המלפפון: הפועל באר שבע הצליחה לקבור את פרשת טוני וואקמה תוך זמן קצר, אבל בטווח הארוך ההצעות שגיבוריה מקבלים יגבו מחיר בסופו של דבר. השאלה היא רק - מי, מתי וכמה יהיה הנזק.
הצנון: אביחי ידין תובע את הפועל תל אביב במוסד לבוררות. יש קבוצה שידין לא הגיע איתה לערכאות דומות?
עוד בנושא:
שובר את השוק: בלוג הקיץ על משמעות הבחירה של עומר אצילי במכבי תל אביב
מנגינת המנודים: בלוג הקיץ על התופעה שמכבי חיפה מתעקשת להנציח
חור בהגנה: בלוג הקיץ על מצבו העגום של הבלם הישראלי
סיפור של קיץ:
גידי קאניוק החליט הקיץ שמגיע לו יותר. קאניוק, מספרים, פעל במרץ רב. תחילה לקח את סוכן השחקנים דודו דהאן, ומשהבין שלא מכאן תצמח הישועה שלו, המיר את הנציג בויקי וקנין, והכל בפרק זמן שעמד על כחודש בלבד.
בזמן הזה קאניוק קיבל הצעות לחתום על חוזה חדש במכבי פתח תקוה, אבל השכר שהוצע לו שם לא סיפק אותו. קאניוק רצה להרוויח כמו כוכב, ושדרוג של עשרות אחוזים, מ-80 אלף דולר לעונה ל-120 אלף (זה מה שהוצע לו על ידי פתח תקוה) לא התאים לו.
בסופו של סיפור, הסוכנת וקנין הביאה לקאניוק הצעה מטורפת: חוזה של מעל חצי מיליון יורו, מקבוצת פחטקור טשקנט מאוזבקיסטן. יותר מפי שישה ממה שקאניוק היה אמור להרוויח אם היה נשאר על החוזה הקיים, וכמעט פי חמישה ממה שהיה אמור להכניס אם היה חותם על חוזה חדש.
העין שלנו כמובן אינה צרה בכסף שקאניוק עומד לספור, אבל קשה שלא לזהות את כל מה שחסר בסיפור הקיץ המדהים שלו: שיקול מקצועי. אחד הכדורגלנים הכי מבטיחים שראינו בליגה הדלה שלנו, לפחות בחלק הראשון של העונה, כדורגלן עם חוצפה, יכולת, טכניקה ומספרים, הולך ממש בשיא הקריירה שלו לקבוצה, כך מספרים מביני עניין, שהיא ברמה של ליגה לאומית.
במקום להתקדם, במקום לעבור לשלב טוב יותר בקריירה, קאניוק בחר בכסף. קודם כל כסף. יותר מדי כסף. בעיקר כסף. ולא שאת המדור הזה כתב בחינם איזה נזיר בודהיסטי, אבל על המשקל שהכדורגלן הישראלי נותן לכסף אפשר ללמד בבית הספר לגרידיות וחוסר ענייניות.
מספיק להביט ברשימת השגרירים החדשה שלנו, כדי לגלות את אותה תמונה. מעט מדי שיקול מקצועי, הרבה מאוד קשרים של סוכנים. למעט אולי טל בן חיים לספרטה פראג, שהיא העברה בעייתית בלי קשר לכך, אף אחד הוא לא שחקן שאיזה מועדון באמת עקב אחריו או רצה בו. הבסיס המרכזי הוא קשרים של סוכנים, שממשיכים להניע את הענף שלנו למחוזות ביזאריים יותר יותר.
אלי אלבז - אפולון סמירניס. סיראז' נסאר קוקסי. אריאל הרוש אנורתוזיס. בן רייכרט - זולטה וארחם. עומרי אלטמן פנאתינייקוס. קובי מויאל - ניו יורק קוסמוס. טל בן חיים - ספרטה פראג. אור אינברום גנט. גידי קאניוק - פחטקור טשקנט.
לא מתרגשים? זה בסדר. אתם לא לבד. הסוכנים קודם כל דואגים לכיס של השחקן ורק אחרי זה לרווחה המקצועית שלו. למעט אינברום, שהוא בהחלט שחקן מוכשר אבל לולא הכוח של דודו דהאן בבלגיה הוא בחיים לא היה מגיע לשם העונה, באף העברה אין אופק מקצועי. באופק של אותם שגרירים חדשים, לא כולם אמנם, רואים שתי מטרות: משכורת מנופחת העונה והצעה שמנה לחזור לארץ בעונה הבאה.
כי ככה זה עובד. שחקן עובר לחו"ל, לא מצליח, ומקבל הצעה יפה לשוב לארץ עם שק של מזומנים. אופיר מזרחי, למשל, לא ממש הצליח בשוויץ, אבל איזה ישראלים יותר טובים ממנו מכבי חיפה יכולה להביא כעת. אמיר עגייב סגר בבית"ר ירושלים כבר באמצע העונה שעברה, למרות שכבר אז היה ברור לכולם בקפריסין הוא ממש לא הצלחה. מי צריך להצליח היום. צריך סוכן מקושר. הם אלה שמנהלים את הענף, הרבה יותר מהמנהלת וההתאחדות, שכרגיל לא עושות כמעט כלום כנגד תופעות שליליות.
המקרה של קאניוק הוא עצוב במיוחד. כדורגלן ממש רגע לפני השיא, בוחר לזרוק הכל ולחשוב כבר בגיל 24 על הפנסיה. במקום להוכיח לקבוצות הגדולות ששווה לשלם לך הרבה מתוך שיקול מקצועי, הכדורגלנים של ימינו מבינים שאפשר לעשות זאת גם בדרך אחרת. אף אחד לא מרוויח מזה חוץ מהם.