1. מה המשמעות של היעדרות אפשרית של סטיב קר?
זה הפלייאוף השני ברציפות בו מהרגע הראשון דברים לא הולכים חלק לגולדן סטייט. את פורטלנד היא טאטאה, אבל הסדרה כללה היעדרות של כמה שחקנים, בראשם קווין דוראנט, ובשני המשחקים האחרונים גם היעדרות של המאמן סטיב קר. בעיות הבריאות של המאמן הנפלא חזרו להקשות עליו ברגע הכי לא נכון, וכרגע לא ברור האם ומתי הוא יחזור לקווים בפלייאוף הזה. גולדן סטייט הנוכחית נוטה ליצור תקדימים מכל מיני סוגים, וכעת היא עלולה ליצור תקדים בו המועמדת הבכירה לאליפות תיאלץ להסתדר ללא המאמן הראשי שלה במהלך המשחקים לאורך הפלייאוף.
מצב כזה יעורר שאלה מעניינת: עד כמה הנוכחות של המאמן משמעותית במהלך הפלייאוף? מצד אחד, הקבוצה כבר רצה, הרוטציה ידועה, היכולת של כל שחקן מוכרת, בטח במכונה משומנת כמו גולדן סטייט. ב-NBA, בגלל פורמט הסדרות של הטוב משבע, ההתאמות המשמעותיות מתבצעות בין משחקים ולא במהלכם (עוד על כך בסעיף הבא), ובכך קר יוכל להיות מעורב. מצד שני, מאמן מקבל כל כך הרבה החלטות קטנות וחשובות תוך כדי משחק: איך להגיב כששחקן מפתח מסתבך בעבירות, מתי לעצור מומנטום עם פסק זמן, איזה תרגיל לארגן להתקפה שאחריו, איך לעודד את השחקנים בדקות פחות טובות, איך להתארגן מול שחקן יריב שמתחמם, מתי עדיף לתת לדריימונד גרין שתי דקות להירגע לפני שהוא מסתבך (אגב, אחד ההישגים החשובים של הווריירס בסיבוב הראשון הוא שדריי סיים אותו ללא עבירה טכנית או פלייגרנט). מייק בראון, שמחליף את קר כמאמן הראשי בזמן המשחקים, לא נודע כמנהל משחק משובח במיוחד. איך הוא יתפקד, אם וכאשר, ברגעים המעטים בהם גולדן סטייט תזדקק להחלטה חשובה של המאמן שלה?
עוד בנושא:
הלילה: גולדו סטייט הביסה את פורטלנד והשלימה סוויפ קליל
הווריירס דוהרים גם בלי סטיב קר: "לא ברור אם בכלל יחזור"
אמש: בוסטון ניצחה בשיקגו ואיזנה ל-2:2 את הסדרה המותחת
2. המעבר להרכבים נמוכים משנה סדרות
התופעה הזאת מפתיעה כל פעם מחדש: קבוצות שומרות לאורך העונה על חמישייה קבועה ועל רוטציה מסוימת, מצליחות בעזרתן, מגיעות לפלייאוף ותוך שבוע נאלצות לערבב מחדש את הקלפים. בראד סטיבנס של בוסטון ודווין קייסי של טורונטו מצאו את עצמם בפיגור מוקדם בסדרה מול יריבה נחותה, שניהם החליטו להגיב רגע לפני שנהיה מאוחר מדי ושניהם בחרו במהלך כמעט זהה: הכנסת שחקן חוץ לחמישייה על חשבון שחקן פנים. סטיבנס שלח למערכה את ג'רלד גרין במקום אמיר ג'ונסון הדועך. קייסי, שכבר התרגל לכך שהוא נאלץ לשנות תוכניות במהלך הסיבוב הראשון, הכניס את הגארד נורמן פאוול והוריד לספסל את הסנטר יונאס ולנצ'יונאס, כחלק מארגון מחדש של הרוטציה בסדרה האינטנסיבית מול מילווקי. השינויים הובילו לשני ניצחונות רצופים של כל אחת מהקבוצות והפכו לחלוטין סדרות שנראו בדרך להפתעה.
לשני המצטרפים לחמישייה מגיע הרבה מאוד קרדיט, שניהם שחקנים שלא קיבלו דקות עקביות במהלך העונה והתנפלו על ההזדמנות שניתנה להם. גרין הזכיר שהוא מומחה שלשות וסקורר נהדר שמתאים מאוד לקבוצה שזקוקה לספקי נקודות. פאוול, שחקן שנה שנייה נמרץ, קלע את כל שבע השלשות שזרק בשני המשחקים האלה, סיפק כמה דאנקים מהדהדים והשתתף בהנעת הכדור ובהגנה הקבוצתית. אך עוד יותר מהסיפורים האישיים, מדובר במגמה שמוכיחה את עצמה בכל הזדמנות בשנים האחרונות. למעבר להרכב נמוך והוספה של שחקן חוץ שקולע מבחוץ יש באופן עקבי יותר יתרונות מחסרונות, אפילו בקבוצה מוגבלת מבחינת ריבאונד כמו בוסטון. האופן בו גרין ופאוול שינו את הסדרות שלהם מדגיש את הטענה שכיום אין כזה דבר יותר מדי שחקני כנף, תמיד טוב שיש עוד אחד שניתן לשלוף ברגעי משבר או מול יריבה ספציפית כדי לשחק עם שלושה-ארבעה כאלה.
3. האם גרג פופוביץ' צריך להיות מודאג?
יש גם דוגמא שונה, גם אם לא ממש הפוכה. במחצית המשחק השני מול סן אנטוניו דייויד פיזדייל, מאמנה של ממפיס ומכונת ציטוטים בהתהוות, ביצע שני שינויים בחמישייה איתם התמיד גם לשני משחקי הבית אותם ממפיס ניצחה. אחד השינויים היה החזרת זאק רנדולף לחמישייה במקום ג'מייקל גרין. זה חילוף בין שני שחקנים באותה עמדה, אך הוא מנוגד למגמה של הליגה: במקום גרין שקולע מבחוץ ומסוגל להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים, פיזדייל בחר ללכת עם רנדולף שאוהב לחפור בצבע ולשמור על שחקני פנים. השינוי הזה מעיד על סן אנטוניו לא פחות מאשר על ממפיס, וממחיש את הבעיה הגדולה ביותר של הספרס שבלטה בשני משחקי הבית של ממפיס: פיזדייל לא מוטרד משום דבר שלא קוראים לו קאווי לאונרד.
למרקוס אולדריג' קולע סל פה ושם, אך נראה רך, לא משתלט על משחקים כמו בעבר ולא משפיע כלל על התוכניות של ממפיס. טוני פארקר דווקא תורם יותר מהצפוי, אבל הוא כבר מזמן לא שחקן שמדיר שינה מעיני מאמנים יריבים. דני גרין שוב לא פוגע בפלייאוף. הנעת הכדור המפורסמת של הספסל נראית עקרה כשאף אחד מהשחקנים לא מצליח להוציא לפועל. פאו גאסול מתקשה ביצירת מצבי זריקה ועוד יותר מתקשה בהתמודדות מול הפיק נ' רול של מייק קונלי ואחיו מארק, מה שמעלה ספק גדול באשר ליכולתו להשתלב בסדרות מול קבוצות כמו יוסטון וגולדן סטייט. והנתון הכי עצוב של הפלייאוף עד כה הוא שמאנו ג'ינובילי עומד על אפס נקודות ו-0 מ-15 מהשדה ב-58 דקות מצטברות. סן אנטוניו עדיין פייבוריטית לעבור את ממפיס, אבל גרג פופוביץ' יכול להיות מוטרד מכך שרוב הרוטציה שלו נראית הרבה מעבר לשיא וללא יכולת לתרום כפי שיידרש מהם כדי להיות פקטור משמעותי בהמשך הפלייאוף.
4. הרוקיז באים לעבוד
דראפט 2016 מאוד לא הרשים בעונת הבכורה של השחקנים שלו, וחולשת המחזור בולטת עוד יותר בהשוואה למחזור 2015 יוצא הדופן. אבל בסיבוב הראשון הספיקו לצוץ כמה רוקיז שהפתיעו לטובה עם תרומה לא צפויה לקבוצה שלהם, רובם שחקני משנה שלומדים להתאים את עצמם לתפקיד: מלקולם ברוגדון ותון מייקר עולים בחמישייה של מילווקי ויש להם חלק חשוב בקבוצה הפסיכית והמלהיבה של ג'ייסון קיד, פול ציפסר הוא אחד משני המחליפים הבכירים של שיקגו ולפט מקו היו כמה רגעים יפים כשהחליף את קווין דוראנט בחמישייה של גולדן סטייט, בעיקר במשחק השלישי שהיה היחיד בסדרה שהיה תחרותי. במחזור נטול היררכיה שכזה, זו אינה הפתעה גדולה שברוגדון, ציפסר ומקו נבחרו בסיבוב השני ומייקר נחשב להפתעה מוחלטת כשנבחר עשירי.
אך מעל כולם נמצא טוריאן פרינס, שנבחר במקום ה-12 על ידי אטלנטה. פרינס הוא שחקן כנף אתלטי עם הגנה אגרסיבית במיוחד, שחקן שמסוגל לשמור על כמה עמדות וקיבל במהלך הסדרה גם דקות על ג'ון וול. בהתקפה הוא מתפתח להיות רול פלייר אפקטיבי מאוד שאוהב לרוץ, קולע שלשות ויודע לסיים בצבע. בארבעת המשחקים הראשונים הוא קלע 13.3 נקודות למשחק (שלישי באטלנטה) בלא פחות מ-63.9 אחוזים מהשדה, מקום רביעי בליגה וראשון מבין שחקני החוץ לשחקנים שקולעים לפחות 10 נקודות למשחק בפלייאוף (הבדיקה הזאת עזרה לי לגלות שננה קולע 13.5 נקודות למשחק ב-92 אחוזים מהשדה). בפעם הקודמת שרוקי בשם פרינס פרץ לתודעה בפלייאוף קיבלנו את טיישון. לטוריאן יש פוטנציאל להפוך לשחקן מסוג דומה.
5. איך ייראה הקיץ של פורטלנד?
אינדיאנה היא הקבוצה הראשונה שנפרדה מהפלייאוף ומיד החלה קיץ לא פשוט בו לארי בירד יצטרך לקבל החלטה לגבי פול ג'ורג' שנותרה לו עונה אחת בחוזה וברור שהוא מעוניין לעזוב. הלילה פורטלנד הצטרפה אליה במטואטאות, ולמרות שהסיטואציה שם פחות נפיצה הג'נרל מנג'ר ניל אולשיי יצטרך גם הוא לפחות לשקול את האפשרות של לבחון את השוק לגבי אחד מהכוכבים שלו. אולשיי חתם בקיץ שעבר על כמה חוזים אסטרונומיים שיובילו לכך שכרגע פורטלנד מחויבת לסך משכורות עצום של 141 מליון דולר לפני מיסים בשנה הבאה, כך שאין לה כל גמישות עד 2020. גם כאשר לוקחים בחשבון את יוסוף נורקיץ' שחסר מול גולדן סטייט, הסגל הנוכחי של פורטלנד לא מספיק טוב כדי להתמודד בצמרת ולא שווה את סך המשכורות היקר ביותר בליגה.
דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום יודעים לעבוד ביחד. כאשר שניהם חמים, כמו במחצית הראשונה במשחק הראשון מול גולדן סטייט, זה נראה מרהיב ובלתי ניתן לעצירה. אבל ברגע שהווריירס מיקדו את תשומת הלב ההגנתית בהם והכריחו את השאר ליצור נחשפו די בקלות הבעיות בסגל של טרי סטוטס. אוון טרנר ואלן קראב, שירוויחו ביחד מעל ל-140 מליון דולר עד 2020, קלעו בפחות מ-38 אחוזים מהשדה, מו הארקלס קלע בפחות מ-30, וזה כאשר ההגנה של גולדן סטייט לא ממש מתייחסת אליהם. ואלה הבעיות בהתקפה, הצד החזק של פורטלנד, לפני שמדברים על הקשיים החמורים בהגנה, שנובעים לא מעט מהבעיות של לילארד ומקולום בתחום. האם אולשיי יכול להרשות לעצמו להמשיך להיבנות סביב שני שחקנים שעושים בערך אותו הדבר? או שבמצב הנוכחי, לאור חוסר הגמישות שלו, עדיף לו לוותר על אחד מהם ולקבל תמורתו כוכב בעמדה אחרת או שניים-שלושה שחקנים טובים? זאת לא שאלה פשוטה, אך אולשיי לא יוכל להתעלם ממנה. לקבוצות שמחפשות סופרסטאר כדאי לשמור על עירנות, יכול להיות שדווקא כאן תיווצר הזדמנות.