כשקווין דוראנט הגיע למפרץ, כולם, אולי פרט לסטף קרי, נאלצו לרדת שלב אחד בהיררכיה. ההתאמה של KD לשיטה של גולדן סטייט ולסגל שלה הייתה אמנם מושלמת, אך לא היה מנוס מהעובדה שהפער בכמות הנגיעות שידרוש דוראנט, לעומת הריסון בארנס שאותו החליף בחמישייה, יבוא על חשבון נגיעות של מישהו אחר. הכל כמובן מתגמד לנוכח המאזן חסר התקדים של הווריירס בפלייאוף הזה 0:15, והסיכוי שלהם משחק הבא להפוך לקבוצה היחידה שלא הפסידה משחק פוסט-סיזן בדרכה לאליפות. עם זאת, בתוך כל הצביעות השיווקית של האתלטים בעידן הנוכחי, הכנות של קליי לנוכח הבאתו של דוראנט הייתה משב רוח רענן.
"אני לא מקריב כלום", הוא אמר בראיון שנתן לאתר "The Vertical" בקיץ 2016. באנגלית המילה "חרא" יכולה לבוא במקום המילה "כלום", כפי שהדגים קליי באותו ראיון. תומפסון נראה שאנן ושליו, כמעט אדיש, בכל פעם שהוא מדבר. אך לפעמים הרוגע הזה מאפשר לו לספק לתקשורת פנינים של ממש. ובאמת, המספרים של תומפסון העונה כל כך דומים לאלה של העונה שעברה שזה כמעט קומי. 22.3 נקודות למשחק לעומת 22.1 בעונה שעברה. 17.6 זריקות מהשדה לעומת 17.3. הוא לא שיקר. נראה שהמילה "הקרבה" היא זו שעצבנה אותו. תומפסון לא חושב שאנשים שמנצחים מקריבים משהו בכלל. זו כל הפואנטה, לא? כל השאר הם רק אמצעים.
דליפה מעניינת במיוחד עשתה את דרכה אל מחוץ לאותה פגישה מפורסמת בין דוראנט לראשי וכוכבי גולדן סטייט בהמפטונס. הווריירס שלחו פמליה מרשימה כדי לחזר אחרי ה-MVP של 2014. היא כללה את כל הכוכבים, כולל קליי, ששכח לרגע את מטרת הביקור, כשהגיע תורו לשכנע את דוראנט להצטרף לסגנית האלופה. האגדה מספרת שזה היה משהו כמו: "וואי, בנאדם, אם תבוא אלינו, אני הולך לקבל כל כך הרבה זריקות פנויות". הצחוק של כולם כבש את החדר. התודעה של קליי כל כך קבוצתית, וכל כך מכוונת משימה, והיא באה לידי ביטוי גם במשפט הכי אנוכי שיצא לו מהפה.
עוד בנושא:
יחי המלך החדש: האתגר שקווין דוראנט מציב ללברון ג'יימס
לברון לא מקבל את ההשוואה לדוראנט: "הקריירות שונות לחלוטין"
דיווחים בארה"ב: לברון ג'יימס שוקל לעבור ללוס אנג'לס
איכשהו בפלייאוף הזה קליי לא ממש מצא את הגרוב שלו בהרבה מהמשחקים. זאת לאחר שבפלייאוף 2016 הוא ניצל את ההיעדרויות של קרי הפצוע לסופרנובה של נקודות, שאפילו שמה אותו בשיחות על השחקן המצטיין בפוסט-סיזן. גם דוראנט היה על המגרש בזמן ההופעה המהפנטת במשחק השישי של גמר המערב מול הת'אנדר. קליי תפר 41 נקודות עם 11 שלשות, כל אחת יותר בלתי אפשרית מקודמתה, מותחת את גבולות האפשר.
אותם משחקים ללא קרי הוכיחו שוב את מה שכבר מזמן לא דרש הוכחה. התפקיד של תומפסון קטן עליו, וזה עוד לפני שקווין עקר מאוקלהומה סיטי. ראינו איך ג'יימס הארדן פרח כשיצא מצילם של ווסטברוק ודוראנט, והדוגמאות לשחקנים שנזקקו לשינוי תפאורה בשביל להוכיח את גדולתם לא נפסקות שם. הזקן, ג'רמיין אוניל, גילברט ארינאס וטרייסי מקגריידי הם חלק קטן מרשימה שיכולה להימשך כל עוד יש לכם זמן לשמוע. האם הכישרון של תומפסון מתפספס בתוך אשכול הסופר-סטארים שנוצר במפרץ?
אז קודם כל כן, בגדול. כלומר, גם בתור כוכב הוא מושלם לתפקיד שלו, וזה קצת מצחיק, קשה שלא להתפעל מהסימטריה. לווריירס, לפחות לפי הטרמינולוגיה המקובלת, יש כוכב כמו תומפסון על תקן שחקן משלים, ושחקן משלים על תקן כוכב, הלא הוא דריימונד גרין. אין ספק שקליי 'אובר-קואליפייד' בשביל כמות הנגיעות שהוא מקבל וסך ההזדמנויות שלו להשפיע על משחק ההתקפה של הלוחמים. זה ניכר במיוחד בסדרת הגמר.
חשוב לומר שההגנה שלו לא סבלה גם במשחקים החלשים שלו בצד השני. להפך. תומפסון משתק כל מי שניצב מולו, אם זה קיירי אירווינג שהתקשה להטביע את חותמו מול הזריזות והגודל של תומפסון, ובין אם זה לברון ג'יימס אחרי חילוף, או אפילו קווין לאב בפוסט. הקאבס עמדו על שמונה מ-29 בזריקות שנלקחו מולו בשני המשחקים באורקל. תומפסון הביא את ההגנה החונקת שלו גם לקליבלנד. אחרי שהתקשה במשחק הראשון והסיר חלודה בשני, במשחק השלישי הקלעי מהמפרץ כבר חזר לקצב עם 30 נקודות אדירות שנוספו לכל הטוב שהוא מביא לצד הפחות זוהר של המגרש.
אם כן, בהתקפה פתאום הקלעי המחונן מוצא את עצמו שלישי בשרשרת המזון. התוצאה היא התקפה אפית, אולי הטובה בכל הזמנים. הוא מהווה איום גדול כל כך שהכדור לא אצלו, וזה מאפשר לקרי, דוראנט, וגרין לתפעל התקפה שעובדת עם ריווח מקסימלי, במצבים שהם במקרה הכי גרוע ארבעה-על-ארבעה. ולפני שנכתיר אותו לקדוש אלטרואיסטי, קליי נותן להם גם לעבוד בשבילו.
אין דוגמה טובה יותר מאשר משחק ה-60 נקודות שלו מול אינדיאנה באורקל. בחמישי בדצמבר 2016 תומפסון היה בזון שבאותה קלות אפשר היה לתאר כחוויה חוץ גופית. במהלך 29 הדקות ששיחק, תקשיבו טוב, קליי נזקק ללא יותר מ-90 שניות עם הכדור בידיו, ו-11 כדרורים בדרך ל-21 זריקות. רק סל אחד לא הגיע מאסיסט. זה היה קשה לתפיסה. תומפסון רתח כמו מים במאה מעלות. כל חבר לקבוצה שחילק לו כיף הסתכן בכוויה. משחקי 60 נקודות פשוט לא נראים ככה. אבל תומפסון, כוכב משלים באחד הסגלים הטובים בהיסטוריה, מסוגל גם לזה כשההתקפה מתקתקת.
בפוסט-סיזן הנוכחי לעומת זאת, ההופעות ההתקפיות הלא מזהירות שלו, שהגיעו בניצחונות מהדהדים, הציפו את שאלת תומפסון מחדש. ציוץ של סי ג'יי מקולום מהבלייזרס, שהפסידו ללוחמים בסוויפ בסיבוב הראשון, נתן לכדור השלג את הדחיפה הרכה שהוא היה צריך כדי להתגלגל למטה. "קליי ישיג עוד טבעת וימצא לעצמו סגל משלו. כדאי לגולדן סטייט ליהנות ממנו כל עוד הוא שם". הרשת רחשה, רעשה וגעשה.
מקולום לא ממש ריכך את הטייק הלוהט שלו כשהתראיין אחרי המשחק השני לתכנית הרדיו של ראיין רוסילו מ-ESPN: "בניגוד לאחרים, קליי הוא לא מוביל כדור, אז בזמן שהאחרים יכולים לקחת זריקה מתי שהם רוצים, קליי צריך לרוץ על חסימות רוב הזמן, כך שהוא תלוי באחרים שימסרו לו בשביל לקחת את הזריקות שלו".
מעבר לכישרון הבלתי נתפס שלהם, ההתקפה של הלוחמים לא נראית כמו אף התקפה אחרת בליגה. כך תומפסון יכול לסיים עם ממוצע זהה של זריקות גם אחרי שמוסיפים למיקס את KD. אך כפי שראינו, בדקות האמת של הגמר, המשוואה מתחילה להשתנות. בפלייאוף התפוקה של קליי צנחה ל-15.4 נקודות למשחק, ב-14.2 זריקות מהשדה. באחד מראיונותיו האחרונים, תומפסון כבר נשמע אחרת לגמרי בהשוואה לתחילת העונה. "אני צריך למצוא דרכים להיות יותר יעיל עם 12-13 זריקות", אמר האולסטאר אחרי המשחק השני. "וזה בסדר כי יש איתי שני זוכי MVP בקבוצה".
אז איך יראה קליי עם 22 זריקות למשחק, בהתקפה שהוא האיום המרכזי שלה? נחסוך מכם סיכום של הדרכים הפתלתלות למעבר לקבוצה אחרת, בין אם מדובר טרייד, או מעבר כשחקן חופשי בתום החוזה שלו. ולא נתעסק גם באילו קבוצות הוא אכן יהיה הסקורר העיקרי. לא, במקום זה פשוט ננסה לדמיין אותו בתפקיד, וניעזר בהשוואות לשחקנים דומים שהיו בסיטואציות כאלה במהלך הקריירה שלהם. חיפשנו קלעים טובים וגבוהים, שמשחקם לא מבוסס על יצירת מצבים מכדרור או בפיק-אנ-רול, אשר הובילו קבוצה כספקי הנקודות העיקריים. כולם דומים לקליי במובנים מסוימים ושונים ממנו באחרים. ומכולם יש מה ללמוד. בניגוד לתקופתם, החשיבות של השלשה מעולם לא הייתה מובהקת יותר, מה שכמובן עומד לטובתו של תומפסון.
בשיא הצלחתו, רג'י מילר סחב את אינדיאנה לגמר ה-NBA, שם היו השה לעולה מול השושלת המתהווה של הלייקרס בתחילת המילניום. מילר היה שחקן אחד-על-אחד טוב בהרבה מהקרדיט שקיבל, אבל קליי לא נופל ממנו בתחום.
עם זאת, חוסר היכולת של מילר ליצור לאחרים הכריח את הפייסרס לסדר לו עושי-משחק סביבו, שידאגו לו, ולכל השאר. ג'יילן רוז הוא הדוגמה המושלמת, אך גם מארק ג'קסון, דטלף שרמפף ובהמשך גם ג'רמיין אוניל מצאו את עצמם עם הכדור, בזמן שרג'י עשה סלאלומים בין חסימות בצד החלש. פרט לאותה ריצה בפלייאוף בשנת 2000 מילר גם דחק את ג'ורדן לשבעה משחקים בגמר המזרח ב-1998, ויש פרס על ראשו במדיסון סקוור גארדן.
גלן רייס היה קלעי אבסולוטי. אחרי שהשיגה אותו ממיאמי, שארלוט סידרה את ההתקפה שלה סביב היכולת שלו לתפור סלים מכל נקודה במגרש. ב-1996/97, עונתו הפורייה ביותר, רייס קלע 26.8 נקודות עם 47 אחוזים משלוש. ההורנטס שניצחו 54 משחקים שיחקו לאט (מקום 22 בליגה בקצב), ויעיל (מקום רביעי ביעילות התקפית), אך הפסידו בסוויפ לניקס בסיבוב הראשון. בעונה הבאה הם יפסידו לבולס של ג'ורדן בסיבוב השני. רייס עבר לתפקיד דומה לזה של תומפסון לקראת החלק השני של הקריירה שלו, וזכה עם הלייקרס של שאק וקובי באליפות שהם לקחו על חשבון מילר וחבורתו.
כמו תומפסון, גם מיץ' ריצ'מונד היה שוטינג-גארד נפיץ וכישרוני בקבוצה עמוסת כישרון בגולדן סטייט, בה שיחק לצד טים הארדווי וכריס מאלין. "ראן טי-אם-סי" הם קראו לשלישייה המפורסמת, שרצה יחד רק שנה וחצי אך הספיקה להשאיר חותם עם כדורסל מהנה וחדשני בתחילת שנות ב-90. מהמפרץ הוא עבר לתפקיד הראשי בוושינגטון ומשם לקינגס. לריצ'מונד היה יתרון קל בכל מה שקשור ליכולת שלו לייצר מצבי זריקה לעצמו ולאחרים, אבל הקליעה שלו לא עמדה ברף שקליי מציב. הקבוצות שהנהיג מעולם לא הצליחו לעשות רעש, על אף שאין מי שיאשים אותו בכך. כמו רייס, עונת 1996/97 הייתה הטובה ביותר שלו, וההול-אוף-פיימר קלע בצרורות 25.9 נקודות לערב עבור המלכים, שלא ממש תרגמו זאת לניצחונות.
תומפסון מזכיר את השלושה בדרכים שונות, כמו גם ריי אלן מתקופותיו במילווקי וסיאטל, מייקל רד ואחרים. וכמה שיהיה מעניין לדמיין אותו בקבוצה משלו, במחנה הלוחמים לא לוקחים ברצינות את הדיבורים על מעבר אפשרי. קשה להאשים אותם בביטחון מופרז. תומפסון יהיה שחקן חופשי רק בקיץ 2019, ואולי יהיו לו ארבע טבעות בשלב הזה. איך הוא עצמו אמר אתמול, כשנשאל האם עוברות בו מחשבות על להיות כוכב ראשי בקבוצה אחרת? "כן, אבל הרבה יותר כיף לנצח".