מאחר שכבר ברור שבאר שבע תיקח אליפות העונה, מאחר שכבר ברור שהיא ראויה לתואר ותזכה בו בצדק, מאחר שהכל כבר עניין פורמלי בלבד - המשחק שלה מול מכבי תל אביב הוא לא רק בעל חשיבות סמלית, אלא אף הזדמנות היסטורית. יש לה את האפשרות הנדירה והמענגת לחגוג אליפות במגרש הביתי של היריבה הכי גדולה שלה, להכניע אותה בבית שלה מול האוהדים שלה, להוציא לה את העיניים, לשבור לה את הלב, לפגוע לה באגו, במקום הכי כואב. זו פנטזיה של כל אוהד, ממש חלום רטוב, אין טוב מזה. זה עונג אמיתי, הזדמנות שלא קורית בכל יום. אלף האוהדים של באר שבע שילוו אותה לנתניה יודעים: זה עשוי להיות היום הכי יפה בחיים שלהם. ואם הם לא יודעים, אני יכול להעיד על זה באופן אישי.
זו לא הגזמה. כותב שורות אלה חווה לא מעט ימים יפים בחייו. נולדו לו ילדות, הוא איבד את הבתולים, היה בדרבי של בואנוס איירס ביציע האולטראס, ראה זריחה עם אהובת לבו, וכו וכו. אבל הימים של האליפות הם באמת בלתי נשכחים. זו התרגשות במינונים גבוהים מאוד, מתח ולחץ של שנה שלמה שמתנקזים ליום אחד, ומתפרצים בכל הכוח. ההכרה הזאת, שאתה אלוף, היא בעלת ערך אמיתי לאוהד כדורגל. הגוף מצטמרר ומתמלא בחומרים משכרים, האופוריה עוטפת את הראש, ורק אחרי כמה שבועות, שעננת האושר הזו מתפוגגת והמינונים בגוף חוזרים להתייצב, מבין האוהד מה בעצם הלך שם, עד כמה הוא היה מסומם.
אליפות במשחק חוץ היא אפילו מתוקה יותר. הרי כל ניצחון במשחק חוץ הוא מהנה יותר, כי הוא מלווה באחוות אוהדים ובתחושה של השתלטות על שטח עוין וטריטוריה של היריב, אבל אליפות במגרש חוץ כוללת גם את הבונוס האולטימטיבי: הנסיעה הביתה. הפעם זה לא סתם צעיפים שנשלפים החוצה מחלון הרכב, זה חצי גוף. אליפות היא דבר כל כך מרגש וייחודי, עד שהאוהד מרגיש שיש לו את הלגיטימציה לעבור על כל חוקי התנועה. אז הוא מצפצף בלי הכרה, צועק בלי הכרה, מוציא דגלים מהחלון, את הראש מהחלון, יושב על הדלת ומתופף על גג האוטו, שם מוזיקה בפול ווליום, ממש חגיגת החגיגות. ברגעים בהם התנועה זוחלת הוא אף מרשה לעצמו לצאת מהרכב ולרקוד באמצע הכביש עם זרים. אין לו בעיה שהתנועה מתעכבת, שהוא יוצר פקק, שהוא עובר על החוקים. אנשים רגילים, מחוץ לעולם הכדורגל, מביטים בו בהשתאות ולא מבינים מה עובר על הפרחח הזה, אבל הוא מרגיש שמותר לו, זו זכותו המלאה. בונה, לקחנו אליפות.
אבל המשחק בנתניה יכול להיות מעבר לזה: זו לא סתם אליפות, לא סתם אליפות במגרש חוץ, אלא אליפות במגרש חוץ מול היריבה לתואר, שהיא במקרה מכבי תל אביב השנואה, שעוד הייתה שנואה מאז ומעולם, בלי קשר למירוץ. ואם זה לא מספיק - עבור באר שבע זו הזדמנות מיוחדת, כי עדיין לא היה לה את המשחק הגדול מול מכבי. ה"יריבות" הזאת כבר נמשכת כמה שנים, ובאר שבע ניצחה את מכבי תל אביב כמה וכמה פעמים, אבל לא משהו שהותיר חותם. הכי גדול היה ה-2:3 בווסרמיל עם השלושער של ברדה, שבאמת היה דרמטי, אבל התברר כחסר חשיבות. למכבי תל אביב, לעומת זאת, תמיד יהיה את ה-2:6 בגמר גביע. זו ההגדרה לניצחון מכונן. התוצאה הגדולה אי פעם בגמר גביע, עם שלושער של פריצה, מול אצטדיון מלא, האלופה נגד סגניתה, כשבאר שבע מגיעה כ"פייבוריטית", במשחק שהימם את כולם ("מה קורה פה? שלמה, תחזיק אותי"). הרי מלבד הדרבים, זה הניצחון הכי גדול בעידן קרויף. אין הכוונה לזלזל בניצחונות הליגה ה"רגילים" של באר שבע על מכבי, שלמעשה השנה הכריעו את גורל האליפות, אבל אין לה את הניצחון המיוחד, המתוק, הבלתי נשכח, זה שמסובב את הסכין בלב של היריבה. הנה ההזדמנות לעצב את התמונה.
עוד בנושא:
ברק בכר: "מאור חלק מהקבוצה, נחבק ונעטוף אותו"
זניט סנט פטרסבורג מגבירה את המאמצים לצרף את וידאר קיארטנסון
מהצד השני, על פניו לאוהדי מכבי תל אביב לא נותר הרבה מלבד הרצון להרוס את זה. לקחת מהם את ההזדמנות הזאת. להותיר אותם בלי תהלוכה הביתה, בלי ניצחון מכונן, אלא עם תחושת חמיצות של פספוס. אם אין אליפות למכבי, לפחות שיהיה קצת כבוד. גם במכבי יודעים שזה משחק שיכול לעצב זיכרון, משחק שעשוי להשפיע על המורשת של קרויף (בטח ובטח על המשרה של ליטו), זה צומת, זה מבחן, זה הדבר האמיתי.
אבל האמת היא שניצחון של הצהובים יהיה הרבה מעבר לשמחה לאיד. עבור אוהדי מכבי שמחה לאיד היא דבר נחות, נחמה קטנה, בטח לא משהו שאפשר להתגאות בו. הם לא אוהדי הפועל שחגגו בכיכר ניצחונות של פנאתינייקוס. זו לא תהיה סתם שמחה על מפלת האויב, כי ב"ש הם לא כזה אויב. זו כבר קלישאה, אך אמת: אוהדי מכבי תל אביב לא עד כדי כך שונאים את באר שבע. אומנם הרגשות מצטברים, ויש עצבים שמצטברים, אבל אין פה מסורת ארוכה ומושרשת של איבה, כזו שבאה מהבית, כמו שיש מול הפועל תל אביב או בית"ר ירושלים, או אפילו מכבי חיפה. מבחינת אוהדי מכבי, באר שבע היא לא הסיפור. הם ישמחו כמובן להשתיק אותה ולדחות לה את ההכתרה, אבל אחרי עונה לא יציבה, שבה נפגמה להם הגאווה, הגיע הזמן להחזיר אותה. הם רוצים ללכת הביתה בזקיפות קומה, ולישון בשקט, עם חיוך. זה לא יכול להיות ממפלה של באר שבע. רק מגאווה בבחורים.
ומאחר שספורט הוא דבר ייצרי מאוד, פרימיטיבי מאוד, ומאחר שהכל בכדורגל מאוד בסיסי, יש את העניין של הבית. זה אומנם נתניה, אבל הטריטוריה שלנו. בשטח הזה, סביב העצים האלו, כבר עשינו פיפי, סימנו אותם כשלנו. מבחינת אוהדי מכבי, שבאר שבע ייקחו אליפות, שייהנו, מגיע להם, כל הכבוד, אבל לא אצלנו בבית, לעיני נשותינו וילדינו, הרי זה עלבון, פגיעה בכבוד. אם הפסדנו במלחמה, בואו ננצח בקרב. יש את הפחד ממפלה, ובראש רצים תסריטי אימה, אבל יש גם גאווה ואמונה מכביסטית, רצון לתת הצהרה: לא כאן, לא עכשיו, אתם לא עד כדי כך גדולים.
ואין דבר אידיאלי יותר בכדורגל מאשר משחק שבו תיקו יבאס את שני הצדדים.
