פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תשתחווה יא בן: על העוול שעשה ג'ון מקנרו לסרינה וויליאמס

        אז מה אם היא פחות טובה מגברים? למי אכפת? למה היה לו כל כך חשוב לציין את זה? ומה היה קורה אילו היא הייתה מתנהגת על המגרש כמוהו? ג'ון מקנרו הקטין את סרינה וויליאמס וטפח על החזה, פז חסדאי נעלב בשם הבנות שלו

        ג'ון מקנרו ב-1985 (GettyImages)
        לתפיסתו הוא לא שוביניסט, לא מיזוגן, יש לו בנות, הוא ניו יורקר ליברל. מקנרו (צילום: GettyImages)

        הבעיה בלהיות אבא לשתי בנות היא להבחין בכל מיני עוולות מגדריות ובעיוותים שכבר מוטמעים בחברה בטבעיות. כשאני קורא להן את "אליעזר והגזר" למשל אני מתחלחל מהפטריאכליות, לא מבין למה ברור שהגינה היא של הסבא, למה הסבתא יוצאת מהמטבח עם סינר, למה כולם מהללים בסוף "הידד הידד סבא אליעזר" ולא את הזוג, מה זה הקיפוח הזה, איך יכול להיות שדורות שלמים גדלים ומתחנכים על הטירוף הזה, על יצירה קאנונית שעושה חלוקה מגדרית בוטה. לאחרונה גם התחלתי לקרוא לבת הגדולה "חכמה שלי" במקום "יפה שלי", בעוד מחשבה מטופשת ופאתטית, שלא תועיל, אבל אם היא גם יפה וגם חכמה, אולי כדאי להדגיש את החוכמה, לרמוז לה מה חשוב, למה לכוון. השתגעתי בגללן.

        סרט הדוקו "נערה בנהר" ערער אותי כמו אבא זקן. הוא רק המחיש איך בחצי מהעולם נשים, נערות ובנות הן שוות ערך לעזים, איך סוחרים בהן לכל המרבה במחיר. הוא מתעד את סיפורה של סאבא, נערה פקיסטנית בת 19 שסירבה להתחתן עם מי שהמשפחה ייעדה לה, ובתגובה אבא שלה ואחיו ניסו לרצוח אותה. הם לקחו אותה לנהר, ירו לה בראש והשליכו אותה למים. היא ניצלה וזחלה מדממת לבית חולים, אבא והדוד שלה נעצרו, הואשמו ברצח, אבל גם בכלא לא רק שהם לא הביעו חרטה, אלא אף הצדיקו את המעשה. "היא פגעה לנו בכבוד", אמרו, "לא הייתה לנו ברירה". גם האמא הצדיקה את ניסיון הרצח של הבת שלה. "אנחנו גמורים פה בכפר", אמרה, בכעס, "דורות ארוכים אנחנו נחשבים פה למשפחה מכובדת, עכשיו נצטרך לעזוב". ילדה עם רצון חופשי זה בלתי נסלח, בושה ואות קלון. אחר כך מתברר שהחוק בפקיסטן מעניק חנינה למי שנתפס רוצח על כבוד המשפחה "אם המשפחה סולחת לו". רצח בחסות החוק. זו הנורמה במדינה עם מאות מיליוני אנשים. ככה חיות חצי מהנקבות מהמין האנושי. זה המעמד שלהן.

        ואז ג'ון מקנרו אומר שבסבב הגברים סרינה הייתה מדורגת 700 בעולם. הוא לא רצה לזלזל בנשים, הוא לא ניסה לזלזל בסרינה, הוא הדגיש כמה היא גדולה, אבל עם זאת, בכל זאת, היה לו חשוב להזכיר, לסייג, להבהיר למי ששכח, היא בסך הכל אישה, שכל הגברים היו מנצחים אותה בקלות. לתפיסתו הוא לא שוביניסט, לא מיזוגן, יש לו בנות, הוא ניו יורקר ליברל. ועם זאת, עם כל הכבוד לסרינה, אין לה גדול כמו שלי. שלוש טפיחות על החזה.

        אז קודם כל, ברור שהוא צודק. היא באמת לא יכולה להתמודד עם הפיזיות של גברים. הנתונים בזוגות מעורבים מראים בבירור את הקושי של טניסאיות להתמודד עם העוצמות וההגשה של הגברים. נשאלת גם השאלה על איזו סרינה מדובר, כי בשיאה הפיזי לא היו לה את העוצמות המנטליות והחוכמה שיש לה כיום, ואילו עכשיו בגיל 35 היא באמת כבדה מבעבר, פחות אתלטית, מושכת זמן בין נקודות ומנסה לקצר אותן, לא היה לה סיכוי. שלא לדבר על טניסאיות אחרות, פחות חסונות מסרינה, שיפסידו בצורה מוחצת יותר לכל גבר בסבב.

        עוד בנושא:

        ג'ון מקנרו עורר סערה: "בסבב הגברים סרינה הייתה מדורגת 700 בעולם"
        סרינה וויליאמס עונה לג'ון מקנרו: "אין לך עובדות". ומה אמר המדורג 701?
        "משחק מלחמת המינים היה מכור": תחקיר ESPN על משחק הטניס המפורסם בהיסטוריה
        ג'ון מקנרו מודה שהסתבך בפרשת סרינה וויליאמס: "אוי, אני והפה הגדול שלי"

        סרינה וויליאמס טניסאית (רויטרס)
        איך אפשר להשוות את הפריבילג הזה לנחישות של סרינה, לרעב שלה, למסע שעברה מקומפטון לצמרת (צילום: רויטרס)

        ועם זאת, אז מה. למי אכפת. מה זה חשוב. אז מה אם היא יותר חלשה מגברים. מה הגאווה הגדולה בעליונות הפיזית. מה כל כך חשוב לו לחגוג אותה, להבליט אותה, לעשות את ההבחנה בין tennis player ל-tennis female player. מקנרו לא שם לב בכלל מה הוא אומר, מה המשמעות של הדברים, באיזה עולם הוא חי. כמו עוד חיית ג'ונגל מצויה, כמו עוד פקיסטני פרימיטיב, פשוט חשוב לו לציין, רק שיידעו כולם, מי כאן הגבר, מי המין השולט.

        הדברים האלה של מקנרו הם גם אנטי ספורט. זה מנוגד לכל האתוס של הספורט. באולימפיאדה, למשל, אירוע הספורט הגדול והחשוב בעולם, מדליה היא מדליה. בכל ענף שיהיה, לגבר או אישה. זה אירוע שבו יעל ארד היא גיבורה לאומית, גם אם ברור שבמשקל שלה היא מוטחת למזרן על ידי כל גבר. פלורנס גריפית ג'וניור, בריצה הטובה בהיסטוריה ב-100 מטר, קבעה 10.49, תוצאה שהיא לא קריטריון בגברים. אז מה. למי אכפת. ברוח האולימפית אין אף גבר שקם וצועק המלכה עירומה, רק כי בגברים היא לא משתחלת למוקדמות. אנחנו יודעים, ג'ון, לזכרים יש יתרון.

        ברור שלפעמים יש בעיה עם ספורט נשים, יש ענפים שהפערים בין המינים גדולים מדי, שחוויית הצפייה נפגעת. כדורסל נשים, למשל, בלי האתלטיות הגברית, מאבד מהאסתטיקה של הענף (בלשון המעטה). כדורגל נשים הוא גם מוגבל מאוד, אבל המונדיאל תמיד מפתיע לטובה, תמיד מרגש ומרתק, גם אם התחושה היא שאלופת העולם הייתה מפסידה לכל קבוצה מהליגה הארצית. כדורעף נשים הוא אטרקטיבי (ואין הכוונה לכדורעף חופים, שחלק מהפופולריות שלו טמון בקלוז אפים חרמניים), כל ענפי האתלטיקה שווים בערכם לגברים, ויש כמובן את התעמלות המכשירים, ענף שמייצר תופעות טבע כמו נדיה קומנצ'י וסימון ביילס, עם שילוב מופלא של וירטואוזיות ואסתטיקה. אף גבר לא יכול להשתוות לזה.

        אבל עזבו ענפים אחרים, בואו נתמקד בטניס. מה ההתעקשות הזאת לערער בגדולתן של הטניסאיות, הענף שמייצר את הספורטאיות הגדולות בעולם. עד שיש ענף שדוגל בשוויון, שחותר לשוויון, שמשווה את פרסי הזכייה באקט עקרוני, הענף שייצר גיבורות ספורטיביות אהודות ופופולריות וגלובליות כמו נברטילובה ואברט, גראף וסלש, שראפובה וסרינה - גם בו צריך לזלזל, להקטין, להזכיר לכולם, הן לא באמת כאלה טובות? האם ברולאן גארוס, עם כל הכבוד למכונה רפא נדאל, היה משחק יותר מרגש מגמר הנשים, שבו אוסטפנקו הדהימה בכל מכה? כל נקודה בכל הכוח, כל נקודה ווינר, כמה אומץ והשראה. כן, מאישה. ילדה. חצופה שכזו.

        ואיך מקנרו, דווקא הוא, מי שהיה הפרחח, חסר השליטה, האיש שאילו לא היה גבר אמריקאי לבן היה שנוא ומוקצה (ראה קיריוס), איך זה שכוכב כזה מעז. ועם כל הכבוד למקנרו והפה הגדול, לתכונה שתמיד מוערכת אצל גברים ולא אצל נשים (תהיי ליידי, תודה), הרי הוא לא השיג רבע מסרינה. עשירית ממנה. אם להשתמש בעולם המונחים הגברי המצוי, הרי שכל הקריירה הוא שיחק כאילו הוא במחזור, פרוע והורמונלי. איך אפשר להשוות את הפריבילג הזה לנחישות של סרינה, לרעב שלה, למסע שעברה מקומפטון לצמרת. לעזאזל, היא לקחה את אליפות אוסטרליה כשהיא בהיריון. בגיל 35. עם הסערה הרגשית, עם בחילות הבוקר. תשתחווה יא בן.

        זה באמת אתגר לא פשוט לגבר מצוי לגדל בנות בעולם סקסיסטי ומיושן, לתהות כל הזמן מה הן באמת רוצות ויכולות ומה החברה הכתיבה להן. אתה עירני יותר לדברים, רגיש יותר לתכנים, מסביר להן שאליעזר והגזר זה סיפור מיושן מתקופה אחרת, מזהיר אותן מאנשים עם דעות חשוכות, מנסה ללמד אותן שהן יכולות לעשות הכל. ואז בא מקנרו, מהעולם הנאור, מעולם הספורט, מהענף השוויוני, ואומר עד כאן. תירגעי. לא בקטע רע, את עדיין טובה, אבל אל תשכחי, לעולם לא תהיי כמונו, את בסך הכל אישה.

        ילנה אוסטפנקו עם התואר, רולאן גארוס 2017 (רויטרס)
        גמר הנשים האחרון היה מרגש יותר מזה של נדאל. אוסטפנקו (צילום: רויטרס)