אחת הסיבות שהופכות את הפלייאוף ב-NBA לכל כך מהפנט ומרתק היא שלא חייבת להיות קורלציה בין מה שקרה בעונה הרגילה למה שקורה בפלייאוף. המרתון בן 82 המשחקים של העונה הרגילה נמחק ברגע שהפלייאוף מתחיל וקבוצות, שחקנים ומאמנים יכולים להמציא את עצמם מחדש. בעונה שעברה ראינו את האקסיומה הזו בשיאה כאשר גולדן סטייט, אותה קבוצה שהפסידה רק תשעה משחקים בעונה הרגילה, הפסידה את אותה כמות משחקים במהלך הפלייאוף.
זו גם הסיבה שקשה מאוד להסיק מסקנות מהסיבוב הראשון. חוסר הקורלציה הזו פרובלמטית וגודל המדגם הקטן הוא כר פורה לסטיות תקן ולרעשי רקע, אבל זה מה שיש בפלייאוף, ואנחנו צריכים להוציא את הערמונים מן האש, למצוא דרך לנטרל את אותם רעשי רקע ולהבין האם התופעות שאנחנו רואים הן אמיתיות או אנומליות סטטיסטיות. והתופעה הכי מעניינת בסיבוב הראשון, זו שככל הנראה תהיה לה הכי הרבה השפעה בסיבובים הבאים, היא ההגנה של קליבלנד.
הקאבס אמנם ניצחו את הפייסרס בארבעה משחקים, אבל זה היה סוויפ מאוד לא חד-צדדי. בשלושה מתוך ארבעת המשחקים הקאבס היו בפיגור ברבע האחרון, ובאחד מהם הם היו זקוקים לקאמבק הירואי מפיגור 26 במחצית בהובלתו של לברון ג'יימס. מבחינה היסטורית, מדובר בסוויפ הכי לא מרשים שהיה במילניום הנוכחי. למעשה, מאז שנת 2000, כאשר הניקס טאטאו את טורונטו (אז עוד היו סדרות של הטוב מ-5, והניקס עוד היו מגיעים לפלייאוף. איזה ימים), לא הייתה סדרה שהסתיימה בסוויפ עם הפרש סלים כל כך מזערי (16+ לקאבס). תוסיפו לזה את הבעיות ההגנתיות שתיכף ניגע בהן, ומתקבלת התחושה שהטאטוא הוא לאו דווקא זה של הפייסרס, אלא זה של הבעיות של הקאבס מתחת לשטיח.
עוד בנושא:
ווסטברוק נגד בברלי: "הוא מטובי השומרים בליגה? נראה לי שהוא הוזה"
יוסטון הדיחה את ווסטברוק והת'אנדר, הספרס והג'אז עלו ליתרון 2:3
אתגר המכונה: המבחן הגדול של גולדן סטייט בעקבות מצבו של קר
הקאבס ספגו בסדרה מול הפייסרס 111 נקודות ל-100 פוזשנים. זה נתון לא טוב. בחצי השני של העונה, בו החלו הדאגות לגבי הצד האפור של המגרש בקוויקן לואנס ארינה, הקאבס העמידו נתון כמעט זהה, של 111.1 נקודות ל-100 פוזשנים, כך שמדובר בהמשכיות של ההידרדרות ההגנתית מהעונה הרגילה. כולנו חיכינו לראות את הקאבס מדליקים את כפתור ה-ON בתחילת הפלייאוף ומעלים הילוך בהגנה, אולם בפועל, זה קרה מעט מאוד, ומה שעוד יותר מדאיג הוא שזה קרה מול קבוצת התקפה די מוגבלת. הפייסרס היו קבוצת התקפה ממוצעת בעונה הרגילה (דורגו 15 ביעילות התקפית) והיו תלויים בסדרה הזו יותר מדי בקסמים של פול ג'ורג'.
הנתון הבולט ביותר בו הקאבס מתקשים הוא בריבאונד הגנה. הקאבס הורידו רק 71.7 אחוז מהריבאונדים הפנויים בהגנה, כשרק בוסטון, שמגילות כבר נכתבו על הקשיים שלה בתחום הזה, מורידה פחות ריבאונדים מתחת לסל שלה (65.5 אחוז). שוב, מה שמדאיג הוא שזה קרה מול הפייסרס, שהייתה אחת מקבוצות ריבאונד ההתקפה החלשות בליגה בעונה הרגילה. יכול להיות שבמקרה הזה באמת מדובר בסטיית תקן שתתיישר בקרוב, אבל סביר להניח שהקאבס לא ינעלו את הצבע גם בסיבובים הבאים. המספרים שלהם מהעונה הרגילה בתחום הזה (75.8 אחוז) לא היו רחוקים מהמספרים שלהם בסיבוב הראשון.
מה שמטריד כשמסתכלים על המספרים של הקאבס בהגנה זה לאו דווקא המספרים השליליים, אין יותר מדי כאלה חוץ מריבאונד ההגנה, אלא זו דווקא העובדה שאין כמעט בכלל מספרים חיוביים. כמעט באף קטגוריה הקאבס לא בולטים לטובה, וברוב הקטגוריות ההגנתיות הם ממוצעים ומטה. כמות שלשות מהפינה, אחוזי שלשות מהפינה, הדיפות כדור, נקודות מאיבודים, חטיפות, הגנה על הפיק-אנד-רול. בכל הקטגוריות הללו הקאבס נמצאים בחצי התחתון של הרשימה. כשמחברים את כל זה עם הבעיה בריבאונד מקבלים הגנה חלשה. למה זה קורה? מה ההסבר לנתונים הבעייתיים האלה?
הסיבה הראשונה והחשובה ביותר להגנה החלשה של הקאבס היא שהם לא באמת צריכים להתאמץ בהגנה. לקאבס יש התקפה כל כך טובה, כל כך קטלנית, שהם לא חייבים להיות מפוקסים כל הזמן בהגנה. נכון לכתיבת שורות אלו לקאבס יש את ההתקפה הכי טובה בפלייאוף (115.9 נקודות ל-100 פוזשנים) כך שהמרווח שלהם לטעות בהגנה הוא גדול יותר משל קבוצות אחרות. ההרכב של לברון עם המחליפים, זה שהוביל את הקאמבק הגדול במשחק השלישי בסדרה, מגלם את התפיסה הזו בצורה הטובה ביותר. ב-22 דקות משחק בפלייאוף ההרכב הזה מעמיד נתון יעילות התקפית פסיכית של 141.1 נקודות ל-100 פוזשנים, ומנגד נתון לא פחות מופרע בהגנה (123 נקודות ל-100 פוזשנים). ההרכב הזה כולל כמה שחקני הגנה פשוט לא טובים (קייל קורבר, צ'נינג פריי) ומעניין יהיה לראות האם הוא ימשיך להיות אפקטיבי והאם טיירון לו יצליח להמשיך להשתמש בו גם בהמשך הפלייאוף, כאשר רמת היריבות תעלה. מול הווריירס הרכב כזה עלול להיות מתכון לאסון.
הסיבה השנייה היא שלברון ג'יימס נח בהגנה. זה לאו דווקא ביקורת כלפי לברון, הוא חייב למצוא דרך לנוח מתישהו. הנתון הכי מסוכן מבחינת הקאבס מהסיבוב הראשון הוא כמות הדקות של לברון, 43.7, הממוצע הכי גבוה מבין כל שחקני הליגה עד כה בפלייאוף. כבר עכשיו זה הממוצע הכי גבוה של לברון מאז פלייאוף 2011, וסביר להניח שהרמה רק תעלה מפה, כך שקשה לראות את טיירון לו מוריד את הממוצע הזה בהמשך הפוסט-סיזן.
במציאות הזו, בה לברון משחק מחציות שלמות בלי לרדת מהמגרש, הוא חייב איכשהו לשמר אנרגיות. הקאבס חייבים את הגאונות ההתקפית שלו, את המומחיות שלו בפיצוח הפיק-אנד-רול, אבל יש לזה מחיר. בסדרה מול הפייסרס ראינו כמה פעמים את לאנס סטיבנסון או ג'ף טיג חודרים על לברון בלי יותר מדי מאבק מצד הקינג. הוא עדיין היה חתום על כמה מהלכי הגנה מעולים, כולל כמה עצירות על פול ג'ורג' וחסימה טיפוסית במתפרצת במשחק הרביעי, אבל המאמץ שלו בהגנה לא היה עקבי, וזה צריך להעלות כמה סימני שאלה. האם לברון מסוגל לתת 100 אחוז בהגנה וגם לסחוב את ההתקפה ברמות ההרקוליאניות שהוא נדרש אליהן? כמה אחוז זה מספיק כדי שהקאבס יגיעו לגמר? וכמה אחוז הוא יצטרך בגמר עצמו, אם וכאשר, מול קווין דוראנט והווריירס?
מעבר לכל זה, ג'יי אר סמית' נראה הרבה פחות נשכני בהגנה העונה. סמית' אף פעם לא נודע בזכות ההגנה שלו, אבל בקליבלנד הוא התפתח להיות שחקן שלשות והגנה משובח. העונה, גם בעקבות הפציעות שהשביתו אותו, היעילות שלו בהגנה מוגבלת. אימן שאמפרט לא הוכיח שהוא יכול למלא את המקום שלו וקייל קורבר לא מתיימר אפילו לנסות. בנוסף, דרון וויליאמס הוא שנמוך הגנתי לעומת מת'יו דלבדובה וכך נוצר מצב שבסגל של הקאבס העונה יש מעט מאוד שחקנים עם אוריינטציה הגנתית, כשהבולט שבהם, לברון, שומר אנרגיות כדי להוביל את ההתקפה.
זה הזמן שבו צריך לצנן קצת את נבואות הזעם. הקאבס שיחקו בסך הכל 192 דקות של כדורסל בפוסט-סיזן, ובפלייאוף הקודם ראינו את אותה חבורה מתעלה הגנתית כשהתעורר הצורך. ההגנה שלהם על הווריירס במשחקים האחרונים בסדרת הגמר (במיוחד החילופים האוטומטיים) הייתה ברמה הכי גבוהה שיש, אבל האם הברק מסוגל לפגוע פעמיים? האם טיירון לו יכול לבנות על התעלות נוספת כזו ברגעי האמת?
נקודת האור שאוהדי הקאבס נאחזים בה כשמדברים על ההגנה הקלוקלת שלהם היא הלייקרס של 2001. גם הלייקרס של שאקובי הייתה קבוצה שהגיעה אחרי אליפות אחת, גם הם היו קבוצת התקפה מצוינת וקבוצת הגנה בינונית ומטה בעונה הרגילה (דורגו 19 ביעילות הגנתית באותה עונה) ובפלייאוף הם התעוררו וחרכו את הפרקט בדרך לאחת האליפויות המרשימות אי פעם, עם הפסד אחד בלבד לאורך כל הפלייאוף. הקאבלירס מוכנים לקנות תסריט כזה גם העונה.
הבעיה היא שכאשר נכנסים לפרטים מגלים שהלייקרס של אותה עונה רק התחזקו הגנתית עם הזמן. אחרי האולסטאר של אותה עונה ההגנה שלהם דורגה 17 בליגה, ובעשרת המשחקים האחרונים של העונה הרגילה היא כבר הייתה בטופ 10. בפלייאוף כבר הייתה להם את ההגנה הטובה ביותר. אצל הקאבס, המצב הוא הפוך. אחרי האולסטאר הם רק הידרדרו בדירוג ההגנתי (דורגו 29 בליגה) ועד כה בפלייאוף לא נראה שאפשר לצפות לאיזשהו שינוי מהותי בגזרה הזו לאור המצב של הסגל.
בהיסטוריה המודרנית של הליגה אין תקדים לקבוצה שלקחה אליפות עם הגנה כל כך חלשה. לכאורה, זה בדיוק המצב בו הקאבס אוהבים להיות. הם כותבים בעצמם את ההיסטוריה ומנפצים כל פעם את תקרת הזכוכית, אבל יכול להיות שהתקרה במקרה הזה היא קצת גבוהה מדי וחזקה מדי. בקונפרנס המזרחי הם עוד יכולים להסתדר עם הגנה מחוררת כל עוד יש להם את לברון וקיירי בהתקפה, אבל מול הווריירס, אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביותר בכל הזמנים למי ששכח, הקאבס ככל הנראה ילמדו שאי אפשר להיות כל הזמן בצד הנכון של ההיסטוריה.