הפסד קטן, נזק גדול: מכבי תל אביב מחפשת את עצמה אחרי גמר הגביע

יש משהו מאוד סמלי בסמיכות ההפסד של מכבי תל אביב בגמר הגביע לניצחון של יונייטד בגמר הליגה האירופית. מצד אחד אוהדי יונייטד יודעים שזה בלוף, שזו מסגרת קטנה, שזה גביע משני. הם יודעים שהם ניצחו בגמר קבוצה עם עשירית תקציב, שהייתה עונה זוועתית ואומללה וששום גביע לא ישכיח את זה. הם יודעים שהדבר האמיתי הוא האליפות והליגה ושם הקבוצה הושפלה, ושמוריניו עצמו כבר שנתיים רצוף מביך את עצמו עם קבוצות מיליארדים ואפס יכולת. מצד שני, גביע. מה עוד צריך? תואר, זה הכל. זה הסיפור. קונפטי. ווי אר דה צ'מפיונס. חגיגות לערב אחד, קטנות ככל שיהיו. קרב ישיר על התואר, משחק אחד, הכבוד מונח על הכף, זה הזמן להראות את החוסן והעוצמה. פשוט קח את הגביע הזה, אחר כך נדבר. אחר כך הרבה יותר קל לדבר. יש אוויר בריאות.

זו שנה שנייה ברציפות שמכבי תל אביב מפסידה את המשחק האחרון של העונה. ככה היא מסיימת את השנה, עם מכה בראש. יותר נכון לבטן. שתי עונות ברציפות היא נעה בין כישלון לאכזבה, עם המון הצלחות וניצחונות ורגעים יפים, ומנגד מעידות ומבוכות ורגעים קשים. ואז מגיע גמר הגביע, שיכול לתת לקבוצה לצאת לקיץ עם חיוך ואופטימיות, והיא מפסידה לקבוצה נחותה ממנה. הגביע תמיד היה מטרה משנית, הוא תמיד נחמה קטנה (גם בעונות בהן זה המקסימום שאפשר היה להשיג), אבל הוא גביע. עשרות אלפי אוהדים שרפו יום שלם בפקקים הארורים האלה, נשיא המדינה כיבד בנוכחותו, אי אפשר להגיד שהוא לא היה חשוב, שלא רצו אותו מספיק. אבל שוב משחק חלש, שוב יכולת מקרטעת, שוב מהלומה מתחת לחגורה.

עוד בנושא

כשהסיפור הלא מתוכנן מתערב: שבע מחשבות מהירות על גמר הגביע
מכבי תל אביב תיאלץ לשחק בסיבוב המוקדמות הראשון של הליגה האירופית
ג'ורדי קרויף מחזיק בחלופות לעמדת המאמן למרות שעתידו לא ברור

המשחק הזה היה חשוב כי הוא עיצב את הלך הרוח בקבוצה. בעולם שבו קבוצה טובה כמו המשחק האחרון שלה, מכבי תיחשב עכשיו מועדון קורס ומוספד במשך שבועות ארוכים. אילו מכבי הייתה מנצחת, המתיחות שנחשפה בין ג'ורדי למאמן ולגולדהאר הייתה מוצגת אחרת לחלוטין. כולם היו מדברים בנימוס ג'נטלמני, מפרגנים זה לזה ומתנסחים בזהירות לגבי העתיד הלא נודע תוך כדי שתיית שמפניה. הפסד, וכולם עצבנים, הלכלוך מתחיל לצאת, הכל מתערער. עולם הספורט הוא עולם פשוט והישגי, מבחן התוצאה הוא פשוט וברור, והכל נמדד לפיו: כשזוכים בשלוש אליפויות רצופות, הכל מותר. אפשר להחליף כמה מאמנים שרוצים, לבזבז כמה שרוצים, לטעות בזרים ושחקני רכש, להתנהל בלי מנכ"ל, לפטר מאמן אחרי דאבל, ובכלל, לקבל החלטות מעט נמהרות, לפרקים עם קצר בתקשורת בין המנג'ר לבעלים. כשלא זוכים בכלום, פתאום כל אותם סימפטומים מאבדים לגיטימציה.

בגלל זה הגביע הזה היה כל כך חשוב מבחינת מכבי תל אביב. הוא יכול היה לתת אוויר לנשימה, אבל עשה בדיוק ההפך. ההפסד הזה מגביר את התחושה שהקבוצה קצת איבדה את זה. צריך לזכור איפה הייתה מכבי לפני שנתיים: היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה, כל כך חזקה ומלאת ביטחון, עד שלא חששה לשחרר את ראדי לבאר שבע (למה מי זאת באר שבע, ההיא שקיבלה 6:2), לא היססה לשחרר את איינבינדר (שהיה לא מספיק טוב לקישור, היו ימים בהם ג'ורדי בנה על רייכרט), ושחררה מאמן שהביא דאבל (התחושה הייתה שהדאבל הוא למרות פאקו ולא בזכותו, הרי אפשר לשחק הרבה יותר טוב). הייתה תחושה שהניהול חזק מהכל, שיש בעל בית עם תוכנית לטווח ארוך, מערכת משומנת שמוציאה מיטב מהשחקנים, מנג'ר כל יכול שעושה קסמים, ובכלל, דוגמה ומופת להתנהלות, המודל האירופי, מושא לקנאה, הקבוצה שרוצים להגיע אליה.

הביטחון הזה נמוג. פעם הייתה תחושה שכבר במרס-אפריל כבר מתחילים לעבוד על העונה הבאה, שיש על הכוונת רשימה של שחקני רכש, שמאחורי הקלעים כבר מתנהלות שיחות עם סוכנים ובעלי קבוצות. ומה המצב עכשיו? העונה מתחילה עוד כחודש, האימונים מתחילים אוטוטו (ספק אם לשחקנים האלה מגיעה חופשה ארוכה, אבל הם בהחלט זקוקים לה), ולא ברור מי המנג'ר ומי המאמן (על אף שעל הנייר שתי העמדות מאוישות), מה הסגל ומה טיב היחסים בעמדות הכוח. אם מכבי תל אביב תאבד את עומר אצילי (בהנחה שהיא אכן רוצה אותו) להפועל באר שבע (בהנחה שהיא אכן רוצה אותו) בגלל התנהלות מסורבלת במשא ומתן, ו/או אם מכבי תל אביב תאבד לבאר שבע כל שחקן אחר רק בגלל שהוא מרגיש שבטרנר ההתנהלות בריאה יותר והאנרגיות טובות יותר, הרי זה כבר נזק ממשי.

מנגד, כמובן שברגעים כאלה יש נטייה לפרימואיזם ולהיסחף בהאשמות, קטילות והספדים. גם האוהדים במצבים כאלה נוטים להתכנס בעצמם ולהיסחף למחשבות קודרות, אבל דווקא עכשיו נבחן החוסן שלהם ושל הקבוצה, ואין להם ברירה אלא לשמור על קור רוח ואורך רוח, ולהביט קדימה, אחורה, ובעיקר לצדדים. זה הזמן להסתכל על תמונה רחבה יותר, לבחון תהליך ומגמות. מה קורה? מה קרה? ומה יקרה? עד כמה המצב קשה?

ובכן, הוא לא קשה עד כדי כך. אם מכבי חיפה היא כישלון, אם הפועל תל אביב מתפרקת, מכבי תל אביב היא בסך הכל אכזבה. מקום שני וגמר גביע? היו עונות גרועות יותר. התקציב הכי גדול בליגה? של מכבי חיפה לא רחוק מזה. היו למכבי עונות עם תקציבי ענק שנגמרו בצורה מחפירה הרבה יותר. היו עונות בלי 0:5 בדרבי, בלי שלב בתים בליגה האירופית, שהצהובים היו אלה שמובסים 3:0 על ידי חיפה ומפסידים בחצי הגמר לבית"ר. גביע המדינה? זה מפעל שגם קבוצה עם ניהול של אברמוב יכולה לזכות בו. לגבי ג'ורדי, עם כל הבעיות והביקורת עליו, דמיינו עכשיו איש מקצוע דמיוני שמגיע למכבי חיפה המפוררת, עושה את הבלתי ייאמן והופך אותה לחלוטין, הופך אותה לקבוצה הטובה בליגה, מוליך אותה לשלוש אליפויות, דאבל וליגת האלופות, ואז מסיים שתי עונות במקום השני והפסד בגמר גביע - האם גם אז לא יהיה ראוי להתייחס אליו בכבוד הראוי?

יש גם תקווה. יכול להיות שההפסד הזה ישחרר משהו בתפיסה העצמית של הקבוצה, וינער אותה. יכול להיות שהוא הציף את הבעיות, ויוציא אותה לדרך חדשה. זה הזמן שלה למצוא את הרעב, ולהתחיל לעבוד, השאלה היא מי יעשה את זה, איזה חומר שחקנים, מי יישאר ואת מי צריך לשחרר. מכבי שוב יוצאת לפגרה כשהיא כבדה ועייפה, מוטרדת ומודאגת, וכל מה שהשחקנים, המנהלים והאוהדים רוצים זה כמה שבועות של שקט כדי לצבור אנרגיה. הבעיה שאין זמן.