בית ספר לניצול הזדמנויות: גרג פופוביץ' הביא את הספרס לגמר המערב

אחת לכמה זמן, ובמיוחד בשלבי השיא של הפלייאוף, מומלץ להיזכר באמירה המיתולוגית של רודי טומג'נוביץ', המאמן שהביא שתי אליפויות ליוסטון באמצע שנות התשעים: "לעולם אל תפקפק בלב של אלופה". טומג'נוביץ', כזכור, אמר את הדברים אחרי שהקבוצה שלו זכתה ב-1994 באליפות שנייה ברציפות, למרות שסיימה את העונה הסדירה במקום השישי במערב.

ב-23 השנים שחלפו מאז האליפות ההיא, ביוסטון כנראה הספיקו כבר לשכוח את האמירה הזו. התצוגה המביכה שלהם לפנות בוקר במשחק 6 מול סן אנטוניו, שהובילה להפסד 4:2 בסדרה, הייתה המשך ישיר לסדרה שבה הלב הגדול של סן אנטוניו והניסיון של המאמן האדיר שלה, גברו על הכישרון והאתלטיות של יוסטון, גם אחרי שהרוקטס הצליחו בתחילת הסדרה לגנוב מהספרס את יתרון הביתיות.

אם יש אלוף אחד שאסור אף פעם לפקפק בו, זה גרג פופוביץ'. הוא איתר את נקודת התורפה של יוסטון אחרי הפציעה של ננה, והלך בכל הכוח על למרכוס אולדריג', שלא ממש הבריק עד כה בפלייאוף, אבל נתן הבוקר משחק ענק עם 34 נקודות ו-12 ריבאונדים. המעבר להרכב של שני גבוהים היה ניצול מקסימלי של החולשה שנכפתה על היריבה, ופופוביץ' כמו פופוביץ', מנצל כל פרצה וכל הזדמנות, אפילו כשהכוכב הכי גדול שלו מושבת על הספסל.

עוד בנושא:

ללא לאונרד: סן אנטוניו הביסה 75:114 את יוסטון ועלתה לגמר המערב
פופוביץ' מהלל את אולדריג', הארדן וד'אנטוני "מקווים שהפצע יגליד"

גם ההחלטה להעלות את פאטי מילס בחמישייה, שנעשתה גם בעקבות הפציעה של טוני פארקר וגם בעקבות קריאה נכונה של מהלכי היריב - כלומר, הכורח של יוסטון לעלות עם חמישייה נמוכה יותר - הצדיקה את עצמה. פופוביץ' רצה עוד קלעי שירווח את המשחק כבר מההתחלה. התוצאה - 20 נקודות במשחק החמישי, 14 במשחק השישי, ועלייה מוצדקת לגמר המערב.

לא רק פופוביץ' הוכיח פעם נוספת בסדרה הזו, פעם נוספת, את גדולתו. גם מאנו ג'ינובילי הזכיר לכולם מדוע הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה - לא רק בתור אחד השחקנים הזרים הטובים בתולדות הליגה, אלא בתור אחד הגדולים ביותר, נקודה. את ההילוך החוזר של החסימה שלו על ג'יימס הארדן ראיתי לפחות עשרים פעם מאז יום חמישי בבוקר. ג'ינובלי קלע 14 נקודות במהלך כל הסדרה מול ממפיס בסיבוב הראשון. אבל פופוביץ' ידע שכמו בעבר, כשהוא באמת יצטרך אותו, ג'ינובילי יהיה שם בשבילו.

על הגאונות של פופוביץ' אפשר לכתוב מגילות - אבל יש באיש הזה לא רק חוכמה, אלא גם אכפתיות ורגישות שראויות להערצה. ההתבטאויות שלו נגד גזענות ואפליה בארצות הברית, במיוחד לאחר הבחירות האחרונות, התאפיינו באומץ לב ובהירות מוסרית. האיש מנהיג אמיתי, והיכולת שלו לתת אמון בשחקן בן 39, שנמצא הרבה מעבר לשיא, אבל עדיין מסוגל להתעלות ברגע האמת, היא ההוכחה המושלמת לכך.

עצה קטנה להארדן שחקן שאני מאד אוהב עוד מהימים של אוקלהומה סיטי - הגדולים באמת נותנים מלחמה גם בהגנה, מי שלא יורד להגנה שלא יצפה לקחת אליפות.

הבעיה העיקרית בחצאי הגמר האזוריים השנה היא שבפועל, קיבלנו אך ורק שתי סדרות. הסדרה בין סן אנטוניו ליוסטון הייתה מעולה, לפחות עד המשחק במעמד-צד-אחד שהתנהל הבוקר, ואילו הסדרה בין בוסטון לוושינגטון - שתיכף ארחיב לגביה - היא אוצר של ממש. אבל שתי הסדרות האחרות היו חד-צדדיות, צפויות ומשעממות להפליא. התחושה הכללית היא שיש פה שתי ליגות מקבילות - הליגה של גולדן סטייט וקליבלנד, והליגה של כל השאר. הלוואי שאתבדה, והספרס, שהערכתי שלא יעברו אפילו את יוסטון, יתנו בראש לגולדן סטייט ויזכירו לכולם מה המשמעות של המילה "כבוד" בטקסס. אבל אם מה שראינו עד כה בפלייאוף מייצג את ההמשך, הרי שאנחנו בדרך לסדרת גמר שתשחזר את שתי העונות הקודמות.

לפחות בינתיים, אנחנו נהנים מסדרת חצי גמר אזורי שמתנהלת באינטנסיביות ועוצמות של סדרת גמר. היריבות בין וושינגטון לבוסטון היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לליגה העונה. סדרה שהתחילה עם התרסקות של אייזאה תומאס ששבר לעצמו שן, המשיכה עם קרב אגרופים בין קלי אוברה לקלי אוליניק, ומגיעה לנקודת רתיחה הלילה במשחק 6. זה מה שמגיע לנו תמורת היקיצה המוקדמת לפני יום עבודה.

התצוגה של הסלטיקס במשחק 5 הייתה נפלאה. הם תפסו יום מהסוג הזה שבו "הכל הולך". שלשה הזויה של אייברי בראדלי עם יד על הפנים? נכנס. אל הורפורד מכדרר מהחצי עד לסל כאילו הוא התאום הגבוה של תומאס? נכנס. מרכוס סמארט, שחקן של 29% מהשלוש, דופק שלשה אחרי שלשה ברבע הרביעי, והכל נכנס. זה עניין של הכנה מנטלית, אבל חייבים לומר שבסדרה הזו, אנחנו רואים לראשונה בפלייאוף הזה את המשמעות האמיתית של ביתיות. מדובר בשתי קבוצות עם אוהדים ברמה גבוהה, לא כמו הסמרטוטים ביוסטון שעשו "ויברח" לחניה במקום לתת קצת כבוד לקבוצה שלהם אחרי עונה מרשימה, שהסתיימה, מה לעשות, שלב אחד מוקדם מדי.

במשחקים 3 ו-4 בוושינגטון, אפשר היה לראות את איך האוהדים המקומיים - שכבר שנים מחכים לראות את הפוטנציאל של הוויזארדס מגיע לכלל מימוש בפלייאוף - דוחפים את הקבוצה שלהם למחוץ את הסלטיקס, ואז גם לעשות עוד לחיצה קטנה עם הנעל, רק ליתר ביטחון. על האוהדים בגארדן בבוסטון והדחיפה שהם נותנים לקבוצה, אין צורך להרחיב. נזכיר רק את משחק 6 בגמר המזרח מול מיאמי בשנת 2012, כאשר לברון השפיל את הסלטיקס באולם הביתי שלהם, והקהל במקום לשרוק בוז, נעמד על הרגליים ובמשך 4 דקות שר "לט'ס גו סלטיקס", במפגן מדהים של אהבה לשחקנים ולקבוצה.

בשבוע שעבר כתבתי שאני מקווה שהסדרה הזו, שמפגישה שתי קבוצות צעירות שמפוצצות בכישרון, תגיע למשחק שביעי בגארדן. כמובן שבתור אוהד סלטיקס לא אתנגד גם לניצחון ירוק הלילה במשחק 6, אבל כך או כך, מדובר בסדרה פיזית, קשוחה ואיכותית, שאפשר רק לקוות שנזכה לראות משהו דומה לה בשלב הגמרים האזוריים בשבוע הבא.

לסיום, השבוע קרה עוד דבר חשוב בעולם הכדורסל: צ'ארלס בארקלי, האיש והאגדה, זכה בפרס "אמי" על תפקודו המשובח כפרשן הכדורסל של רשת TNT. כמובן שבאולפן של "Inside The NBA", עם שאק, קני סמית' וארני ג'ונסון, נתנו לו טיפול הולם ופתחו עליו בקבוק שמפניה בשידור חי. לא תמיד אני מסכים עם הפרשנויות של "צ'אק" - הדברים שהוא אמר על לברון ג'יימס היו שגויים לחלוטין - אבל לצפות בו ובשאקיל טוחנים אחד את השני בשידור, זה אחד הדברים הכי מהנים שיש. והאמת, הגיע הזמן שגם אצלנו בארץ ישדרו את ה-Halftime Report שלהם באופן קבוע, ויפה שעה אחת קודם.