ביותר היו בריו 2016. מי שצפה בסרט "אני בולט" (שווה צפייה), ראה שבולט התקשה מאוד לייצר עבור עצמו מוטיבציה לחזור להתאמן באותו טירוף לקראת תחרות המטרה, שהייתה כמובן במשחקים האולימפיים בברזיל. בלי יותר מדי ספוילרים, בסופו של דבר מתרחש איזשהו אירוע שמחזיר לו את כל הרעב והטירוף והוא מצליח להתמקד על המטרה ולהשלים שוב דאבל אולימפי של זהב ב-100 וב-200. מאז הוא לא ממש התחרה, פרט לתחרות בצ'כיה ועוד השתתפות אחת בליגת היהלום. קשה מאוד לחזור פתאום בלי הכנה רצינית ובולט למד שגם החיוך הכובש שלו והיכולת ההרואית לאורך הקריירה לא יכפרו על חוסר הכנה.

        עוד בנושא

        בולט נפצע במירוץ האחרון בקריירה, ג'מייקה נפסלה בגמר השליחים
        בולט הכואב נפרד ממעריציו, בנבחרת ג'מייקה תקפו את המארגנים
        נעל הזהב: בחזרה לתחנות שהפכו את יוסאין בולט לגדול מכולם
        המצלמה תתגעגע: 10 התמונות הגדולות בקריירה של יוסאין בולט

        יוסאין בולט ב-2016 (GettyImages)
        האיש שהפך לפנים היפות, ההישגיות והכל כך תחרותיות של האתלטיקה כולה (צילום: GettyImages)

        כשהוא בן 30 בולט תלה את הנעליים ואמר: "זה עצוב מאוד לפרוש עכשיו. אמרתי להתראות לאוהדים ואמרתי שלום לאירועים עצמם. אני לא חושב שאליפות אחת תשנה במשהו את מה שעשיתי. הוכחתי את עצמי במשך כל השנים לאורך כל הקריירה שלי. אמרתי שלום להכול, כמעט בכיתי, הייתי קרוב, אבל זה לא יצא". כמעט מיותר לציין את רשימת ההישגים שלו, אבל הנה בכל זאת בסדר כרונולוגי: מדליית כסף ב-200 ו-4X100 באליפות העולם ב-2007, מדליות זהב ב-100 וב-200 במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 ושבירת שני שיאי עולם (9.69 ב-100 ו-19.30 ב-200), מדליות זהב ושיאי עולם ב-100 ו-200 באליפות העולם בברלין 2009 (9.58 ב-100 ו-19.19 ב-200, שיאים שמחזיקים מעמד מאז) וזהב גם ב-4X100 שם, זהב ב-100 וב-4X100 (שיא עולם בשליחים) באליפות העולם ב-2011, שלוש מדליות זהב - 100, 200 ו-4X100 - שיא אולימפי ב-100 (9.69) ושיא עולם ב-4X100 (36.84) במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, שוב זהב ב-100, 200 ו-4X100 באליפות העולם במוסקבה 2013 כמו גם באליפות העולם שנתיים לאחר מכן בבייג'ינג, שלוש מדליות זהב נוספות מהמשחקים האולימפיים בריו ומדליית ארד ב-100 מאליפות העולם בלונדון 2017.

        בולט ייזכר לנצח כאצן הגדול ביותר שידע העולם (אלא אם יקום מישהו שיצליח איכשהו להתקרב לשיאים שלו). האיש שהפך לפנים היפות, ההישגיות והכל כך תחרותיות של האתלטיקה כולה. מי שתמיד חייך וגרם גם לשאר הספורטאים לחייך ולעשות פוזות למצלמות לפני 10 השניות הגורליות ביותר בחיים שלהם שלקראתן הם קרעו את התחת במשך ארבע שנים. זה בלט לראשונה בבייג'ינג 2008 כשכל היריבים שלו היו רציניים וחמורי סבר, בעוד בולט עצמו חייך וצחק לפני התחרות. בפרויקט מעניין שעשו ביורוספורט לכבוד האליפות התראיין שיאן העולם בקפיצה משולשת ג'וננתן אדווארס, שגם שימש פרשן של הערוץ במהלך האליפות. הוא אמר על בולט: "מעולם לא ראיתי מישהו מתחרה עם גישה שנראית כל כך לא אכפתית ועם כזה סוג של הנאה, ממש חגיגה של הכישרון שלו. בשבילי זה מה שגורם לו לעמוד מעל כולם כמו הכישרון שלו ומה שהוא השיג". בולט עצמו אמר באותו פרויקט: "זה רק מראה את האישיות שלי, עשיתי את זה כמה פעמים והקהל אהב את זה, אז המשכתי. אני אוהב כשיש הרבה אנרגיות באצטדיון, זה נותן לי השראה להצליח".

        באותה כתבה עשו חישוב לפיו בין אולימפיאדת אתונה 2004 לריו 2016 (רק ברמת אליפויות עולם ומשחקים אולימפיים), בולט בילה 16 דקות ו-8 שניות בתחרות, כולל ריצות מוקדמות באליפויות הללו. גם זה אם מחשבים כל ריצת 100 מטר כ-10 שניות. זה ממש לא אומר שהקריירה שלו הייתה קלה יותר מזו של אגדות ספורט כמו רוג'ר פדרר, מוחמד עלי, דייגו מראדונה, פלה וכל שם אחר שתזרקו. ההפך הוא הנכון. כל אחד מאותם ספורטאים יכול היה להרשות לעצמו כישלון, לכל אחד מהם היו תקופות מחורבנות שהדברים לא הלכו וכל אחד מהם קיבל בראש. הם היו יכולים להרשות לעצמם את זה במהלך קריירה של הרבה מאוד שנים ואינספור משחקים, תחרויות, אליפויות, קרבות וכיוצא בזה. בולט לא יכול היה להרשות לעצמו הפסדים, כלום. ב-2008 הזכייה שלו בזהב ב-4X100 נשללה אחרי שנסטה קארטר נתפס על שימוש בחומרים אסורים, ב-2011 הוא נפסל בריצה ל-100. זהו. מעבר לכך, הוא שלט בכל הריצות העולמיות החשובות במשך כל השנים הללו. שליטה שיכולה להתנפץ בכל מאית שנייה, כי כל מאית שנייה קריטית וכל מיני פעולה הכי קטנה משמעותית בטירוף בקריירה ש"אורכה" הוא קצת יותר מ-16 דקות.

        תחושת ההחמצה היחידה שאולי קיימת מהקריירה המופלאה של הג'מייקני ותמיד תישאר תלויה באוויר נוגעת לאותה 2009 קסומה. בולט, כאמור, הגיע לשיא הקריירה שלו בברלין 2009 כשקבע 19.19 ב-200 ו-9.58 ב-100. למרות זאת הוא לא ניסה לרכוב על ההצלחה המטאורית הזו באותה תקופה ולא ניסה לדחוף עוד את קצה גבול היכולת שלו. הוא גם לא חיפש מקום בו תהיה רוח גבית מקסימלית המותרת כחוקית (1.9+) על מנת לדחוף עוד קצת קדימה את שני שיאי העולם הללו. אי אפשר לדעת לאן הוא עוד היה מוריד את שיא העולם, אולי יורד מ-19 שניות ב-200? אולי יורד מ-9.50 ב-100? קשה לקבוע וחבל שלא נדע מה המקסימום אליו גוף האדם יכול היה להגיע.

        מג'ד אדין גזל קופץ לגובה סורי (GettyImages)
        עשה את הדרך הכי קשה וארוכה שספורטאי יכול לעשות. מג'ד אדין גזל (צילום: GettyImages)

        2. מג'ד אדין גזל

        אין קלישאה מעצבנת יותר ולא נכונה כמו "זו מדליית ארד ששווה כמו זהב" או "בשבילנו אתה אלוף". לא. מי שזכה במדליית הארד סיים במקום השלישי, הוא לא אלוף ומדליית ארד שווה בדיוק כמו מדליית ארד. למרות הכול, אם יש מקרה חריג בנושא זה הוא ללא ספק של מג'ד אדין גזל. בוגדן בונדרנקו האוקראיני אכזב בענק בקפיצה לגובה, מה שגרם לכך שבפעם השלישית בהיסטוריה של אליפות העולם גובה של 2.29 מטר הספיק למדליה. מי שהיה שם כדי לקטוף אותה היה גזל. ולמה הסיפור שלו באמת גורם לכך שהמדליה שלו שווה יותר מארד? כי גזל עשה את הדרך הכי קשה וארוכה שספורטאי יכול לעשות. גזל הוא סורי בן 30, שעדיין מתגורר ומתאמן בדמשק שם גם נולד. בראיון שהתפרסם איתו לפני המשחקים האולימפיים בריו 2016, הוא הסכים לספר את מה שעבר עליו בשנים האחרונות. מעט לפני לונדון 2012 התאמן גזל בבירת סוריה כשלפתע האצטדיון הופצץ ומחסן התפוצץ ליד האזור בו גזל התאמן.

        הקופץ לגובה נבהל, רץ כל הדרך הביתה ולא יצא מהבית אפילו פעם אחת במשך יותר מחודש. "זה היה שיא מלחמת האזרחים במדינה שלנו", הוא אמר בראיון הזה ל-IAAF, "המצב בדמשק היה נורא. לחימה צבאית, ירי, פיצוצים, בכי וזעקות שבר של אנשים מכל מקום. העיר שבה גדלתי הייתה תחת הפצצה, הייתי בהלם ופחדתי מאוד". גזל עצמו לא התאמן במשך החודש ומשהו במהלכו לא יצא מפתח ביתו, אבל נסע ללונדון אחרי שממשלת סוריה התעקשה שתצא משלחת למשחקים האולימפיים כצעד תעמולתי שיראה לעולם שבסוריה עדיין מתקיימים חיים נורמליים. "אף אחד לא ציפה לתוצאות מאיתנו, זה היה יותר צעד פוליטי כדי להראות לעולם שסוריה עדיין חיה", סיפר גזל, שגם נשא את הדגל של המדינה שלו בטקס הפתיחה, "כל תא בגוף שלי הרגיש את האווירה המדהימה של פסטיבל הספורט הכי גדול שיש, אבל התמונות של המלחמה ברחובות דמשק כל הזמן חזרו לי לראש כמו בסרט אימה. ניסיתי לא לחשוב על זה ולהתמקד במחשבות חיוביות, אבל המוח שלי סירב לציית".

        כצפוי, גזל עשה תוצאה חלשה כשעבר רק 2.16 מטר, 12 סנטימטר פחות מהשיא שלו באותה תקופה, ולא עבר את המוקדמות. אפילו בבייג'ינג 2008, אז קיבל כרטיס חופשי למשחקים כאתלט היחיד של המדינה שלו, הוא קבע תוצאה טובה יותר עם 2.20. גזל התחיל בכלל ככדורגלן, עבר לכדורסל ומשם המשיך לאתלטיקה, כשהוא מנסה כמעט את כל המקצועות האפשריים עד שננעל על קפיצה לגובה. הבעיה שלו בשנים האחרונות היא שגם כשהוא רוצה לצאת ולהתחרות מחוץ לסוריה, הוא מתקשה מאוד להשיג אשרת נסיעה. השגרירויות בדמשק המופצצת סגורות ואלה שכבר כן פתוחות, מקשות עליו את החיים: "כל השגרירויות חושבות שאני מהגר בפוטנציה, רק כי אני סורי. זה כואב לי לשמוע את זה כי אני אוהב את המדינה שלי ולא עובר לשום מקום".

        גזל, שקבע בבייג'ינג ב-2016 את תוצאת השיא שלו עם 2.36 מטר, הצליח לנצל את החולשה של בונדרנקו כאמור כדי לזכות במדליה השלישית בהיסטוריה של סוריה באליפויות העולם. "מאז שהגעתי לגמר רק חשבתי על מדליה", הוא אמר אחרי הזכייה, "מבחינה פיזית יכולתי לקפוץ גם 2.32 או 2.35, אבל התשוקה שלי ניצחה את המחשבה ודחפתי חזק מדי. איבדתי הכול: את היכולת לחשוב, את המהירות ואת הטכניקה שלי. חשבתי רק על המדליה".

        קרולין שפר אתלטית גרמנייה (AP)
        הפעם הדמעות היו של שמחה. קרולין שפר (צילום: AP)

        3. קרולין שפר

        קרב עשר אצל הגברים ושבע אצל הנשים הן מתחרויות הספורט המרתקות ביותר שיש, לא רק בגלל המעמסה הפיזית האדירה שמוטלת על הספורטאים ביומיים, אלא בעיקר בגלל החשיבות של כל פרט קטן. בתוך תחרות שמשלבת שבעה או עשרה מקצועות שונים, אתה או את חייבת גם כישרון מיוחד מאוד וגם יכולת ריכוז כמעט מושלמת. כל מילימטר בקפיצה לרוחק, סתם לצורך הדוגמה, עלול להוביל לפסילה ואז לאובדן כל סיכוי לזכייה במדליה. מי שלמדה את זה על בשרה באליפות העולם בבייג'ינג 2015 הייתה קרולין שפר.

        הגרמנייה, אז בת 23, רצה 200 מטר ב-24.22 שניות, מה שהקפיץ אותה עד המקום התשיעי והותיר לה חלום להיכנס בין שלוש המדליסטיות בסיום. אחרי הריצה היו עוד שלושה מקצועות כשהבא היה הקפיצה לרוחק. שם היא פסלה שלוש פעמים, נותרה עם 0 נקודות מהמקצוע הזה, ירדה למקום ה-31 והטקס תם מבחינתה. היא עוד הטילה כידון, אבל ויתרה על ריצת ה-800.

        כל זה היה מדכדך במיוחד עבור שפר כיוון שהיא הגיעה לאותה אליפות מהנקודה הנמוכה ביותר בחיים שלה. שישה חודשים לפני האליפות בן הזוג שלה, דניס הפטר, שהיה שחקן כדורעף, נהרג אחרי שנדרס על ידי רכבת. אחרי שפסלה שלוש פעמים בקפיצה לרוחק בסין, היא נשכבה על הרצפה ומיררה בבכי: "למרות שהאצטדיון היה מלא, לא הרגשתי כל כך בודדה בחיים שלי". במשחקים האולימפיים בריו בשנה שעברה שפר סיימה במקום החמישי והמתסכל. כשחזרה לגרמניה, היא התבשרה שהמאמן שלה חלה מאוד ולא יוכל להקדיש את אותו זמן שהקדיש לה ולשותפה שלה לאימונים - קלאודיה סלמן ראת. "ההכנה הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית", היא הודתה, "לא ידענו מה מצבו, אם הוא יהיה מסוגל לאמן אותנו. היינו צריכות להיות עדינות איתו באימונים והיו הרבה איסורים. קלאודיה עזבה את הקבוצה והיה לי חשוב מאוד להעניק לו משהו בחזרה". שפר הצליחה לזכות בלונדון במדליית כסף כשהיא שנייה לנאפי תיאם הנהדרת וזוכת המדליה הראשונה עבור גרמניה בתחרויות. עם זכייתה, שוב פרצו דמעות והפעם של שמחה: "אני חושבת שרק אלה שקרובים אליי יבינו כמה המדליה הזו חשובה בשבילי. עברתי בחיים אירועים שגרמו לי ללמוד איך להילחם בחזרה".