לעזאזל התארים: פרנצ'סקו טוטי וקרוטונה מייצגים את הכדורגל האמיתי

יש הטוענים כי זכיה תארים היא הדבר החשוב ביותר בכדורגל. זו המטרה הבלעדית, וכל האמצעים כשרים להשגתה, בין אם מדובר ברכישות בעשרות מיליונים, או סגנון ציני והרס משחקים עבור הקהל. אפשר להצדיק רמאויות של שחקנים, כגון התחזויות או עבירות מאחורי גבו של השופט. אפשר להצדיק התנהלות מושחתת של הנהלות, עד כדי קניית משחקים. אפשר להצדיק מלחמות פסיכולוגיות, השפלות, יחס לא הוגן כלפי הסובבים. רק תביאו את קבלן התארים המדופלם ההוא שלא סופר אף אחד, ואנחנו בדרך הנכונה.

די להתבונן בפרידה של פרנצ'סקו טוטי מהאוהדים של רומא באולימפיקו אתמול כדי להוכיח שזה ממש לא נכון. הנה לכם כוכב שזכה בשלושה תארים ב-24 שנות קריירה. אליפות אחת ב-2001, ושני גביעי איטליה ב-2007 וב-2008. כמעט עשור חלף מאז התואר האחרון שלו. בזירה האירופית, הוא נכשל באופן מתמיד ולא סיפק את הסחורה ברגע האמת. למעשה, זה לא רק טוטי. אם מתחשק למישהו, אפשר להגדיר את רומא כולה כמועדון של לוזרים. הרי שלוש אליפויות בלבד ב-90 שנות קיומה הן מאזן עלוב, לא? שלא לדבר על כך שבפעם היחידה בה הצליחה רומא להגיע לגמר גביע האלופות, ב-1984, היה לה מזל לארח אותו, ובכל זאת היא הפסידה את התואר הנכסף לליברפול, ועוד בפנדלים.

ואולם, רומא היא מועדון ענק בכל קנה מידה. כאשר רואים את הדמעות של טוטי אל מול עשרות אלפי אוהדים שבוכים יחד איתו, מפנימים את הגדולה הזו, ומבינים שהקשר בין הקהל לשחקנים ממש לא קשור לתארים. ברור שכולם רוצים לזכות בהם. ברור שזו מטרה נעלה וחשובה, וטוטי היה מאושר יותר לו היה מביא שש אליפויות לג'אלורוסי. ובכל זאת, זו לא המטרה החשובה מכולן. תארים אינם מהות הכדורגל. הם רק תוצרים שלו.

ההבנה הזו חשובה שבעתיים בעידן המודרני, בו הצטמצם מאוד מספר הקבוצות שמסוגלות לזכות בתארים החמקמקים האלה. יובנטוס חוגגת אליפות שישית ברציפות באיטליה, וזהו שיא כל הזמנים. בספרד היה המאבק פתוח לקבוצות רבות במשך עשורים, על אף הדומיננטיות של ריאל מדריד וברצלונה, אך כעת ההגמוניה של השתיים מוחלטת. בבונדסליגה, שהיתה פעם את הליגות היכ פחות צפויות באירופה, הרגה באיירן מינכן לחלוטין את המתח במאבק על האליפות. בצרפת מנסה פריז סן ז'רמן לעשות אותו דבר, למרות הסנסציה המרעננת של מונאקו העונה. וזה נכון גם באירופה. פעם קבוצות כמו ברוז' ומאלמו הגיעו בטבעיות לגמר גביע האלופות. כיום מדובר במועדון סגור.

בקיצור, יש מעט מדי תארים עבור כולם. שאיפתם של השחקנים לזכות בתארים, וגם להרוויח שכר עתק, גורמת לנהירתם של הכשרונות למספר מועדונים מצומצם מאוד, והדבר רק מגביר את השליטה שלהם. אפילו לקבוצות כמו רומא נותרים רק פירורים. אנשים תוהים מדוע לעזאזל הפגין טוטי נאמנות מסוג זה. היא נתפסת כהתנהגות חריגה.

גם מארק האמשיק נאלץ להתמודד עם שאלות דומות בנאפולי. לא פעם, הרצון להמשיך לשחק בקבוצה שלא משתייכת ל"טופ" מוגדרת כהיעדר שאפתנות. ולצורך העניין, קבוצות כמו רומא, נאפולי, מונאקו, דורטמונד, אתלטיקו מדריד, ארסנל וליברפול הן לכאורה לא "הטופ". פשוט כי הן לא זוכות בתארים רבים מספיק.

לפי התפיסה הזו, כולם צריכים לרצות להיות בריאל, בארסה ושתי הנציגות של מנצ'סטר. אבל האם דווקא המעבר לקבוצות על אלה וזכיה בתארים היא השאפתנות האמיתית? האם חאמס רודריגס מאושר עד הגג ממדליית הזהב שקיבל העונה בליגה הספרדית? האם לפאקו אלקאסר כיף על הספסל בקאמפ נואו? האם אנתוני מרסיאל התקדם מקצועית באולד טראפורד בשנתיים האחרונות בהשוואה לקפיצה שיכול היה לעשות במונאקו? מספר המקומות בסגלים של קבוצות העל מוגבל, ומכאן הלחץ והתסכול. שחקנים מוגדרים כפלופים אחרי חודשים ספורים (ע"ע ממפיס דפאי), והתחלופה גדולה. רק תביאו עוד ועוד כוכבים בעשרות רבות של מיליונים, והמחירים ימשיכו להאמיר.

התהליך הזה עלול להיות הרסני, כי הוא מאיים לחסל את השורשים הטבעיים של הכדורגל. הוא פוגע בליגות שלמות שהיו חזקות הרבה יותר בעידן טרום בוסמן, כגון ההולנדית והבלגית. ובכל זאת, ההרס טרם הושלם, והמציאות טובה יותר מכפי שאפשר לדמיין. היא טובה יותר כי מיליוני אוהדים ברחבי תבל מבינים הרבה יותר טוב מפרשנים ומאמנים מסוימים שהתארים הם ממש לא הכל. אין מספיק תארים לכולם, וזו עובדה מוגמרת. עם זאת, יש מספיק אהבה ותשוקה לכולם. אלה מצרכים שכל אחד מסוגל לייצר בעצמו. ויש גם הרבה מאוד מועדונים לשחקנים שלעולם לא יזכו בדבר אך יהיו מאושרים בחלקם, בלב שלם.

האהבה והתשוקה ממלאות את היציעים דווקא באיצטדיונים שלא ראו תארים. שם, קרוב לכדורגל השורשי, הרגשות האלה טהורים יותר ואמיתיים יותר. שם מעריכים כדורגל יפה, מהלכים אסתטיים, נאמנות, לחימה, תשוקה. שם מכירים מגבלות הכוח. אוהדי ארסנל מוכנים לצלות את ארסן ונגר כי הוא הרגיל אותם פעם לזכיה אליפויות, אבל עבור אוהדי בורנמות עצם העובדה שקבוצתם משחקת בפרמייר-ליג היא מעל ומעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. לכן יהיה מעניין מאוד לקבל מג'ק ווילשר תשובה כנה ואמיתית באיזו אווירה הוא הרגיש נוח יותר.

הכדורגל האיטלקי סובל מבעיות רבות, אבל התמונות המדהימות של טוטי הראו אתמול את הצד היפה ביותר שלו. וטוטי הרי לא תמיד היה בקונצנזוס. בתחילת הקריירה הוא נחשב לשחקן קצת מפונק מדי ולא משכיל במיוחד. לשפל שלו הוא הגיע במדי הנבחרת ביורו 2004 כאשר ירק על כריסטיאן פואולסן הדני והושעה משלושה משחקים על ידי אופ"א. אלא שהוא עבר תהליך מרתק של התבגרות בשלב מאוחר יחסית בקריירה, בזכות ההישארות ברומא ובזכות ההעצמה במעמדו. היה מרתק לראות את התהליך הזה, וכיום כל איטליה דמעה כאשר הקיסר אמר שלום לקבוצה מעיר הנצח. אולי אפילו אוהדי לאציו התרגשו קצת.

שעות ספורות מאוחר יותר, קיבלנו מנה נוספת של כדורגל איטלקי במיטבו, כאשר קרוטונה השלימה קאמבק מופלא ונשארה בליגה כנגד כל הסיכויים. הקבוצה מהעיר העניה ביותר באיטליה, אשר בית חולים משקיף על איצטדיונה, צברה 20 נקודות בתשעה המחזורים האחרונים ועקפה ברגע האחרון את אמפולי. כדאי לקרוא כאן, בדיעבד, את סיפור העליה של קרוטונה כדי להבין עד כמה היא חשובה לתושבי האיזור. ההישרדות שלה חיונית עבור האוהדים, והיא הושגה בין היתר בזכות המשחק ההוגן שהפגינה פאלרמו – הסיציליאנים ירדו כבר מזמן, אך בכל זאת נלחמו וגברו על אמפולי. הרוח הספורטיבית הזו לא ממש איפיינה את הכדורגל האיטלקי בעבר, אך ניתן לומר כי יש שיפור משמעותי בשנים האחרונות, אשר שיאו אתמול.

כולם בסביבת איצטדיון הצנוע של קרוטונה, כולל המאושפזים בבית החולים, קפצו מאושר. הם לא חולמים על זכיה בתארים, וזה כלל לא רלוונטי מבחינתם, אבל הם מאוהבים בקבוצה שלהם ומעריצים את הגיבורים המקומיים כפי שאוהדי רומא מעריצים את טוטי. וזה הבסיס האמיתי של הכדורגל העממי, שנלחם בכוחות הרשע, שורד ומתעצם. אוהדים רבים יש בעולם לברצלונה, ריאל, יונייטד ובאיירן, אבל הם עדיין במיעוט אל מול מספר האוהדים המצטבר של כל הקבוצות האחרות, מרומא ועד קרוטונה. ולכן, טוטי וקרוטונה תמיד מנצחים, גם אם הם מפסידים. ולעזאזל התארים.