סוף סוף זה הגיע. אחרי פלייאוף איכותי ברמתו אך משמים בדרמתיותו ולאחר שבוע שלם ללא כדורסל בו יצאנו מדעתנו, הגמר לו כולם ציפו הגיע. מה שיפה בגמר הזה, הטרילוגיה הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA, הוא שאין צורך בשלב הגישושים. כל קבוצה כבר מכירה את הקבוצה השנייה, היא כבר מזהה את כל הטריקים והשטיקים ממרחקים ולכן הדינמיקה הרגילה של סדרה ב-NBA, שכוללת הפתעות והתאמות לרוב, לא קיימת פה. הקאבס יודעים מה האסטרטגיה המנצחת שלהם והם ביצעו אותה. חילופים בהגנה כדי לשמור על סטף קרי עם שחקן אחד ולצמצם את הנזק ההיקפי שהוא מייצר, הגנה על קו השלוש (בחצי הראשון הוורייירס היו על 3 מ-13 משלוש, 23.1%) והרבה מאוד לברון ג'ייימס בצד השני. זה מה שעבד בסדרה בעונה שעברה, ובחצי הראשון אפילו דריימונד גרין בא לעזרתם עם שתי עבירות מוקדמות שהורידו אותו לספסל. אבל השנה יש לווריירס את קווין דוראנט.
האסטרטגיה של הקאבס בהגנה משאירה חורים קטנים, כי אי אפשר לכסות הכל מול קבוצה כמו הווריירס, ובחורים האלה דוראנט נכנס וכופף את ההגנה של קליבלנד. זה מוזר לדבר על שחקן בסדר גודל של KD כאקס פקטור, אבל הוא ההבדל בין שתי הקבוצות הללו. העובדה שלקליבלנד אין באמת תשובה אליו בהגנה היא מה שהכתיבה את המשחק הראשון בסדרה וקשה לי להאמין שהוא העריך כמה קל יהיה לו לקלוע 38 נקודות בגמר. בפועל, הקאבס התכוננו לסדרה של לפני שנה, אבל הווריירס הנוכחיים, עם דוראנט במקום הריסון בארנס, זו חיה אחרת לגמרי. זו הכותרת המרכזית של המשחק הראשון, וכל עוד הקאבס לא יצליחו למצוא דרך למנוע מדוראנט להיות אפקטיבי כמו שהם מנעו מקרי להיות אפקטיבי בעונה שעברה, הסדרה הזו תהיה קרב קשה עבורם.
עוד בנושא:
גולדן סטייט הביסה 91:113 את קליבלנד ועלתה ל-0:1 בגמר ה-NBA
הווריירס שוברים עוד שיאים, לו: "זו הקבוצה הכי טובה שראיתי"
בדיוק מזה דוראנט ברח: חמש מחשבות מהירות על משחק 1 בגמר
מעבר לכך, הנוכחות של דוראנט משחררת את סטף להיות סטף ופתאום ראינו את קרי של העונה הרגילה. זה שעולה למתפרצת ויורה שלשה מטר מאחורי קו השלוש, זה שתוקף את ריבאונד ההתקפה, זה שמוציא את האוויר מהמפרשים של היריבה. זה צריך להחזיק מעמד לעוד שלושה ניצחונות וכמובן להתייצב על פני כמה עונות, אבל אם הם ימשיכו למנף את ההצלחה אחד של השני, קרי ודוראנט עוד עלולים להיכנס לדפי ההיסטוריה כצמד השחקנים הטוב ביותר ששיחקו ביחד באותה קבוצה.
דוראנט וקרי צריכים להדיר שינה מעיניו של טיירון לו, אבל הבעיה הלא פחות גדולה מבחינת קליבלנד היא שההתקפה שלהם לא תקתקה. אחרי שלושה סיבובים שבהם העמידו מספרים התקפיים קרימינליים (120.7 נקודות ל-100 פוזשנים) הם נתקלו בהגנה האגרסיבית של גולדן סטייט, שלא אפשרה להם את אותו חופש פעולה שהם התרגלו אליו עד כה בפלייאוף. האגרסיביות הזו הורגשה היטב בתחילת הרבע השלישי, בו הווריירס שמרו על הקאבס טוב יותר מאיך שוולטר ווייט שומר על המתכון שלו לקריסטל מת', ואלו היו הדקות בהן הפער נפתח והמשחק הוכרע.
מה שבלט לעין במשחק הראשון הוא שכאשר קליבלנד לא שולטת בריבאונד ההתקפה מול הווריירס (תכף נגיע לזה), היא נשארת בעצם עם שתי אופציות לייצור נקודות בצורה קונסיסטנטית בהתקפה. הדרך הראשונה היא פיק-אנד-רול עם השחקן של זאזה פאצ'וליה/ג'בייל מגי (גם זה לא תמיד עובד, כפי שהבלוק הענק של מגי על טריסטן תומפסון ברבע השני הראה) והדרך השנייה היא פיק-אנד-רול עם השחקן של קרי, שכופה חילוף ששם את קרי על לברון. זה מה שהוביל לאחד הדאנקים הפנויים של לברון בחצי הראשון.
ההרכב של לברון פלוס הקלעים, שזרע כל כך הרבה כאוס במזרח, לא עושה רושם על הווריירס, שעושים חילוף כמעט על כל פיק-אנד-רול של לברון ויש להם מספיק אורך כדי לחזור חזרה לקלעים. פוסט אפים של קווין לאב זה ככל הנראה לא פתרון לטווח ארוך בסדרה הזו. חוץ מהמהלכים הללו, קשה מאוד לקאבס לעשות סלים והם תלויים בקסמים של קיירי אירווינג ובאלתורים של לברון ג'יימס. זה לא מצב רע להיות תלוי במגיות של קיירי ובאימפרוביזציות של לברון, אבל זה לא אידאלי מול קבוצת הגנה כל כך טובה (זה קצת לא פייר כמה שקליי תומפסון ודריימונד גרין טובים בצד הזה של המגרש).
בעיה נוספת היא שהקאבס לא הצליחו לנצח את הדקות שקרי ודוראנט לא היו על הפרקט. מייק בראון המשיך בחצי הראשון עם הרוטציה הרגילה שלו, כאשר קרי ודוראנט נחים בתחילת הרבע השני, אבל ההגנה של גולדן סטייט מנעה מהקאבס לנצל את הדקות הללו. טיירון לו חייב לנצח את הדקות האלו כדי להכריח את הווריירס לצאת מאזור הנוחות שלהם. מייק בראון לא היה צריך לקבל החלטות קשות לגבי הרוטציה שלו במשחק הראשון, וכדי שלקאבס יהיה סיכוי בסדרה הזו, הם יהיו חייבים לגרום לו לקבל כמה החלטות קשות.
מתחת לרדאר
הפיק-אנד-רול בין קרי לדוראנט
ההתקפה של הווריירס לאורך כל העונה התבססה פחות על פיק-אנד-רול ויותר על תנועה ללא כדור ותרגילי יציאה מחסימות, אבל בפלייאוף יש יותר מגע וקשה יותר לקלעים שלהם להשיג את אור היום הדרוש לזריקה איכותית אחרי חסימה. זה מה שתקע את ההתקפה של גולדן סטייט בשלהי סדרת הגמר בעונה שעברה וגם ברבע האחרון של משחק חג המולד מול הקאבס העונה.
הפיק-אנד-רול בין סטף ל-KD אמור להיות הנוגדן לבעיה הזו. זאק לואו מ-ESPN כתב על האפקטיביות הפוטנציאלית של המהלך הזה השבוע, למרות שכמעט לא ראינו אותו בפעולה. ברבע השני הלילה ראינו את המהלך הזה פעמיים, כאשר קרי חסם לדוראנט וכפה חילוף ששם את קיירי אירווינג על דוראנט. פעם אחת זה הוביל לדאבל-טים וסל קל של שון ליבינגסטון. בפעם השנייה קיירי עשה עבירה זולה על דוראנט.
גולדן סטייט לא התמודדה עם קושי עדיין בפלייאוף הזה, אבל יכול להיות שהיא גם לא תצטרך. למהלך הזה יש כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה פוטנציאל לנזק, שבכל פעם שהווריירס ירגישו את האדמה קצת רועדת מתחת לרגליים, הם ילכו אליו. מהקצת שראינו במשחק הראשון, זה נראה כמו הום-ראן.
נתון המשחק
הווריירס זרקו 106 פעמים לסל לעומת 86 פעמים של קליבלנד
בואו נתחיל מהסוף אין סיכוי לנצח את הווריירס כשהם זורקים 20 פעמים יותר מהיריבה לסל. גם ככה איכות הזריקות שלהם היא טובה יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. אם גם הכמות גדולה יותר, הסיפור גמור. עכשיו בואו נתחיל לפרק את זה ולהבין מאיפה הווריירס השיגו את היתרון המופרע הזה בפוזשנים.
זה מתחיל מריבאונד ההתקפה. הקאבס אמנם ניצחו 14:15 בקטגוריה הזו, אבל זה ניצחון מדומה שהגיע בעיקר בגארבג' טיים. אחד המפתחות כדי לנצח את הווריירס הוא דומיננטיות בריבאונד ההתקפה, וזה לא היה המצב במשחק הראשון, במיוחד לא במחצית הראשונה בה גולדן סטייט הורידה 11 ריבאונדים בהתקפה (34.4% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה). בחצי השני הקאבס היו קצת יותר אגרסיביים אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ובכל מקרה, הבעיה הגדולה יותר הייתה האיבודים.
הקאבס איבדו 20 כדורים לעומת 4 בלבד של הווריירס. זה ההפרש הגדול ביותר בהיסטוריה (או לפחות מאז שהתחילו לספור איבודים, אבל בהיסטוריה נשמע רציני יותר), ובנוסף ארבעת האיבודים הללו זה הכי מעט אי פעם בגמר, וזה מה שהוביל לפער האדיר הזה בכמות הפוזשנים. עם זאת, אחד הדברים החיוביים שהקאבס יכולים לקחת מהמשחק הזה, לצד היכולת המעודדת של קווין לאב, זו העובדה שלמרות שבחצי הראשון הם איבדו 12 כדורים לעומת 1 בלבד של הלוחמים ושהווריירס זרקו 18 זריקות יותר מהם כבר בחצי הראשון, הם ירדו רק בפיגור 8. זו סיבה לאופטימיות זהירה מאוד.
נתון נוסף ששווה להתעכב עליו הוא הנקודות ממתפרצות. הווריירס שלטו בקטגוריה הזו עם 27 נקודות לעומת תשע בלבד של הקאבס. בעוד המספר של הקאבס היה יחסית צפוי כי הם אמורים לרצות להאט את הקצב, המספר של הווריירס הוא גבוה מדי אם קליבלנד רוצה למשוך את הסדרה הזה ל-6 ו-7 משחקים. הבעיה היא, שוב, שדוראנט כל כך טוב. אחת היכולות הכי קטלניות שלו היא לקחת את הריבאונד בצד אחד ותוך שלושה כדרורים כבר להיות עמוק בצבע של היריבה, וכשביחד איתו רצים שני קלעים עם כוח משיכה מפחיד כל כך כמו סטף וקליי, זה משאיר לו את הדרך פנויה להטבעות קלילות או להוצאת כדור לשלשות שמעיפות את הקהל לתקרה. הקאבס חייבים לנסות למצוא פתרון להסתערויות האלו של דוראנט (גם דריימונד גרין מצטיין בהובלת הכדור במתפרצת, אבל זה לא מאיים כמו דוראנט), בין אם זה ליטוש הירידה להגנה או עצירת מתפרצות בעבירות. אחרת, מד הדציבלים באורקל ארינה צפוי לשבור שיאים בגמר הזה.
לקראת המשחק הבא
כשהווריירס ניצחו את המשחק הראשון בסדרה בעונה שעברה, עם תצוגה מופלאה של הספסל, הייתה תחושה שהקאבס רחוקים מהם קילומטרים, אולם קליבלנד העלתה את הרמה שלה והתאימה את עצמה לאינטנסיביות שבה גולדן סטייט משחקת, עד שהיא התעלתה עליה במשחקים האחרונים של הסדרה.
במשחק הזה גם הווריירס ניצחו בדומיננטיות, אולם התחושה היא שהקאבס לא היו רחוקים כל כך כמו בעונה שעברה. אם הם יצמצמו את האיבודים ויחזרו לשלוט בריבאונד ההתקפה (טריסטן תומפסון היה חלש הלילה) וינצלו את היתרונות היחסיים שלהם בהתקפה (לברון לא היה מספיק יעיל בחדירות שלו הלילה), זו עלולה להיות סדרה צמודה. מצד שני, לווריירס יש עדיין נשקים שהם לא הוציאו מהבונקר, כמו הארכת הדקות של קרי ודוראנט, הפיק-אנד-רול בין השניים הללו ובקנה עוד מחכה ההתפוצצות הבאה של קליי תומפסון. "אנחנו יכולים להיות טובים יותר ממה שהיינו הלילה", אמר דוראנט אחרי המשחק. אם זה נכון, הסדרה הזו לא תאריך ימים.
המשחק הבא יהיה קריטי עבור סיכויי ההישרדות של הקאבס. ניצחון של הווריירס והפנטזיות על 0:16 בפלייאוף יתחילו להפוך לגשמיות. ניצחון של קליבלנד והסדרה הזו תקבל טוויסט שונה לגמרי. זה הזמן להזכיר שלברון ג'יימס ניצח משחק חוץ ב-29 סדרות פלייאוף רצופות (תקראו את הנתון הזה שוב). מתישהו הרצף הזה יצטרך להיגמר, והווריי
רס נראים כמו קבוצה שבשלה לסיים אותו.