מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

וונדר וומן: אליסיה מונטניו ההריונית ממשיכה לעורר השראה בארה"ב

היא קיבלה חיזוק מגל גדות, התחרתה בחודש השמיני להריונה ובשבוע שעבר בחודש החמישי להריונה השני. בין לבין, האצנית האמריקאית אליסיה מונטניו חוותה שלל משברים נפשיים ומפחי נפש ויצאה מהם מחוזקת. המדור של נמרוד עופרן

  • אליסיה מונטניו
AP

בשבוע שעבר אליסיה מונטניו עשתה זאת שוב. הטמפרטורה על המסלול בסקרמנטו כבר נשקה ל-43 מעלות, ובכל זאת היא ניצבה על קו הזינוק, שונה וגדולה וחזקה וחייכנית, מושכת את כל תשומת הלב, יודעת שכל הסיפור ייגמר תוך שתי דקות, תוך שתיים וחצי, יודעת שזה בכלל לא משנה מתי הוא ייגמר; משנה שהוא התחיל. בשבוע שעבר, בחודש החמישי להריונה, אליסיה מונטניו הוכיחה פעם נוספת שאפשר לנצח גם כשמסיימים אחרונים, כשם שהוכיחה פעם אחת בעבר, ואולי, מי יודע, תוכיח עוד מספר פעמים בעתיד.

בפעם שעברה שהיא התחרתה תוך כדי הריון, ב-2014, סיפרה שהיא רצה בשביל שתיים. אולם מאז, האצנית האמריקאית מעוררת ההשראה, שעברה כל כך הרבה טלטלות נפשיות לאורך השנים האחרונות, כבר רצה בשביל הרבה יותר משני אנשים.

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה
האחרונה במירוץ גנבה את ההצגה. אליסיה מונטניו בשבוע שעבר (צילום: AP)
"אחד הילדים רץ ספרינט וחשב שהוא הולך לעשות טאצ'דאון, עשיתי ספרינט ותיקלתי אותי לקרקע והוא היה בהלם. היתה חרצית בר בדשא אז הרמתי אותה ושמתי בשיער ואמרתי 'אני ילדה', והלכתי משם". מאז, כמעט בכל פעם שהתחרתה דאגה להניח בשיערה פרח כזה או אחר

מגיל צעיר, אליסיה מונטניו התקיימה קודם כל ביחס לגברים שהקיפו אותה: אחיה, אביה וששת בני דודיה, בתור התחלה, ולאחר מכן הילדים שהתעקשו שהיא לא יכולה לשחק איתם, מעצם היותה ילדה. זרעי החוזק הנפשי העילאי והצורך להוכיח לאנשים שהם טועים נשתלו עוד בתקופה ההיא, כשהילדה הקטנה שאהבה לשחק גם כדורגל, כדורסל ולרוץ, התעקשה לשחק פוטבול עם החברים של משפחתה. "חלק מהילדים התחילו להגיד לאח שלי דברים כמו 'אחותך הולכת לשחק? היא לא יכולה להיות בקבוצה שלנו. היא תיפצע", סיפרה ל"לונלי פלאנט". "אחיי ודודיי ידעו שאני חזקה, אז הם הכניסו אותי. ואז אחד הילדים רץ ספרינט וחשב שהוא הולך לעשות טאצ'דאון, עשיתי ספרינט ותיקלתי אותי לקרקע והוא היה בהלם. היתה חרצית בר בדשא אז הרמתי אותה ושמתי בשיער ואמרתי 'אני ילדה', והלכתי משם". מאז, כמעט בכל פעם שהתחרתה דאגה להניח בשיערה פרח כזה או אחר. "זה היה סמל לחוזק שלי כאישה והוכחה לזה שהמין שלי לא עוצר את היכולות שלי".

לאחר שהפכה לאלופת התיכונים של קליפורניה בריצה ל-800 מטר וסירבה למלגות כדורגל, נרשמה לאוניברסיטת ברקלי והחלה לשבור גם שיאי מכללה. ב-2007 הפכה לאישה הראשונה בתולדות המכללה שמוכתרת כאלופה גם באליפות המכללות, וגם באליפות המכללות באולמות. באותה שנה התחרתה לראשונה גם באליפות העולם, אך לא צלחה את שלב המוקדמות בריצה ל-800 מטר. ב-2008, כשדורגה ראשונה בכל המכללות והיתה בדרכה הבטוחה להגשים חלום ולהעפיל לאולימפיאדה, כל העבודה הקשה שלה התבררה כעבודה קשה מדי, כשסבלה משבר מאמץ ונאלצה לוותר על המשחקים האולימפיים בבייג'ינג.

היא חזרה חזקה מתמיד, זכתה במדליית ארד באליפות העולם באולמות בדוחא ב-2010, הוסיפה מדליה גם באליפות ארצות הברית, ובאותה שנה קבעה את שיאה האישי בריצה המועדפת עליה, ל-800 מטר - זה שעומד גם היום: 1:57.34 בליגת היהלום במונאקו. ב-2011 הוכתרה כאלופת ארצות הברית וסיימה רביעית באליפות העולם אך המקום הרביעי הזה עוד עלול לסדר לה מדליית ארד, שכן המנצחת, מריה סבינובה הרוסיה, נתפסה ארבע שנים לאחר מכן על שימוש בחומרים אסורים ותוצאתה נפסלה. מדליה רשמית אמנם אין, כשם שאין מדליה אולימפית: במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 פתחה נהדר והובילה לשלבים ארוכים, אך איבדה את ההובלה לקראת הסיום וסיימה חמישית.

בראיון שלאחר מכן מונטניו ייבבה - פחות בגלל ההפסד עצמו ויותר משום שהרגישה שלא היה הוגן: איך ייתכן שבזמן שרוב הרצות מאבדות כוח, אחרות פתאום טובלות במעיין הנעורים ומסיימות בספרינט אימתני? הסיום של סבינובה - זו שניצחה אותה שנה קודם לכן, באליפות העולם, ולאחר מכן תיפסל - היה תמוה במיוחד. האמריקאית בת ה-26 לא אמרה דבר לתקשורת, לא רצתה לתרץ את ההפסד, לצאת במחול של האשמות שווא, אך לבעלה אמרה גם אמרה. בדיעבד, היא צדקה: גם סבינובה, שניצחה, וגם בת ארצה יקטרינה פוישטוגובה, שזכתה בארד, נתפסו עם חומרים אסורים. המדליה של סבינובה ככל הנראה תישלל, בעוד זו של פוישטוגובה ככל הנראה תישאר, שכן טענה שהחלה להשתמש בחומרים אסורים רק לאחר האולימפיאדה.

ואז הגיעה אליפות העולם של 2013 ושוב מונטניו סיימה רביעית, מקום אחד ממדליה, ושוב סבינובה סיימה לפניה - הפעם שנייה - ושוב היא לא ידעה מדוע. רק בנובמבר 2015 היא תתבשר שהאצנית הרוסיה הזאת, שכל הזמן מנצחת אותה, כל הזמן עוקפת אותה, השתמשה בחומרים אסורים. רק בנובמבר 2015 היא תתבשר שבעצם, כן מגיעות לה כמה מדליות.

אבל לפני כן היתה תינוקת.

"אני לא יכולה לדמיין את האמהות בעבר, שהפסיקו להתאמן רק בגלל שהרגישו שהן פוגעות בתינוק... זיהיתי את ההזדמנות שהיתה לי. רציתי שאנשים ידעו איך אישה בהריון נראית, וכך נראית אישה בהריון במקצוע שלי, שממשיכה לעבוד. זו מי שאני"

לאליפות ארצות הברית של 2014 אליסיה מונטניו בת ה-28 הופיעה עם בטן מלאה בתינוק ובאמירה שמחכים לצאת החוצה. היא התייצבה על קו הזינוק בשבוע ה-34 ובחודש השמיני להריונה, עם פרח צהוב בשיער, גופיה ורודה שבקושי מכילה את הבטן המתפקעת, ורצון בלתי נשלט לחצות את קו הסיום, ותהא התוצאה אשר תהא. לאורך ההיריון כולו נהגה לרוץ באופן קבוע, בליווי צמוד של רופאה שעודד אותה להמשיך עם פעילות גופנית דומה לזו שהגוף התרגל אליה לפני ההיריון. "זה הוריד קצת מהפחד של מה העולם החיצון יחשוב על אמא הריונית שרצה", אמרה. "גיליתי שלרוץ במהלך ההיריון זה למעשה הרבה יותר טוב עבור האם והתינוק. פשוט עשיתי מה שאני בדרך כלל עושה. לא ידעתי לפני כן שיש סטיגמה עצומה סביב נשים בהריון וריצה".

כשהיא כן גילתה על הסטיגמה הזאת, מהמבטים העקומים שספגה כשסיפרה על התכנית שלה, היא בסך הכל השתמשה בה כדי לקבל עוד קצת דלק שאפשר לה לצלוח את 800 המטרים בתוצאה של 2:32.13 דקות - איטית יותר ב-35 שניות משיאה האישי ולסיים במקום האחרון הכולל, כמובן, אבל ראשון מבין כל הרצות ההריוניות. למשך רוב המירוץ פיגרה ב-100-150 מטר אחר שאר הרצות, אך גם זה לא הוריד מהתשואות שקיבלה שעה שנותרה היחידה שעדיין רצה, היחידה שעדיין לא רוכנת אחרי קו הסיום, מניחה ידיים על ברכיים עייפות. השאיפה היחידה שלה היתה שלא יעקפו אותה בסיבוב, וזה לא קרה. אליסיה מונטניו זכתה באליפות ארצות הברית חמש פעמים בעבר, אולם אם לשפוט על פי תחושתה, גם לסיים אחרונה, בפער עצום מכל שאר הרצות, הרגיש כמו ניצחון.

"הריון הוא לא מחלה", אמרה לאתר Activekids. "חלק מהאנשים חושבים שצריך פשוט לשכב ולדחוף את הפרצוף אל תוך פיצה, אבל זה בדיוק להיפך. כל מה שאכלתי, כל מה עשיתי עם הגוף שלי, הילדה שלי חוותה. את צריכה להתייחס אל הגוף שלך כמקדש. אל תבינו אותי לא נכון - בהחלט הייתי אישה בהריון, היו לי רגעים קשים, אבל גיליתי שככל שאני מרגישה בנוח יותר בנוגע למה שאני אוכלת ולכמה אני רצה ומזיזה את הגוף, כך אני מרגישה טוב יותר. לא הייתי מסוגלת לרוץ בכל יום, אבל אם יצאתי והלכתי ונשמתי אוויר והתעמלתי, הרגשתי כל כך הרבה יותר טוב. אני לא יכולה לדמיין את האמהות בעבר, שהפסיקו להתאמן רק בגלל שהרגישו שהן פוגעות בתינוק... זיהיתי את ההזדמנות שהיתה לי. רציתי שאנשים ידעו איך אישה בהריון נראית, וכך נראית אישה בהריון במקצוע שלי, שממשיכה לעבוד. זו מי שאני".

זאת ועוד: מונטניו לא התכוונה לתת ללידה, ולגידול הילדה, לעצור את הקריירה שלה, למנוע ממנה להשתתף באליפות העולם שהיתה במרחק שנה, או האולימפיאדה שהיתה במרחק שנתיים. למעשה, חמישה ימים אחרי הלידה היא קיבלה מרופאיה אישור לחזור ולהתאמן, אך היא בכל זאת החליטה להעניק לגופה עוד קצת זמן להתאושש. חצי שנה לאחר שילדה את לינאה, הוכתרה כאלופת ארצות הברית בריצה ל-600 מטר באולמות. היא לא ראתה בביתה הראשונה עול מכל סוג, והגדירה אותה כ"חברה לקבוצה". במקום להתעסק במה שלא עובד באימונים ובמירוצים, מונטניו הצליחה להסתכל קדימה, על מה עושים הלאה: "היא עזרה לי לקבל פרספקטיבה על מה חשוב. לעתים דברים לא הולכים בדיוק כמו שתכננת. צריך למחוק את זה ולהתחיל מחדש". והיא התחילה, ועוד איך התחילה, כשזכתה באליפות ארצות הברית השישית שלה - כמו שיאנית כל הזמנים, מדלין מאנינג - פחות משנה לאחר הלידה, לפני שחזרה לאימונים מלאים, תוך כדי שהיא עדיין מניקה. היא חגגה עם לינאה בזרועותיה, מופתעת כמו כולם, קורנת מאושר. "ידעתי שאזכה שוב, פשוט לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר", אמרה. "רציתי שהבת שלי תראה את אמא שלה נותנת את כל מה שיש לה ולהבין שהניצחון הוא לא הכל. מה שחשוב הוא להביא כל מה שיש לך, ולפעמים ניצחונות באים עם זה. אני כל כך ברת מזל שהיא כאן לצידי כדי לחוות את זה. היא לא תזכור את זה, אבל יהיו הרבה סרטוני וידאו כדי שהיא תבין שהיתה חלק מהתהליך".

צפו בראיון שנערך עם מונטניו אחרי הריצה ההיא, ב-2014

הרגע הזה, בו גילתה שהענף שהיא כל כך אוהבת רחוק מלהיות טהור כמוה, ערער אותה לגמרי. "מה שהכי כאב לי זה שהרגשתי שהקריירה שלי לא אמיתית", כתבה ל"טיים". "התקשרתי למאמן שלי, בוכה, ואמרתי לו - 'אני לא יודעת מה אני עושה. אני מרגישה שכל הקריירה שלי היתה פארסה'"

בבוקר ה-8 בנובמבר 2015 מונטניו התעוררה לצלצול טלפון שבישר לה שהאצניות הרוסיות מריה סבינובה, מדליסטית הזהב מלונדון 2012 ויקטרינה פוישטוגובה, מדליסטית הארד, נתפסו על שימוש בחומרים אסורים ועל כן מדליית הארד עשויה להגיע אליה, בנוסף לשתי מדליות מאליפויות עולם. באופן מפתיע משהו, האינסטינקט שלה לא היה לשמוח, אלא לכעוס ולחוש תסכול רב. היא פרצה בבכי. כן, היא עשויה לצאת מכל הסיפור הזה עם שלוש מדליות, אבל התחושה לא תהיה זהה לזו שהיתה חווה אם היתה זוכה בהן כמו שצריך. "אני מרגישה שהענף בגד בי כי הוא אמור היה להגן עלינו, הספורטאים הנקיים", אמרה ל-RunnersWorld. "אני נגעלת. אני מרוסקת. יש תחושת אבדון, כמעט כמו לחוות מוות. אי אפשר לשנות את זה, אי אפשר לפצות אותי. ב-2012 סבתא שלי היתה כאן. היום בו העפלתי לאולימפיאדה היה יום הולדתה ה-100. לא הצלחתי לזכות במדליה בגלל שהיו רמאים ואנשים שניסו לטייח זאת בזמן שסבתי היתה בחיים. אני יודעת שלא היה אכפת לה ממדליות, אבל לחגוג איתה זה משהו שאני לא יכולה לקבל בחזרה. זה בלתי נסלח".

הרגע הזה, בו גילתה שהענף שהיא כל כך אוהבת רחוק מלהיות טהור כמוה, ערער אותה לגמרי. "מה שהכי כאב לי זה שהרגשתי שהקריירה שלי לא אמיתית", כתבה ל"טיים". "התקשרתי למאמן שלי, בוכה, ואמרתי לו - 'טוני, אני לא יודעת מה אני עושה. אני מרגישה שכל הקריירה שלי היתה פארסה'". ל"60 דקות" אמרה שבדיעבד, הכל נראה לה הגיוני - היא ידעה בדיוק מה קרה, רק חששה להגיד: "התחריתי נגד רובוטיות. חסרות לי שלוש מדליות. כולם מפספסים את הנקודה: התאחדות האתלטיקה העולמית מושחתת והיא ממשיכה לנהל את העסק. אני מנסה להישאר בענף, בידיעה שהאחראיים ניצלו אותנו ולא אכפת להם מאיתנו". והיה גם עניין כספי: מונטניו העריכה כי אם היתה זוכה בשלוש המדליות כמו שצריך, הפרסים הכספיים, ביחד עם הספונסרים העתידיים, היו שווים לה כחצי מיליון דולר, אולי אפילו מיליון - מיליון דולר שאין לה כעת, בגלל הרמאים והרמאיות ומשתפי הפעולה שדאגו להסתיר הכל. גם היום, חמש שנים אחרי האולימפיאדה ההיא, שש שנים אחרי אליפות העולם המפוקפקת הראשונה, ארבע אחרי האליפות המפוקפקת השניה, המדליות עדיין לא הוענקו באופן רשמי לאתלטית האמריקאית. הכל נמצא בדיונים, בערעורים, בבתי משפט ובוועדות - הכי רחוק שיש ממסלולי הריצה, מהמקומות בהם תחרויות אמורות להתחיל ולהסתיים.

מונטניו בכל זאת הצליחה להתנתק מכל מה שלא היה לה שליטה עליו ולהתרכז במירוצים. חלומה החדש היה להעפיל לאולימפיאדת 2016, ולטוס לריו עם ביתה. אלא שגם החלום הזה נגדע, והפעם לא באשמת סמים כי אם בשל נפילה מכוננת במוקדמות. זה קרה ביולי של 2016, כשרגלה של אלופת ארצות הברית נתקלה בזו של יריבתה ברנדה מרטינס, וגרמה לה לצנוח אל הקרקע, 120 מטר לפני קו הסיום. היא ניסתה לקום, דידתה כמה מטרים והתרסקה שוב, נאנקת מכאבים פיזיים ונפשיים. בכוחותיה האחרונים הכריחה את עצמה לקום פעם נוספת ולסיים בתוצאה עגומה של 3:06:77, למעלה מדקה אחרי המנצחת, קייט גרייס. לאחר שחצתה את קו הסיום השתטחה עליו, כאילו היתה זו הלוויה וחלומה האולימפי הורד אל מתחת האדמה. מונטניו טענה שהפילו אותה, אולם איגוד האתלטיקה האמריקאי בחן את המקרה מחדש ולא ראה טעם לפגם במירוץ. האלופה הבוכיה התראיינה למספר כלי תקשורת כשביתה בידיה. "הייתי אמורה להיות על הפודיום ב-2012, וגנבו אותו ממני", אמרה. "זו היתה ההזדמנות שלי. כבר לא אקבל בחזרה את מה שלקחו ממני".

כן, גם ההזדמנות להשכיח את חרפת 2012, לזכות במדליה בזכות מלאה, כשכל העולם מסתכל, גם ההזדמנות להראות שהיא חזקה יותר מכל הרמאויות והשחיתויות נעלמה כלא היתה ברגע אחד של הסתבכות-רגליים, וכעת גם המחשבה על קבלת מדליה רטרואקטיבית בדואר כבר לא עודדה אותה. "אין טקס במקרה כזה", אמר ל"פיפל". "ההמנון הלאומי שלך לא מושמע, הדגל לא מונף. רציתי שתהיה לי הזדמנות להראות לספורטאים צעירים שלא צריך להיכנע ללחץ של לקיחת סמים, שאת יכולה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך גם בלעדיהם. אם הבת שלי תגיד שהיא רוצה להיות אצנית כמוני, ארגיש שעשיתי את עבודתי. אני רוצה להראות לה שהמדליות לא חשובות, שהעניין הוא לעבוד קשה ובכנות ועם יושר, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך".

צפו בריצה (ובנפילה, החל מ-1:36)

ובראיון המרגש שלאחר הריצה

את המירוץ כולו העבירה כשחיוך גדול מרוח על פניה, ועם חולצת "וונדר וומן". "כששמעתי שגל גדות צילמה את הסרט בחודש החמישי להריונה, החלטתי להירשם לתחרות", אמרה, וטענה שנקודות ההשקה לא מסתיימות שם: "אני לא מגדירה את עצמי כאצנית, אלא כלוחמת"

ספק אם אפילו אופי הברזל של אליסיה מונטניו יספיק לה כדי להעפיל לאולימפיאדה הבאה ולהגיע לפודיום. בטוקיו 2020 תהיה כבר בת 34, ויש מעגלים שאי אפשר לסגור, ככל הנראה, אך גם אם זה לא יקרה - ובין אם תקבל ביום מן הימים את המדליות שלה בדואר או לא - לה עצמה יש סדר עדיפויות אחר. הידיעה שעשתה את הטוב ביותר שלה מספיקה לה. הרדיפה אחר העקרונות והשגתם מספקת לא פחות מהרדיפה אחר ספורטאיות מסוממות או לא מסוממות. בשבוע שעבר, שלוש שנים אחרי שהופיעה לאליפות ארצות הברית בחודש השמיני להריונה, שבה למסלול בקליפורניה, הפעם בחודש החמישי להריונה, הפעם כשבטנה חשופה לגמרי ועם שני פרחים במקום אחד בשיערה. בחום של 43 מעלות היא שוב סיימה אחרונה, הפעם בזמן של 2:21.40, אבל התוצאה, כפי שכבר הבנתם, כמעט חסרת משמעות עבורה. את המירוץ כולו העבירה כשחיוך גדול מרוח על פניה, ועם חולצת "וונדר וומן". "כששמעתי שגל גדות צילמה את הסרט בחודש החמישי להריונה, החלטתי להירשם לתחרות", אמרה, וטענה שנקודות ההשקה לא מסתיימות שם: "אני לא מגדירה את עצמי כאצנית, אלא כלוחמת".

מאחורי קו הסיום חיכתה למונטניו לינאה, כמעט בת שלוש, לובשת חולצה ועליה הכיתוב "חזקה כמו אמא שלי". "זה פנטסטי", אמרה אלופת ארצות הברית היוצאת. "החלק היפה ביותר בהיותי אתלטית זו הפלטפורמה שניתנה לי. אני מרגישה אחריות לייצג אנשים. יש עדיין שיח שצריך להתקיים. אני מייצגת כל כך הרבה אנשים שונים: נשים, נשים שחורות, נשים בהריון. זו האחריות שלי לדאוג שהקול הזה יישמע".

והוא נשמע, ועוד איך נשמע, כי בסיום הריצה ל-800 מטר באליפות ארצות הברית האחרונה אף אחד לא דיבר על המנצחת; כולם דיברו על זו שסיימה אחרונה, בפער גדול משאר האצניות. לפני מספר שנים התבקשה אליסיה מונטניו לשאת מילים בפני תלמידי ותלמידות בית ספר בסנטה קלריטה, קליפורניה. "אתם יכולים לעשות מה שתרצו אם רק תעבדו בשבילו", אמרה. "בסופו של יום זה המסע שיהפוך אתכם לאלופים".

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully