זה היה, לפני כל דבר אחר, משחק כדורסל ענק. התקווה לראות כדורסל גדול מהחיים בגמר הזה התממשה במלואה במשחק 2. לקליבלנד יש בכך חלק כמעט באותה מידה כמו לגולדן סטייט, עד לרבע האחרון היא הייתה במשחק שלא הייתה סיבה הגיונית שהיא עדיין תהיה בעניינים בו. באמצע הרבע השלישי ההפרש עמד על ארבע נקודות, אז התחילה הבריחה הראשונה של הווריירס. 8:45 דקות לסיום קיירי אירווינג קלע שלשה והוריד את ההפרש ל-11, ולשנייה וחצי ניתן היה לדמיין קאמבק שישחזר את מפגש העונה הרגילה בכריסמס. אז קליבלנד הצליחה להישאר מספיק קרוב ברבע האחרון בשביל להלחיץ את גולדן סטייט ובסוף להפוך את התוצאה.
היו במשחק הזה כל כך הרבה היילייטים, אבל לטעמי ההתקפה שלאחר השלשה של קיירי מספרת את סיפור המשחק. זו הייתה התקפה חשובה מאוד, זה היה הסיכוי האחרון של קליבלנד ליצור מומנטום חיובי ומשחק שמגיע לדקות אחרונות צמודות. ההגנה של קליבלנד הגיעה חדה לפוזשן הזה, הווריירס הניעו כדור ולא מצאו כל פתח, עד שקווין דוראנט מצא את עצמו עם הכדור, מול לברון ג'יימס, כשעל השעון נותרו שמונה שניות. הוא חשב מהר. הוא שולח את אנדרה איגודלה שהיה לידו כמה שיותר רחוק וקורא לקליי תומפסון, שעליו שמר קייל קורבר, לבוא לחסום לו. קליי חסם חזק את לברון, קורבר החליט להישאר עם דוראנט ונוצר רגע של דאבל טים. קליי ניצל את הרגע כדי לברוח לאמצע ולקבל כדור לשלשה חופשית, אותה הוא קלע כשנשארו שלוש שניות על השעון.
המהלך הזה מראה את המהירות בה דוראנט הפנים את רוח הקבוצה החדשה שלו. באוקלהומה סיטי התקפה תקועה כזאת הייתה נגמרת במהלך של אחד על אחד וזריקה קשה. כאן, בקור רוח, הוא קרא לשחקן הכי מסוכן שהיה לצידו כדי שיבוא לחסימה שבסופו של דבר פינתה אותו לשלשה. המהלך הזה הראה גם את רמת הביצוע יוצאת הדופן של הווריירס. בלחץ זמן KD וקליי ביצעו מהלך שכלל חסימה מצוינת, זיהוי חצי טעות בהגנה, התפנות של קליי לשלשה, מסירה של דוראנט בין שני שחקנים בדיוק לתנועת הקליעה שלו וכמובן קליעת הזריקה. גולדן סטייט של שני המשחקים הראשונים בגמר זו קבוצה שמבינה את העוצמה שהכישרון שלה מייצר ומביאה אותה לידי ביטוי כמעט בכל רגע נתון.
עוד בנושא:
גולדן סטייט הביסה את קליבלנד גם במשחק 2
הקרב על MVP הגמר מתחמם: מחשבות על משחק 2
לברון עצבני, קר שמח לחזור, גרין מבטיח להירגע
המהלך הזה הדגים גם את השמיכה הקצרה של טיירון לו. כדי לשחק עם הרכב נמוך עם ריווח מקסימלי ויכולת ניהול משחק גבוהה, שכולל את קורבר ודרון וויליאמס לצד לברון וקיירי, הוא נשאר עם מצב בו גם כאשר סטף קרי נח אין לו שומר ראוי עבור קליי. קורבר המסכן מצא את עצמו שומר על החוסם בפיק נ' פופ קטלני בין דוראנט לתומפסון והיה חסר סיכוי לחלוטין להתמודד עם זה. אפילו לא בטוח שהוא קיבל החלטה לא נכונה כשעזב את קליי, יכול להיות שהוא מנע מדוראנט נתיב לטבעת, אבל גם כשהוא מקבל החלטות טובות בהגנה אין לו יכולת להתמודד עם הכישרון שבצד השני.
השמיכה הקצרה של לו מאוד בולטת בגמר הזה, יש לו או שחקני התקפה או שחקני הגנה. קורבר ודרון לא פוגעים, אבל לפחות דורשים תשומת לב מוגברת מהשחקנים של סטיב קר, מאימן שאמפרט וטריסטן תומפסון הם מתעלמים. היה רגע בו לו ניסה לשחק עם קוויו לאב וצ'אנינג פריי ביחד, זה שרד באמת רק רגע אחד. בהתקפה הראשונה שלהם ביחד היה פיק נ' רול בין דוראנט לג'בייל מגי. שניהם עשו את המוטל עליהם פריי ששמר על מגי התמקם בין דוראנט לבין הסל כך שהקשה עליו לזרוק, לאב הגיע בזמן לעזרה ונעמד קרוב למגי. אבל דוראנט מסר מעל פריי ומגי הטביע מעל לאב, כאילו שני השחקנים, שניהם בערך 2.10 מטר, לא קיימים. כשהבדלי האתלטיות כל כך גדולים, לא משנה שהעמידה ההגנתית טובה.
במובן מסוים, זה היה סיפור המשחק כולו. ההתקפות, גם של קליבלנד, ביצעו ברמה כל כך גבוהה שגם פוזשנים הגנתיים טובים רבים הסתיימו בסלים. מוזר לטעון זאת, אך ההגנות בשני הצדדים לא היו רעות. הן כפו איבודים רבים, קראו מהלכים, ביצעו רוטציות טובות, הענישו כל רגע של היסוס או חוסר ריכוז. ההתקפות פשוט היו עוד יותר טובות, והענישו בעוצמה רבה יותר כל טעות קטנה בהגנה. זאת הייתה הרמה הגבוהה ביותר של כדורסל שניתן לצפות לה באופן ריאלי, רק חבל שלקליבלנד החזיקה מעמד רק שניים וחצי רבעים ברמה הזאת לפני שהחלה ליפול מהרגליים.
מתחת לרדאר
ההגנה של קליי תומפסון. היחיד מבין כוכבי הקבוצות שלא היה קרוב לשיאו במשחק הזה היה קיירי, והסיבה העיקרית לכך היא קליי. הוא העלה רמה בסדרה הזאת, הוא כבר לא סתם שומר טוב אלא כמעט מושלם. הוא עובר חסימות בקלילות ולא נותן לקיירי חילוף נוח, הוא מחקה את התנועות של הוירטואוז שמולו ולא קונה את ההטעיות שלו, הוא הופך כל זריקה של קיירי לקשה. ניתן להניח שלקיירי יהיה לפחות יום אחד בסדרה הזאת שהרבה מאוד זריקות קשות שלו ייכנסו, זה הסמל המסחרי שלו, אבל אם בכל שאר הימים קליי ינטרל אותו כפי שעשה בשני המשחקים הראשונים הסיכוי של קליבלנד הופך מקלוש לאפסי. אם צריך לבחור MVP הגנתי של שני המשחקים הראשונים, למרות תחרות קשה מצד דוראנט ודריימונד, אני בוחר בקליי.
נתון המשחק
36. כמעט כל נתון משותף של ארבעת הגדולים של גולדן סטייט מהלילה יהיה מרשים. הם קלעו ביחד 99 נקודות ביותר מ-54 אחוזים מהשדה, עם 15 שלשות משותפות (בחלוקה של 4, 4, 4 ו-3) ו-24 אסיסטים. אבל הנתון שמעיד עליהם יותר מכולם הוא הפחות נוצץ ארבעתם לקחו הלילה ביחד 36 ריבאונדים. זה חמישה ריבאונדים פחות מקליבלנד כולה, וזה כשדריימונד, הריבאונדר הטוב בחבורה, מוגבל ל-24 דקות.
הנתון הזה מעיד על כוכבים שנהנים מהדברים הקטנים לא פחות מהגדולים. הריבאונד סומן כנקודת תורפה אפשרית של גולדן סטייט, בעיקר מול טריסטן תומפסון. בשני המשחקים הראשונים הווריירס העלימו לחלוטין את טריסטן. השיטה שלהם היא שהשומר של טריסטן עסוק רק בסגירה שלו, ואת הריבאונד לוקחים השחקנים שמסביב. כך, זאזה פאצ'וליה סיים 12 דקות, כולם מול טריסטן, ללא אף ריבאונד הגנה, אך עשה עבודה נהדרת בסגירה. כדי ששיטה כזאת תעבוד, צריך ארבעה שחקנים מגוייסים למאבקי ריבאונד לאורך כל המשחק. לכל אורך הפלייאוף השחקנים של גולדן סטייט מחוייבים לריבאונד באופן מרשים, בגמר הם אפילו העלו רמה. סטף קרי השיג טריפל דאבל, כי כל המשחק הוא עבד בריבאונד, לקח ריבאונדים בתוך צפיפות ואפילו התגנב לכמה ריבאונדים בהתקפה.
לקראת המשחק הבא
זה השלב בו צריך להזכיר שגם בשנה שעברה הגמר נפתח בשני ניצחונות קלילים לגולדן סטייט, וגם אז השאלה היחידה הייתה האם זה ייגמר ב-0:4 או 1:4. ההבדל המרכזי הוא שאז קליבלנד שיחקה רע מאוד בשני המשחקים הראשונים, בעוד שהלילה הם יכולים לצאת עם תחושה שהם נתנו כל מה שיש להם. המשחק נפתח עם הצגה של לברון ולאב והגנה שכפתה איבודים רבים, איכשהו בכל זאת גולדן סטייט קלעה 40 נקודות ברבע הראשון. בהמשך לברון היה בשיאו והשחקנים סביבו קלעו זריקות קשות, אבל זה הספיק רק בשביל להישאר קרובים כשהם מגיעים לקצה גבול היכולת הפיזית שלהם. שחקני המשנה מתקשים לתרום כי הגנת האחד על אחד של גולדן סטייט כל כך טובה שאפילו מול לברון וקיירי נדרשת מעט מאוד עזרה. גם כאשר יש עזרה, ההגנה של גולדן סטייט מאוד מהירה וחכמה ברוטציות שלה ובסגירה של הקלעים המסוכנים ביותר. קורבר לא ראה אור שמש במשחק הזה.
לכן, לצד האפשרות שקליבלנד תחזור לסדרה כפי שעשתה בשנה שעברה, ניתן גם להתחיל לדבר על אפשרות ה-פו, פו, פו, פו של גולדן סטייט (ארבעה ניצחונות על האפס). עוד לפני האפשרות של המהפך, לברון אמור להיות עסוק בכך שזה לא יקרה על הראש שלו ואצלו בבית. לא בטוח שהוא יכול לעשות יותר מכפי שעשה הלילה, אבל אולי האנרגיות של האולם הביתי יאפשרו משהו יוצא דופן לחלוטין, גם ממנו וגם משאר הקבוצה. קשה להאמין שגולדן סטייט תוריד שוב הילוך במשחק השלישי כפי שעשתה בשנה שעברה כשהמשחק השלישי נגמר ב-30 הפרש.
מבחינה מקצועית, ניתן בעיקר לא לקנא בטיירון לו. הוא ניסה כל דבר אפשרי במשחק השני, ניסה למתוח את השמיכה הקצרה בכל דרך: הרכבים גבוהים ונמוכים, הגנתיים והתקפיים. אולי הסיכוי הגבוה ביותר נמצא בשימוש מוגבר בשחקני ההגנה, בעיקר אימן שאמפרט שמדי פעם הצליח להקשות על דוראנט, ובתקווה שהם יתפסו יום התקפי מוצלח בבית.
