בווידאו: גולדן סטייט מסכמת עוד ניצחון צפוי
העובדה שראיתי השבוע באותו יום את משחק 3 בגמר ה-NBA וכמה שעות אחר כך את משחק 5 של ירושלים נגד נהריה מראה עד כמה אהבת ספורט היא דבר מורכב ומשונה. תמיד הסמיכות של המשחקים מה-NBA ומאירופה ממחישים את פערי הרמות, המובנים מאליהם, אך נדמה שהפעם זה היה קיצוני במיוחד, אפילו מוגזם: במשחק אחד אתה פולט קולות תדהמה לעצמך בחמש בבוקר, במשחק השני אתה ממש מעקם פרצוף ומסנן דברי זעם על רמת הביצוע הנמוכה; למשחק אחד אתה קם במיוחד באמצע הלילה, בשני אתה לא מאמין שאתה משחית אפילו דקה מזמנך על האירועים החובבניים האלה. ובכל זאת, צופה. אומנם בחצי עין, עם שנאה עצמית ובוז, אבל צופה. ויש סיבה.
העובדה שהשבוע צפיתי ברפאל נדאל ברולאן גארוס ולא התרגשתי ולו פעם אחת, מראה עד כמה אהבת ספורט היא דבר מורכב ומשונה. בנאדם חובב טניס, חולה טניס, מת על הרולאן גארוס, רואה לפניו את מלך פריס מנפץ שיאים, מפרק את כולם, עושה היסטוריה - וכלום. לא מתרגש. לא מזיז. ולא רק שמדובר ברמה הגבוהה ביותר, בטניסאי החימר המושלם, האולטימטיבי, אלוף האלופים, הרי זה גם סיפור מדהים. סיפור אנושי ספורטיבי. קאמבק מעורר השראה. כי גדול שחקני החימר בכל הזמנים, האיש שבימים אלה רושם הישגים שאולי לא יושוו לעולם, הוא גם ספורטאי דגול שכבר הוספד והושמץ וחוזר למיטבו אחרי פציעות ונפילות, לוחם נחוש וג'נטלמן, שאי אפשר שלא להתרגש בשבילו. והנה, מתברר שאפשר שלא להתרגש. אפילו לזפזפ. כמה אפשר לראות טניס מושלם?
עוד בנושא:
כל הכתבות, הטורים והעדכונים על רולאן גארוס
דיווחים בארה"ב: לברון שוקל לעבור ללוס אנג'לס
האתגר הגדול שקווין דוראנט מציב ללברון ג'יימס
העובדה שצפיתי השבוע בגולדן סטייט, כנראה קבוצת הכדורסל הטובה שהייתה אי פעם, ולא התרגשתי ממנה, מראה עד כמה אהבת ספורט היא דבר מורכב ומשונה. אין הכוונה להיכנס לדיון של "הקבוצה הטובה בכל הזמנים", חס וחלילה, למי יש כוח להיקלע לסיוט הזה. פשוט לנוכח השינויים הטבעיים וההתקדמות של ה-NBA, כשהליגה הופכת ליותר מהירה ואתלטית, ולאור משחק ההתקפה השוטף של גולדן סטייט ואוסף הכוכבים הנדיר שלה, יש תחושה שבכושרה הנוכחי היא הייתה מנצחת כל קבוצה בהיסטוריה של המשחק (אולי חוץ מדרים טים 92), והצופה יודע את זה, מעריך את זה, ומהנהן בראשו בהתרשמות, באמת כל הכבוד, איזה יופי, 20 הפרש על האלופה, סחתין. ועדיין, במקביל, אותו חובב כדורסל, חובב היסטוריה, אדם שיודע לזהות את גדולתם של הווריירס ואת איכותם הנדירה, רואה את הקבוצה הזו משחקת, והוא מתרשם, אבל לא מתרגש. פשוט לא מתרגש. אי אפשר להתל בו. קריאות השדרים, טורי הפרשנים, ההסברים והניתוחים והמספרים, כלום לא יעזור. או שהוא מרגיש את זה, או שלא.
זה לא מקרי. ריאל מדריד לקחה אליפות אירופה, עם רונאלדו המדהים, עם רביעייה בגמר, ומה נגיד, היה נחמד, היה משחק מעולה, אבל לא משהו שנגע או נחקק, לא ערב בלתי נשכח. גם בימיה של ברצלונה של פפ, קבוצת כדורגל היסטורית, היא הציגה סגנון יפהפה ושחקנים טכניים ומחויבות התקפית, לכאורה כל מה שאפשר לחלום עליו, ועדיין, הייתי צופה בה בעיניים חצי עצומות, מפהק, מפהק מול הקבוצה המושלמת. למעשה, כשאני מביט לאחור, אין לי ברירה אלא להודות באמיתה עצובה ומעוותת: מהגדולים ביותר השתעממתי. כל חיי. ספורטאים דגולים, קבוצות היסטוריות, גיבורי על, שפשוט לא עשו לי את זה. הלייקרס של מג'יק, הלייקרס של קובי ושאק, ארסנל של הניינטיז, אפילו פדרר בשיאו, שטפי גראף בשיאה - את חלקם שנאתי, חלקם סתם הביאו לי דיכאון. אכזבה. שיעממו אותי.
זה הרבה מעבר לעניין של הפייבוריט מול האנדרדוג, זו התחושה שהצפוי קורה. הרי בשביל מה אנחנו רואים ספורט, אם לא בשביל הצביטות בלב, ההפתעות, ההתפעלות, התחושה שזה עולם מקביל, עולם קסום שקורים בו נסים, הבלתי אפשרי. יש תמיד תקווה נאיבית שספורט זה מקום עם חוקים מיוחדים, שבו הקטנים גדולים והגדולים קטנים, בדיוק ההפך מהעולם הרגיל, של הפישמנים והתספורות, הקיפוח והעוולות. שספורט הוא עולם של דרמות, שלב ונחישות מחפים על כסף וכישרון, שלא מספיק בו להיות טוב. בגלל זה בנאדם רואה לפנות בוקר משחק כדורסל ברמה אלוהית, ועדיין בערב רואה משחק כדורסל ברמה בינונית, בשביל לחפש קצת עניין, משהו שיזיז אותו, שלא יידע מראש איך ייגמר, שאולי יקבל איזה סיפור קטן לשמוח איתו או להתעצבן איתו. בגלל זה בנאדם רואה את נדאל המושלם, אבל יותר נהנה מאוסטפנקו, ילדה לטבית בת 20, שמשחקת הרבה פחות טוב, מרבה לטעות, לא מפרקת או דורסת או עושה היסטוריה, אבל כשהיא מנצחת הוא לא יודע שזה מרגש, לא מבין שזה מרגש - אלא באמת מרגיש את זה.
