מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

פרס נובלין: המסע של נובלין וויליאמס-מילס מהסרטן אל פסגת האתלטיקה

"עד כמה שהכאב הפיזי נורא, הכאב הנפשי גרוע יותר ולפרקים ממוטט. את מסתכלת במראה ולא יודעת מי את". חמש שנים לאחר שזכתה במדליה אולימפית כחולת סרטן השד, נובלין וויליאמס-מילס חוזרת למסלול בלונדון עם דמעות מסוג שונה לגמרי. המדור של נמרוד עופרן

שוב בלונדון. וויליאמס-מילס (צילום: רויטרס)

100 מטר מפרידים בין המנהרה באצטדיון האולימפי בלונדון וקו הזינוק. לא מעט מחשבות ניתן לדחוס ב-100 מטר, וכשנובלין וויליאמס-מילס צעדה בהיסוס, בצהרי יום שישי, ה-3 באוגוסט, 2012, היא ניסתה לחשוב על כלום אך במקום זאת חשבה על הכל. היא חשבה על מוות, בין היתר, חשבה על כך שאולי זה המירוץ האחרון שאי פעם תרוץ, על זה שהיא כלואה בתוך מחלה, בתוך סוד, בתוך משהו שהחביאה כל כך עמוק בתוך ארון עד שאין לה מושג כיצד להוציא אותו. פחות מחודש עבר מאז שיחת הטלפון האיומה ההיא, וקו הזינוק הרגיש כמו קו זינוק של משהו אחר לגמרי. לפרקים, הוא בוודאי הרגיש כקו סיום.

היא ניצחה את מקצה המוקדמות שלה, צלחה גם את חצי הגמר ובגמר הריצה ל-400 מטר, סיימה חמישית. שבוע לאחר מכן, סייעה לג'מייקה לזכות במדליית ארד בריצת השליחים 4X400 (מדליה שלאחר מכן הפכה לכסף, בשל פסילת הרוסיות). באותו לילה, חולת סרטן השד היחידה מבין 4,776 הספורטאיות שהשתתפו בלונדון 2012 עשתה את דרכה השקטה לשדה התעופה. שלב האסקפיזם תם; כעת לא היתה ברירה אלא להתמודד עם המחלה.

חמש שנים חלפו מאז והנה היא שוב באצטדיון האולימפי בלונדון, כבר לא חולה אבל עדיין ספורטאית גדולה ואישה גדולה לא פחות: כזו שלא מוכנה להרים ידיים, בין אם בקרב על המסלול, או בקרב מול הסרטן. מירוץ הוא מירוץ הוא מירוץ, ונובלין וויליאמס-מילס לא אוהבת להפסיד במירוצים.

עוד בוואלה! NEWS

צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

בשיתוף HONDA
לכתבה המלאה
זה ייגמר במדליה נוספת? וויליאמס-מילס בלונדון והשליחות הג'מייקניות ב-2012 (צילום: GettyImages)
לצד האישור הרפואי לדחות במעט את הניתוח, היא קיבלה גם אישור מנטלי לברוח מהמחלה המפחידה, מהעתיד המעורפל, מהדברים עליהם אין לה שליטה. זולת בעלה ולאחר מכן חבריה הקרובים ומשפחתה המצומצמת, היא לא סיפרה לאף אחד את החדשות המרעישות

היא נולדה לפני 35 שנה בג'מייקה, שביעית מתוך תשעה ילדים, וכילדה היוותה מגנט למדליות: בכל פעם שהיתה משתתפת בתחרות ריצה, זה היה נגמר בצורה אחת בלבד. את לימודיה במכללת פלורידה סיימה ב-2004 ומיד הפכה לספורטאית מקצוענית. בניגוד לרבים שמנסים להגשים חלומות, רק כדי ללמוד שצריך לרוץ אלפי קילומטרים כדי להשיג את האור שבקצה המנהרה, לוויליאמס-מילס הכל הלך די קל בתחילת הדרך.

באולימפיאדה הראשונה בה השתתפה - אתונה 2004 - היא נבחרה להיות הראשונה מבין ארבע הרצות של ג'מייקה ב-4X400 וזה השתלם: הג'מייקניות קטפו את מדליית הארד, המדליה האולימפית הראשונה מתוך ארבע בהן זכתה עד כה. בריצת היחידות ל-400 מטר נעצרה בחצי הגמר, אך השיפור ביכולתה ניכר. ב-2006 קבעה את שיאה האישי, אותו לא תצליח לשבור עד היום - 49.63 שניות בגרנד פרי בשנגחאי, תוצאה שמהווה גם שיא תחרות שעדיין לא נשבר. המזרח המשיך להאיר לה פנים גם ב-2007, כשהשיגה את המדליה האישית הראשונה והאחרונה שלה באליפויות העולם - ארד, עם 49.66 שניות, מאיה אחת ממדליית הכסף וארבע מזהב בריצה ל-400 מטר. באותה אליפות סייעה לשליחות הג'מייקניות לזכות במדליית כסף שנייה ברציפות ב-4X400, ולמעשה, מ-2005 ועד 2011, זה בדיוק מה שוויליאמס-מילס וחברותיה עשו, ארבע פעמים ברציפות באליפויות העולם; הדבר היחיד שהשתנה היה סדר הרצות.

ב-2007 אובחנה אימה כחולה בסרטן השד וסירבה לדבר על כך. חמש שנים לאחר מכן, כשהמחלה הארורה תשתלט גם על חזה של נובלין, היא תנקוט בגישה דומה. "מעולם לא ראיתי את אמא שלי עוברת כימותרפיה או טיפולי הקרנות, או כמה זה השפיע עליה", כתבה ב"פליירז טריביון". אחותה הבכורה, דון, חלתה בסרטן השחלות וגם כן התעקשה לעטות על עצמה מסיכה. כשנובלין התקשרה, היא שמעה מהאם לשלושה ילדים שהכל בסדר. אבל הכל לא היה בסדר, וב-2010 דון וויליאמס-מילס הלכה לעולמה בגיל 38.

שנתיים חלפו, ונובלין הרגישה גוש קטן בחזה. היא הלכה לגינקולוג שלה בארצות הברית לבדיקה שגרתית, שתוצאותיה היו הכל מלבד שגרתיות. בשבוע בו היתה אמורה להתחרות בג'מייקה במוקדמות לאולימפיאדה, קיבלה את שיחת הטלפון שבישרה לה שהגוש הזה סרטני. תחילה היתה משוכנעת שחלה טעות, הרי סרטן זה משהו שקורה לאנשים אחרים, אך כמה שרק ניסתה, לא הצליחה לשנות את המציאות. הרופא שלה הבטיח לה שהיא יכולה, במצבה, להמריא הביתה ולהשתתף באליפות ג'מייקה (שהיוו גם מוקדמות לאולימפיאדה), ולאחר מכן גם במשחקים האולימפיים עצמם, בתנאי שתשוב מיד בסיומם לעבור ניתוח.

לצד האישור הרפואי לדחות במעט את הניתוח, היא קיבלה גם אישור מנטלי לברוח מהמחלה המפחידה, מהעתיד המעורפל, מהדברים עליהם אין לה שליטה. זולת בעלה ולאחר מכן חבריה הקרובים ומשפחתה המצומצמת, היא לא סיפרה לאף אחד את החדשות המרעישות. כשהגיעה לג'מייקה צלצלה לאימה, "אבל לא היה לי אומץ לספר לה", אמרה ל-ESPN. "לא יכולתי להוציא את המילים, אז דיברנו על התחרות ועל דברים אחרים". העובדה שהוכתרה בפעם השישית בחייה כאלופת ג'מייקה בריצה ל-400 מטר כמעט בלתי נתפסת בהתחשב במה שעברה באותם ימים, בסערה שטלטלה אותה מבפנים. "אני בקושי זוכרת את התחרות", הודתה בפני ESPN. "כשאני צופה בה, זה כאילו אני מביטה במישהי אחרת".

לאחר שסיימה לברוח מהמציאות בג'מייקה, עלתה על מטוס ללונדון בניסיון להשלים שתי משימות כמעט בלתי אפשריות, בהתחשב במצב בו היתה נתונה: לנצח את הספורטאים הטובים בתבל, ולהתחבא על במת הספורט הגדולה בעולם.

סרטן זה משהו שקורה לאנשים אחרים. וויליאמס-מילס (צילום: GettyImages)
ככל שנקפו הימים, כך הניתוח שקבעה בארצות הברית הלך והתקרב. הידיעה שתיאלץ להמריא ממש עם תום האולימפיאדה לעולם שכולו חוסר ודאות ופחדים הפכה את מה שאמורה להיות חוויה בלתי נשכחת מסיבות מסוימות לבלתי נשכחת מסיבות אחרות לגמרי

עבור כל הספורטאים באשר הם, האולימפיאדה היא האולימפוס - רגע שיא שמתכוננים אליו במקרים מסוימים ארבע שנים ובמקרים אחרים חיים שלמים. עבור וויליאמס-מילס, ההכנות היו רחוקות מלהיות אידאליות, כי כמה שרצתה להיות פרטית ולא לספר לאף אחד על מצבה, כמה שרצתה להתעסק בחדר כושר ובמתיחות ולא בניתוחים והקרנות, היא לא באמת היתה מסוגלת להתנתק לגמרי. "כבר לא התכוננתי לאולימפיאדה, אלא למירוץ הפרטי שלי מול הסרטן", סיפרה ל-JIS News.

ל-ESPN הוסיפה: "היה קשה להיות בלונדון בזמן שכל העולם לא ידע מה קורה. כשניצבים על המסלול אני יודעת שכולם הולכים על המדליה. אני? אני סופרת את הימים עד הניתוח. היה על כתפי משקל שלא יכולתי להוריד, לא משנה כמה ניסיתי שלא לחשוב. כשאת בכפר האולימפי, עם החברים שלך, את לא רוצה שיראו אותך בוכה. הייתי הקפטנית של המשלחת הג'מייקינית. לא רציתי שאנשים ישאלו אותי מה קרה, אז הייתי מבלה קצת יותר זמן במקלחת, פשוט בוכה, מייבבת. אני עובדת קשה, אני אוכלת נכון, עשיתי הכל כדי לשמור על גוף בריא. אני לא שותה, לא מעשנת, לא עשיתי כלום, ואז הדבר הזה הגיע והשתלט עלי... אתם מכירים את זה שאתם אומרים לחבר משהו ואז הוא בוגד בכם? ככה זה הרגיש. כאילו דקרו אותי בגב".

ככל שנקפו הימים, כך הניתוח שקבעה בארצות הברית הלך והתקרב. הידיעה שתיאלץ להמריא ממש עם תום האולימפיאדה לעולם שכולו חוסר ודאות ופחדים הפכה את מה שאמורה להיות חוויה בלתי נשכחת מסיבות מסוימות לבלתי נשכחת מסיבות אחרות לגמרי. את התחרות הראשונה שלה - 400 מטר, ב-5 באוגוסט - סיימה, כאמור, חמישית. עצם הגעתה לגמר, העובדה שצלחה גם את המוקדמות וגם את חצי הגמר, העובדה שהקדימה שלוש רצות אחרות בגמר מלמדת על החוזק הנפשי העצום שלה. העובדה שנבחרה לרוץ אחרונה במירוץ השליחות 4X400, שישה ימים לאחר מכן, מלמדת על החוזק הגופני העצום שלה. זה נגמר במדליית ארד -אולי המדליה האחרונה בחייה, אולי המירוץ האחרון בחייה - אך נובלין וויליאמס-מילס לא היתה יכולה לחגוג, או אפילו לחכות לטקס המדליות. במקום זאת היא מיהרה לכפר האולימפי ולקראת הנקודה בה הלילה הפך לבוקר לקחה מונית לשדה התעופה, ואז עלתה על מטוס לאטלנטה, בוכה כל הדרך לארצות הברית.

מדליסטית אולימפית או לא, הגיע הזמן לטפל בסרטן הזה.

לא ידעה האם זו תהיה הריצה האחרונה בקריירה. וויליאמס-מילס ב-2012 (צילום: GettyImages)
"יש חוויות שכשאת עוברת אותן, את חוזרת להיות האדם שאת רוצה להיות. את מביטה במראה ורואה את כל הצלקות. חשבתי לעצמי - זה מי שאני עכשיו. אלה הצלקות שמרכיבות אותי. יש אנשים עם צלקות קרב; צלקות הקרב שלי הן צלקות סרטן", אמרה ל-ESPN

הניתוח הראשון מתוך ארבעה התבצע שלושה ימים לאחר מדליית הארד האולימפית וכלל כריתת גוש בשד. לכאורה, הוא עבר בהצלחה. אלא שכשוויליאמס-מילס שבה לביקורת בחלוף שבוע, היא התבשרה שבגופה עדיין קיימים תאים סרטניים אגרסיביים, ובמקרים כאלה מומלץ לבצע כריתת שד בהקדם האפשרי. "אחרי כריתת הגוש אמרתי לרופא שיוודא שעדיין יהיה לי את השד, לא משנה מה", כתבה ל"פליירז טריביון". "עכשיו, הוא רצה לכרות אותו לגמרי. חשבתי על גופי, על מה זה אומר להיות אישה. האם בעלי יסתכל עלי באותה צורה. על להניק ילד יום אחד, אם אהפוך לאמא. זה סרטן אגרסיבי, הרופא אמר, חייבים לנתח ולהציל את חיי". וויליאמס-מילס השבורה הקשיבה לרופאים, הקשיבה לבעלה, והחליטה שאם כבר, אז כבר.

תכרות את שני שדיי, אמרה לרופא.

"הכאב היה בלתי נסבל", כתבה ל"פליירז טריביון". "את לא יכולה לשכב על הצד, על הבטן, אפילו לא יכולתי לצחצח שיניים לבד. זה מהכאבים האלה שכל כך גדולים, שאת פשוט לא יודעת מה לעשות. ועד כמה שהכאב הפיזי נורא, הכאב הנפשי גרוע יותר ולפרקים ממוטט. את מסתכלת במראה ולא יודעת מי את". הכאב הנפשי הפך גרוע עוד יותר כשהיא נקראה בחזרה למשרד הרופא, שבישר לה שהיא צריכה לעבור הליך רפואי נוסף. "הרגשתי שאני נלחמת בקרב אותו אי אפשר לנצח", אמרה ל-ESPN. "נתתי לכם את השדיים שלי! מה עוד אתם רוצים? הרופא הסביר שהגוש דבוק לבית החזה שלי, אז היינו צריכים לעשות ניתוח נוסף ולהסיר חלק מהעור ודברים אחרים. אבל יש חוויות שכשאת עוברת אותן, את חוזרת להיות האדם שאת רוצה להיות. את מביטה במראה ורואה את כל הצלקות. חשבתי לעצמי - זה מי שאני עכשיו. אלה הצלקות שמרכיבות אותי. יש אנשים עם צלקות קרב; צלקות הקרב שלי הן צלקות סרטן".

את הדברים האלה היא אמרה ב-2017 - כלומר, בדיעבד, לא באותו רגע. באותו רגע היא בחרה, לא בפעם הראשונה, לשמור על פרטיותה. אף אחד עדיין לא ידע על הניתוח, הסרטן, ההתאוששות. היא חזרה להתאמן בפברואר 2013, חלשה ואיטית בהרבה משהיתה שנה קודם לכן, וחזרה להתחרות מספר חודשים לאחר מכן. כשסיימה שלישית בלבד בתחרות בג'מייקה, לא מעט גבות הורמו. "חלק מהאנשים האמינו שלא רצתי כפי שאני אמורה", כתבה. "זה כאב. לא הרגשתי כמו עצמי עד שחזרתי לג'מייקה חודש לאחר מכן, לאליפות המדינה, וזכיתי. שכבתי על המסלול ובכיתי. אלה לא היו דמעות של ניצחון, אלא של לחזור למסע".

הניצחון, הדמעות המסע - הכל גרם לוויליאמס-מילס לדבר באופן פומבי לראשונה על כל מה שעברה, והתמיכה מכל העולם היתה יוצאת דופן. "אחרי שדיברתי על הסרטן שלי, רק אז הרגשתי באמת בנוח עם הגוף החדש שלי והשדיים החדשים שלי", כתבה. "הם קצת יותר גדולים, ולתקופה מסוימת נתתי קרדיט לחזיות ספורט מרופדות ו-ויקטורה סיקרט, כדי להימנע מתשומת לב. כעת הפסקתי לדאוג. זו אני. זה מי שאני. אנשים צריכים להבין שהסרטן יכול לגעת בכל אחד, בכל זמן, אבל אסור לאבד תקווה. תמיד יש אור בקצה המנהרה. כשחליתי, חששתי שהמחלה שלי תגדיר אותי כספורטאית, אבל היא לא. היא כן לימדה אותי איך להגדיר את עצמי".

"אנשים צריכים להבין שהסרטן יכול לגעת בכל אחד, בכל זמן, אבל אסור לאבד תקווה". וויליאמס-מילס (צילום: GettyImages)

בהתחשב בארבעת הניתוחים שעברה ובטלטלות נפשיות מייגעות עוד יותר, הקאמבק היה מפואר, לא פחות: ב-2014 סייעה לשליחות הג'מייקניות לזכות במדליית כסף ב-4X400, במשחקי חבר העמים של אותה שנה זכתה בעצמה בכסף בריצה ל-400 מטר, ובזהב (כולל שיא תחרות) עם השליחות. הצלחה דומה חוותה בליגת היהלום, כמו גם ב-2015, עם מקום שישי באליפות העולם בריצה ל-400 מטר וזהב אדיר עם השליחות על חשבון האמריקאיות, שנחשבו, כרגיל, לפייבוריטיות. ב-2016 מיעטה וויליאמס-מילס להתחרות אך בכל זאת היתה שותפה למדליית כסף נוספת ב-4X400 בריו, מה שמביא אותנו לאליפות העולם הנוכחית - אליפות העולם שעל פי כל הסימנים, בגיל 35, אמורה להיות האחרונה בקריירה שלה. אמש (שני) העפילה לגמר 400 מטר, שייערך ביום רביעי, וביום ראשון היא עתידה להשתתף בגמר ה-4X400, במה שעוד עשויה להתברר כריצה המקצוענית האחרונה בחייה.

וכל זה קורה, כאמור, באצטדיון האולימפי בלונדון - אותו אצטדיון בו התחרתה חמש שנים קודם לכן, כחולת סרטן בארון. ותהיו בטוחים שמה שלא יקרה - הפסד כואב, מדליית זהב מהאגדות, כל דבר באמצע - יהיה בסך הכל חלק מנובלין וויליאמס-מילס, ולא יגדיר אותה או את המורשת שלה. בסוף יוני השתתפה ב-Body Issue של ESPN - סדרת צילומי העירום המסורתית של כמה מהספורטאים המובילים בעולם. הג'מייקנית, חולת סרטן השד הראשונה שלקחה חלק בסדרה, סיפרה: "אני לא רוצה להיזכר כנובלין, הילדה עם הסרטן. אני רוצה שיזכרו אותי כאחת מרצות ה-400 הטובות ביותר, רוצה שיגידו, 'אוקיי, זו הילדה שנלחמה דרך כל דבר אפשרי וחזרה לפסגה'. לפני הסרטן, חשבתי שצריך שדיים כדי להיות אישה. כעת אני מבינה שמה שהופך אותי לאישה זה האדם החזק שאני רואה מולי מדי יום במראה. זה האומץ, הכוח, הלוחמת שיש בתוכי כשאני מתעוררת בכל בוקר, וזוכה להילחם יום נוסף. כל מה שאני יכולה להגיד זה שכשאת רוצה לוותר, נסי לדחוף קצת חזק יותר. זה לא יהיה קל. יהיו לך ימים קשים. אבל לוותר זה קל. להילחם יום אחר יום זה קשה. אני חייבת להיות השורדת של הקרב האישי שלי. אני חייבת להיות השורדת של הסרטן".

הקריירה תסתיים עם מדליה אולימפית נוספת? וויליאמס-מילס ונבחרת השליחות הג'מייקנית (צילום: GettyImages)

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully