מגיע להפועל ירושלים לקחת אליפות. הכוונה למועדון, כמובן. אוהדים עם תשוקה רבה כל כך, ששומרים על נאמנות לקבוצתם למרות שנים ארוכות של מפח נפש, ראויים לתואר. גם ראשי הקבוצה, על אף אי אלו הסתייגויות מאופיו הראוותני של אורי אלון, זכאים לחגוג. הבעלים הצבעוני משקיע ממון רב בקבוצת כדורסל ישראלית, ודי בעובדה זאת כדי להפוך אותו לקדוש כמעט, אפילו אם היה מפטר מאמן מדי חודש. יתרה מכך, לו הייתה ירושלים מפסידה בפעם השנייה ברציפות בגמר ליריבה נחותה מקצועית וכלכלית, קשה היה לה להסיר את תדמית הלוזרית במשך זמן רב, אם בכלל.
לא מגיע להפועל ירושלים לקחת אליפות. הכוונה לקבוצה, כמובן. ולא, האמירה הזאת לא נועדה להגן על הטור שכתבתי לפני שלושה שבועות, ובו ביקרתי מקצועית את ירושלים כשהייתה בפיגור 2:0 מול נהריה. ירושלים זכתה בסוף בתואר, אף שצירפה חמישה שחקנים במהלך העונה, למרות ערבים רבים מדי של כדורסל לא אינטליגנטי וחסר השראה, ואחרי עונה שבה רבים מכוכביה, לא רק הישראלים, מיצו רק שמץ מיכולתם. האליפות של ירושלים לא הופכת את פיאניג'יאני למאמן על או את קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון לקדושים.
הבעיה היא שבליגת העל אין מנגנון שכר ועונש שמופעל כמו בליגות איכותיות. כל הקלישאות על המשכיות, כימיה והשפעה של מאמן אינן חלות עוד על הליגה הזאת. זוכה בה מי שמתחבר בעיתוי הנכון, גם אם החליף מאמן (כמו ראשון בעונה שעברה), או ניסה להחליף חצי קבוצה (כמו ירושלים העונה), ובעיקר מי שיש לו יותר כישרון גם אם לא כולו מנוצל. במקרה של ירושלים, היא זכתה בעיקר כי קיבלה זר בונוס על כל הליגה, בזכות האזרוח המפוקפק של ריצ'רד האוול והמעבר המפוקפק עוד יותר שלו מהפועל תל אביב. האוול העניק לירושלים את האפשרות להוריד למינימום את דקות המשחק של הגארדים הישראלים שלה, בר טימור ויותם הלפרין, ולשחק עם השלישיה דייסון-ג'רלס-קינזי, שהביאה אותה לחצי גמר היורוקאפ.
עוד בנושא:
הפועל ירושלים התנהלה כמו מכבי תל אביב - וזכתה כמוה
פיאניג'אני: "למועדון הזה תמיד יהיה מקום בליבי"
ונסן קולה מועמד לירושלים, ג'רלס עשוי לעזוב
ובכל זאת, באליפות של ירושלים טמונים גם יתרונות לכדורסל הישראלי. ראשית, מאמן זר זוכה באליפות, בפעם השנייה בחמש העונות האחרונות. גם אם פיאניג'יאני יעזוב את ירושלים, ואף שגם כותב שורות אלו סבור שאיננו עדיף בהכרח על כל המאמנים המקומיים, היחס של התקשורת לאיטלקי העונה היה לא הוגן, כמו במקרה של כמעט כל מאמן זר.
הזרים נתפסים כאן בהכרח כמי שתופסים את המקום לתכשיטים המקומיים, ובהתאם סופגים לעג ובוז כמעט מכל עבר. למען הסר ספק: יש לנו מה ללמוד מזרים, ואפילו למאמן הישראלי הטקטיקן והחדשן, לכאורה. דווקא מפני ששיחק באופן שבלוני, העונה המוצלחת יחסית של פיאניג'יאני (מבחינת תוצאות) מוכיחה שהתפיסה של מה שחשוב ולא חשוב בכדורסל בקרב אנשי הכדורסל בארץ שגויה. לא תרגילים או טקטיקה מנצחים משחקים, אלא בעיקר הגנה חזקה והבנה למי צריך לתת חופש התקפי ולמי פחות.
כמו פיאניג'יאני, גם ג'רלס ודייסון כאמור, לא מועמדים מידיים לפרס נובל לשלום ספגו ביקורת מקיר לקיר בגלל סגנון המשחק ההרפתקני ובחירת הזריקות המופקרת לעתים שלהם, אבל בעידן שבו סטף קרי זורק שלשות במתפרצת משמונה מטר הנחות היסוד לגבי "כדורסל נכון" אינן תקפות עוד. נאהב זאת או לא, יותר ויותר רכזים בשנים הקרובות יזכירו את הצמד הזה ולא את מוטי ארואסטי, אפילו לא את אריאל מקדונלד או שאראס.
הבשורה הטובה השנייה בתואר של ירושלים היא תרומת הישראלים המזערית. נקודה בלבד תרמו אתמול ילידי ישראל בהרכב ירושלים, מול ארבע של צברי חיפה. כל מי שעוקב אחרי הענף מודע למצב האנוש של הישראלים בשנים האחרונות. לגונבי דעת למיניהם, וכאלה לא חסרים בסביבות הענף, היה אינטרס לספר לנו על אקדמיות למיניהן או על תרומת החוק הרוסי. כעת גם מי שקנה את הספינים ההם צפוי להתעורר. הסיבות למחסור בכישרון עמוקות יותר, וקשורות לשינויים בתרבות הפנאי, להיצע העיסוקים העצום שיש לילד ישראלי כיום, להיעדר אולמות ולענייני תשתית שחורגים מהכדורסל הישראלי. למרבה הצער, אפשר לומר בביטחון שלמרות מאות מאמני נוער מסורים, שמשקיעים את הנשמה בשחקניהם, לומדים ומשתלמים, דבר אינו צפוי להשתנות ברמת המדיניות. ולאור העלייה בחשיבות הגארדים, הקליעה לשלוש והטכניקה האישית בכדורסל, הפער של הכדורסלן הישראלי ממקבילו האירופי והאמריקאי רק צפוי לגדול. אחרי הערב העגום של הישראלים, לפחות חומרת הבעיה כבר ברורה. יש לקוות שזה לא מאוחר מכדי למצוא פתרון.
