קצת פחות רומנטית, הרבה יותר דומיננטית: על האליפות של הפועל באר שבע

למעקב בפייסבוק

את החלון העגול שבדלת שמפרידה בין אזור חדרי ההלבשה ואזור העיתונאים באיצטדיון בנתניה אטמו; לבטח נמאס להם שהעיתונאים הסקרנים מציצים דרך החלון. אז לראות לא ראינו, אבל את הרעש שמענו. שירה קצובה שהתגברה והתגברה וכמה שניות לאחר מכן הדלת נפתחה, כמעט התפוצצה, ודרכה עברו כל שחקני הפועל באר שבע. הם יצרו מן רכבת, עברו באזור התקשורת ויצאו שוב אל הדשא. דקה לאחר מכן חזרה הרכבת כלעומת שבאה והשחקנים נכנסו שוב לאזור חדרי ההלבשה ושוב לא היה אפשר לראותם אבל בהחלט היה אפשר לשמוע.

כמו הרכבת האנושית, כך רצפים זה דבר מרשים. והדבר נכון גם לצלחות. יש הבלחות, ויש שושלות. מאז צמד האליפויות הרצופות של באר שבע בין 1974 ל-1976, בארבעים שנה של כדורגל, רק שלוש קבוצות הצליחו ליצור רצף. מכבי חיפה (1983-85, 2000-02, 2003-06), מכבי תל אביב (1994-96, 2012-15) ובית"ר ירושלים (1996-98, 2006-08). והנה גם באר שבע עשתה זאת פעם שנייה, ואיזו פעם זו היתה.

הפועל באר שבע זכתה באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות
ב-12:00: משדר אליפות חגיגי לבאר שבע באולפן וואלה! NEWS
ברק בכר חגג בסיום: "הצגנו משחק של אלופה אמיתית, זה מרגש"
מספרי ברזל: המספרים והשיאים של באר שבע באליפות השנייה
שוב סלטיק תהיה המכשול? הדרך של באר שבע לליגת האלופות
ויטור 9, וואקמה 9, ראדי ואוגו 8: גיליון הציונים של באר שבע
הרבה שינויים, חוזה חדש לברדה: איך תיראה ב"ש ב-2017/18?

כל אחד מגדיר את "מועדון הקבוצות הגדולות" בדרך שונה, אבל באר שבע חברה בכל צורה ובכל גרסה שלו. ובגלל שקשה להשוות בין צמד האליפויות הזה לצמד של הסבנטיז - הכדורגל היה כה שונה אז - ההשוואה הנכונה והמעניינת יותר היא בין האליפות השנייה של שושלת ברקת לאליפות השנייה בשושלת גולדהאר. הדומיננטיות, המאמן הנהדר, העונה האירופית המוצלחת, מאזן הבית הנקי. ובאופן אירוני, גם מכבי של סוזה זכתה באליפות במגרש של יריבתה, בווסרמיל, עם 1:2, במחזור ה-33. באר שבע של המחזור ה-33 של העונה ניצחה 1:2 את מכבי, במגרש של יריבתה, ובטבלה היא עם נתונים טובים יותר משל מכבי ההיא, בכל קטיגוריה. שני שערים יותר, 10 ספיגות פחות, שלוש נקודות יותר. כשמכניסים את כל הנתונים לתוך מיקסר, פלוס מאזן הפלייאוף החולני של הדרומים (כולל שני ניצחונות פלייאוף על מכבי תל אביב) ואפילו גם סיום הקללה החיפאית, המסקנה ברורה: האליפות של באר שבע דומיננטית אף יותר מזו של סוזה. וזו היתה אליפות דומיננטית מאוד.

מבחינת יריבה, לבאר שבע 2017 היו תנאים קלים יותר מאשר לבאר שבע 2016. הצלחת הזו הושגה אמנם נגד מכבי חלשה יותר, חסרת ערן זהבי, ללא בלומפילד ועם סגל שהתחיל להבין את העבודה רק אחרי שהמאמן ארבלדזה הלך הביתה. אבל זו כן אליפות שהושגה מעמדת הפייבוריטית הברורה, כן אליפות דורסנית, כן אליפות שהושגה לצד עונה אירופית נהדרת ומתישה. זו לא אליפות מפתיעה ורומנטית וקוטעת רצפים, זו אליפות דומיננטית וטריוויאלית ויוצרת רצפים. וזו חתיכת מחמאה להפועל באר שבע.

הכול שאלה של גישה. וואקמה המפלצת השלים דאבל-דאבל (14 ו-10 כרגע), אוגו הוא הכדורגלן הטוב בישראל, שיר צדק פתח ב-…. 53 (!!!) משחקים העונה, חיימוב לא הפסיד וספג רק 6 שערים ב-14 הופעות ליגה, בוזגלו הישראלי הכי טוב בליגה, ראדי על חמש אליפויותיו הרצופות הוא סיפור העונה, בן שהר הספיק להרשית 13 פעמים בליגה, ועוד ועוד.

ועדיין, אם אני צריך לבחור כרגע, אני הולך עם מיגל ויטור. הוא אמנם שיחק רק ב-19 משחקי ליגה, אבל אלו המשחקים בהם לא שיחק שעוד יותר הבהירו עד כמה הוא האיש. איתו, לבאר שבע 91% הצלחה והפרש שערים 8-51. בלעדיו, האלופה עם 67% הצלחה (למכבי 70%) והפרש שערים 8-18. הבדל בלתי נתפש בואכה חסר תקדים. הנתון שהכי תופס את העין במשוואה זו נוגע דווקא לכמות שערי הזכות של באר שבע - 2.7 איתו לעומת 1.3 בלעדיו. זה לא סתם. זה לא מקרי. גם השחקנים בבאר שבע סיפרו על כך. ההגנה שקטה יותר איתו והשחקנים מעזים לתקוף בביטחון, וגם הוא בעצמו מחבר בין הגנה להתקפה (כמו במהלך שהוביל לשער השני אתמול) ויוזם בעצמו (כמו בשער הראשון של באר שבע אתמול, למשל).

הסטטיסטיקה מיטיבה עם ויטור אבל זה ממש לא רק הנתונים. זה גם מה שאתה רואה ממנו. הניתורים, השקט, הניקיון, האתלטיות.

אבי כהן ז"ל היה הבלם האחרון שזכה בתואר האישי, ב-1979. שלושה זרים זכו בו - רוסו, בוקולי, אניימה - אבל כולם למעשה היו כבר חצי ישראלים או יותר מכך ברגע הזכייה. שני סעיפים שרק גורמים להעריך עוד יותר את העונה של הבלם הפורטוגלי.

"מגדיל ראש, אגרסיבי, מבין את המשחק, אוהב לתקוף, ווינר בנשמה, משחק ראש נדיר", החבר לחוליה שיר צדק שלף בנק מחמאות. "מיגל שחקן מדהים", הצטרף מליקסון. "אני קורא לו אלוהים".

העונה ההגנתית של באר שבע באמת מפלצתית - הקבוצה עשויה לסיים את הליגה כאחת משתי ההגנות הטובות בהיסטוריה - אבל מה לעשות, אם צריך לבחור בשחקן אחד לתואר האישי, אני עם ויטור.

"עשיתי חזרות בבית, היתה לי תחושה שאבקיע", שיתף מאור מליקסון במה שהוביל לחגיגת ההורדת-חולצה א-לה מסי. רק שלמסי לא היתה חזיית GPS לגופו. מליקסון הודה: "כן, מבאס, הייתי צריך להוריד גם את הגופיה. מסי משחק בלי גופיה, הוא עושה מה שבא לו".

מליקסון, השחקן המוכשר ביותר בליגה ואחד השנונים שבהם, לא מרבה לספק מספרים אבל העונה סיפק סיפורים. הוא היה שם כשזה חשוב. ולמזלו, מיכאל אוחנה היה שם בשבילו. גם בגול באשדוד, אז נגח אוחנה את הכדור היישר אל המאור הגדול, וגם אמש בנתניה, עם דאבל פס מהסרטים. כשהכדור ברגליים של אוחנה הצפייה הופכת לכיפית יותר, ובזמן שאנשים ימשיכו לספור כמה כסף הוא לא עלה להם, הוא ימשיך להיות רכש נהדר של באר שבע. כמו הרבה ברגים קטנים במכונה של באר שבע, גם ללא מיכאל אוחנה זה כנראה לא היה זה.

ברק בכר נשאל על אמציה לבקוביץ', המאמן הקודם שזכה עם באר שבע בשתי אליפויות רצופות. "אתה מדבר על תקופה של לפני שנולדתי", ענה, והחדר צחק.

כן. נכון. הוא רק בן 37.

לזכות בשתי אליפויות רצופות זה דבר לא קל לקבוצה, ונדיר עוד יותר למאמן בישראל. האחרון שעשה את זה היה רוני לוי, שקטף שלוש צלחות רצופות בין 2003 ל-2006. על חוזק היריבות עוד אפשר להתווכח (לדעתי, במכלול, בכר מתמודד עם יריבה קשה יותר) אבל על איכות הכדורגל והתוצרת המספרית אין איך להתווכח - נוקאאוט מוחץ לטובת בכר.

לקרוא לו "המאמן הטוב בישראל" זו חתיכת אנדרסטייטמנט. בשנתיים האחרונות בכר ברח משאר העוסקים במלאכה, וקשה יהיה לראות סוס שחור מגיח ומאיים עליו בגזרה זו. ההכנה למשחק, ניהול המשחק, החילופים (היי, אוחנה), המנטליות, האופי.

רק בן 37.

"אני זוכרת ששאלו אותי אם אני לא מפחדת לקחת צוות כזה צעיר", סיפרה לי ברקת אתמול, "אבל כשראיתי את הרעב בעיניים, ידעתי שעשינו את הבחירה הנכונה".

עכשיו, כמאמן היחיד בעשור האחרון שזוכה בשתי צלחות רצופות, המטרה של בכר וברקת תהיה להוכיח שהרעב עדיין קיים.

ארבע שנים עברו מאז שאלונה ברקת ישבה בין אוהדיה במשחק בנתניה, רק שאז היריבה היתה מכבי נתניה והמשחק היה על ההישארות בליגת העל. ארבע שנים עברו ואלונה ברקת שוב ישבה בין אוהדיה במשחק בנתניה, רק שהפעם היריבה היתה מכבי תל אביב והמשחק הוא על האליפות. וכאילו המעגל לא נראה מספיק מושלם, הגיעה השבת הזו כדי ליצור מעגל מושלם ממנו. באר שבע בפיגור, ואז משווה, והשער הראשון של ג'ון אוגו - השחקן שהכי מייצג את באר שבע הזו - הוא גם שער האליפות. והצרחות האדומות בקעו מהרשת שמקיפה את היציע, וברקת לא ידעה איפה לשים את הידיים ואיפה הראש, והספסל התרוקן לעבר דגל הקרן.

שעה לאחר המשחק וברקת באקסטזה. רוקדת, צוחקת, מזמזמת את המנגינה של ליגת האלופות.

והאוהדים הבאר-שבעים לא יודעים איך לאכול את סדר היום החדש ואת עצמם. איך הקבוצה הכי שבורה בישראל הופכת למפלצת, ומה לעזאזל הם צריכים לעשות בנידון?

"איזה קהל יש לנו, הא?", שאלה ברקת.

"איזה קהל…".

orenjos@walla.co.il