יחי המלך החדש: האתגר שקווין דוראנט מציב ללברון ג'יימס

משחק מספר 3 של סדרת הגמר, היה בפשטות, משחק לפנתאון. משחק שכל מי שצפה בו יזכור עוד שנים רבות, שכל חובב NBA בארץ הקודש שקם במיוחד באמצע הלילה כדי לצפות בו, קיבל תמורה מלאה לאגרה. סלחו לי על הקלישאה, אבל אחרי המשחק הזה, אין בכלל ספק שאנחנו צופים באחת מקבוצות הכדורסל הגדולות בהיסטוריה, כזו שנדבר עליה בעתיד כמו שאנחנו מדברים היום על הסלטיקס והלייקרס של שנות השמונים, או על הבולס של מייקל בסוף המאה הקודמת.

העובדה שגולדן סטייט נראית כאילו היא משייטת על אוטומט בדרך לאליפות לא ממש מפתיעה – כמו רוב מי שעקב העונה אחרי הליגה, גם אני הימרתי שהם בדרך להחזיר לעצמם את התואר. מה שבכל זאת מפתיע, זה הקלות היחסית שבה זה קורה. שני המשחקים הראשונים בסדרה היו פשוט לא כוחות, אבל הניצחון בחמישי לפנות בוקר הוא זה שבאמת מציג את הפער בין קליבלנד לגולדן סטייט במלוא חומרתו: הקאבס שיחקו טוב לאורך רוב המשחק, נלחמו על כל כדור, נתנו את הנשמה על הפרקט – ועדיין, ברגע האמת, קרסו בהגנה ולא הצליחו לשים סל בהתקפה.

הקריסה המנטלית של קליבלנד בשלוש הדקות האחרונות של המשחק, ומן הצד השני ריצת ה-0:11 של גולדן סטייט בניצוחו של דוראנט, היא אירוע שכל מאמן, בכל ענף ספורט, יוכל להשתמש בו מעתה והלאה כחומר לימוד. אי-אפשר להפסיק להריץ בראש את סדרת הטעויות של קליבלנד בשני צדי המגרש, החל מהליי-אפ הדרדל'ה של קווין לאב, דרך היעלמותו של לברון בצד ההתקפי ועד לעובדה שהקאבס השאירו את קווין דוראנט עם נתיב ראייה פתוח לגמרי מעבר לקשת.

עוד בנושא:

לברון גבראיון כן במיוחד על ההשוואה לדוראנט והבעיות במאני טיים
דיווחים בארצות הברית: לברון ג'יימס שוקל לעבור ללוס אנג'לס
לברון על תקן סיזיפוס: כשדוראנט וקרי משלבים כוחות מול המלך

בעיניי, הכל מתחיל ונגמר בעמדת המאמן. החולשה העיקרית של קליבלנד בכל שלוש שנותיה של היריבות המדהימה מול גולדן סטייט, תמיד הייתה בראש ובראשונה על הקווים. במפגש הגמר הראשון הם הפסידו לחבורה הצעירה של גולדן סטייט בין השאר בגלל שהיה להם מאמן מוכשר אבל חסר כל ניסיון בפלייאוף. בעונה שאחר כך הם נקלעו לפיגור 3:1, ואמנם הם הצליחו לצאת ממנו בזכות תצוגה על-אנושית של לברון וקיירי, אבל חייבים לומר – גם בסדרה ההיא, שהסתיימה באליפות היסטורית, קשה לומר מה בדיוק הייתה התרומה הגדולה של טיירון לו.

המאמן האמיתי של הקבוצה הזו – האיש שמקבל את ההחלטות – הוא לברון ג'יימס. לפעמים זה עובד – כפי שראינו באליפות בשנה שעברה – אבל לפעמים, אתה פשוט רוצה לצעוק על הטלוויזיה: "שמישהו ירגיע אותו". כאשר לברון מחליט לקחת על עצמו את המשחק, אין אף אחד בקליבלנד שיבוא ויגיד לו לנוח כמה דקות, לצבור כוחות, לתת לשחקנים אחרים להיכנס לעניינים. במשחק השלישי לברון החליט לקחת את המשחק על עצמו. הוא שיחק יותר מ-40 דקות והגיע לאפיסת כוחות פיסית ומנטלית. במקום לתת לו לנוח ברבע הרביעי כדי לוודא שהוא יהיה בשיאו במאני-טיים, קליבלנד בזבזה את האנרגיות שלו כדי לעלות ליתרון בלתי-רלוונטי בדקות הראשונות של הרבע.

טיירון לו יודע יותר טוב מכל אחד אחר שכאשר לברון לא פוגע, קליבלנד פשוט לא מתפקדת. התפקיד שלו היה להתעקש על המנוחה של לברון ולדאוג שהוא יפציץ בדקות הסיום. אבל כאמור, טיירון לו אינו המאמן האמיתי בקליבלנד, הוא לא זה שמקבל את ההחלטות, וזה הולך להיגמר בבכי. האמת העצובה היא שלאורך רוב הקריירה שלו, לברון ג'יימס לא זכה – אולי באשמתו – לשחק אצל מאמנים גדולים באמת. זה לא מנע ממנו לקחת שלוש אליפויות, אבל אי אפשר לדעת בכמה אליפויות אפשריות זה עלה לו.

דריימונד גרין סיפר בראיון אחרי המשחק אצל צמד הפרשנים הטובים בעולם, בארקלי ושאק, שהוא ראה ברבע הרביעי כיצד לברון מתחיל ללכת במקום לרוץ, והבין של"קינג ג'יימס" פשוט נגמר הכוח. בצד השני, קואץ' סטיב קר, האיש והאגדה, הכין את השחקנים שלו כראוי, לא נכנס ללחץ גם כשהם היו בפיגור חמש דקות לסוף המשחק, והקבוצה התחברה ברגע החשוב ביותר והשתלטה על שלוש הדקות האחרונות של המשחק. זה כל מה שצריך, בסופו של דבר.

סטיב קר למד לאורך הקריירה שלו מהטובים ביותר: מייקל ג'ורדן, פיל ג'קסון וגרג פופוביץ'. קשה לחשוב על שלושה מורים טובים יותר לכדורסל, והוא זכה לחטוף צעקות ונזיפות מכל השלושה. התכונה שאני באופן אישי הכי אוהב אצלו זו הצניעות, ונראה שבעונה הנוכחית, הוא הצליח להעביר את התכונה הזו מעצמו אל הקבוצה שלו. השחקנים הצעירים שלו היו צריכים ללמוד בדרך הקשה, אחרי שהשחצנות המוקדמת והיהירה שלהם עלתה להם באליפות בעונה הקודמת. השנה, אפילו דריימונד גרין משתדל לשלוט בעצמו (ולא תמיד מצליח). מבחינת ניהול המשחק, קר עשה את ההפך הגמור מטיירון לו. נתן לכוכבים שלו לנוח כמו שצריך – ושם אותם על הפרקט ברגעי ההכרעה, רעננים ומוכנים לקרב.

לפני הסדרה הזו, בטור הקודם שלי, העליתי שאלה: מי המנהיג האמיתי על המגרש בגולדן סטייט. כולנו יודעים שהמנהיג בקליבלנד זה לברון, ובשנה שעברה היה ברור שהמנהיג של הווריירס הוא סטף קרי (שהתגלה בסדרה הקודמת כמי שעדיין לא מוכן מנטלית לאחריות שבאה עם הנהגת קבוצה). אבל בגולדן סטייט עמוסת הכישרון של 2017, קשה היה לזהות מי בדיוק המנהיג של הקבוצה.

כל זה היה נכון עד למשחק האחרון. עכשיו אין יותר ספק: המנהיג של הקבוצה הזו הוא קווין דוראנט, ואנחנו כנראה חוזים בפלייאוף שבו הוא יוכרז כשחקן הכדורסל הטוב בעולם. דוראנט הבהיר שהוא המנהיג בדרך היחידה שבה אפשר לעשות את זה: הוא לקח אחריות, שם את גורל הקבוצה על הכתפיים שלו, וסיפק את הסחורה. בשביל לעלות לזריקת שלוש מעל ללברון ג'יימס, "על כל הקופה", צריך ביצים מברזל. אפשר לכעוס על דוראנט בגלל המעבר שעשה, ללגלג על כך שהוא חבר לקבוצה חזקה במקום להתעקש לעשות הכל בעצמו, אבל אי אפשר להתעלם מהכישרון והביטחון שהוא הפגין בדקות האחרונות של המשחק שזה עתה ראינו.

תמיד ידענו שדוראנט שחקן התקפה עילאי, שיודע לעשות הכל – לחדור לצבע, להטביע, לדייק מחצי מרחק, לדפוק שלשות מכל פינה, לנצל את האורך שלו והגמישות שלו כדי ליצור מיס-מאצ'ים מול ההגנה, ולעשות את כל זה עם חיוך, פרגון אמיתי לחברים ומשחק קבוצתי. בפלייאוף הנוכחי אנחנו רואים שהוא שיפר מאד גם את ההגנה שלו. אבל בעיניי, ההישג האמיתי שלו בסדרה עד כה, זה שהוא נכנס ללברון עמוק לתוך הראש, מה שמשפיע על העייפות והתסכול של לברון לא פחות מהקושי הפיזי. ככה זה כאשר "המלך" מתחיל להבין שיש טוען לכתר. אנחנו חוזים בעלייתו של המלך החדש.

אנדרה איגודלה הוא כל מה שמאמן רוצה לקבל משחקן שישי: חכם, מנוסה, רגוע, נותן עבודה בלתי רגילה בהגנה, סולידי ועקבי בהתקפה, לא לוקח על עצמו יותר מדי – אבל יודע להתעלות כשזה נדרש. לפני הסדרה כתבתי שסטיב קר ירצה לשים אותו הרבה על לברון, ובמשחק השלישי ראינו בדיוק למה. הוא מתיש את לברון יותר מכל שומר אחר. חוץ מזה, את הבלוק שהוא שם ללברון בדקה האחרונה, אי אפשר להסביר אלא כנקמה מתוקה על הבלוק המפלצתי שלברון הנחית עליו במשחק מספר שבע בעונה שעברה. נקמה, כידוע, מגישים קרה.

בשורה התחתונה, יש תחושה של סוויפ באוויר. האמת היא שהייתי שמח לראות את קליבלנד לוקחים משחק או שניים, גם בגלל שלברון באמת נלחם בכל הכוח, וגם בשביל שנזכה לראות עוד קצת כדורסל משובח לפני שיוצאים לפגרת הקיץ. אבל יש לי תחושת בטן שזה לא הולך לקרות.