בווידאו: שחקני טורונטו עושים שטויות במטוס
כשמייק בראון צעד לכיוון חדר ההלבשה של גולדן סטייט במחצית של משחק 3 מול פורטלנד, הוא לא ציפה למצוא שם את בוב מאיירס. הווריירס היו בפיגור של 13 נקודות ובראון, במשחקו הראשון בתור המאמן הראשי הכפוי של הווריירס, נראה מתוח ועצבני. בסיטואציות כאלה, כנראה שהדבר האחרון שאתה רוצה לראות זה את הבוס שלך. אבל בפיו של הג'נרל מנג'ר דווקא היה פאנץ'-ליין שעזר לבראון להשתחרר. "היי, מייק, אם זה יימשך ככה, נצטרך להחליף אותך ברון אדאמס (עוזר המאמן הבכיר השני של הווריירס, י.א). אולי בשבילו החבר'ה יתאמצו קצת בהגנה", אמר לו בחיוך. אחרי שגולדן סטייט הידקה קצת את ההגנה, עשתה קאמבק מהיר וניצחה באופן די צפוי יש לומר, בראון הודה לשחקנים. "אמרתי להם במחצית שאני ממש, ממש רוצה לאמן עד סוף המשחק. אפילו התחננתי. למזלי הם הגיבו כמו שצריך", התלוצץ.
בארצות הברית היו מוכנים להישבע שלא ראו את בראון משועשע כל כך בעבר. במשך 20 שנות הקריירה שלו בתור מאמן ב-NBA, הוא עשה לעצמו שם של מאמן רציני וקשוח, יש שיאמרו קצת דלוח, שממעט בבדיחות. אבל דווקא עכשיו הוא נראה משוחרר ונינוח. אפילו קליי תומפסון חלף על פניו במסדרון אחרי מסיבת העיתונאים והפטיר לעברו: "היית נהדר שם, קואץ'. לא ידעתי שיש בך את זה".
כנראה שגם בראון לא יכול היה שלא להידבק באווירה הכללית.
עוד לפני שהציבו לעצמם מטרות מקצועיות והפכו למבשרי המהפכה, ראשי הפרנצ'ייז חרתו על דגלם עיקרון אנושי פשוט: הם רצו שגולדן סטייט ווריירס תהיה קודם כל מקום עבודה כיפי, ורק אחר כך קבוצת כדורסל. זו חלק מהסיבה שבזכותה הווריירס כבשו את ה-NBA בסערה והפכו לא רק לקבוצה מעולה, אלא לתופעה של ממש. זו גם חלק מהסיבה שבזכותה ההיעדרות של סטיב קר ב-43 המשחקים הראשונים של העונה שעברה כמעט לא הורגשה. וזו גם חלק מהסיבה שעד כה הקדנציה הבלתי צפויה של מייק בראון כמאמן ראשי, שעוד עשויה להימשך עד תום הפלייאוף, מוכתרת כהצלחה.
עוד בנושא:
בוב מאיירס מרגיע: "הייתי מהמר שסטיב קר יחזור לאמן עוד העונה"
הלילה בפלייאוף: וושינגטון ובוסטון עלו ליתרון 2:3 בסיבוב הראשון במזרח
בוסטון סגרה לשיקגו את המים החמים במקלחות: "מחריד, כולנו קפאנו"
כמו כל טרנד שהשתרש ב-NBA מאז תחילת המילניום, גם על זה רשומים בראש ובראשונה גרג פופוביץ' וסן אנטוניו. מלבד היותו מוח כדורסל מבריק, מאמן הספרס הוא גם בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. את האיכויות האנושיות הללו, בהן הוא מצטיין, הוא מחפש בכל פעם שהוא מגייס שחקן או מאמן חדש לארגון הכי משפיע בליגה. איכויות אנושיות, ובעיקר חוש הומור בריא, הן בגדר חובה עבורו. בחודש פברואר בשנה שעברה סיפק את המונולוג הנפלא הזה, כשנשאל על פי אילו פרמטרים הוא בוחר את השחקנים הנכונים עבור סן אנטוניו.
"בשבילנו זה די קל - אתה מחפש אנשים עם אישיות, אבל זה מה אומר לעזאזל? אפשר לגלות תוך כמה דקות מה הסיפור של הבן אדם, ואם הוא מבין שהעיקר הוא הקבוצה, שהוא רק חתיכה קטנה בפאזל. חוש הומור הוא פרמטר חשוב מאוד בשבילנו. כדי להיות שחקן של הספרס, אתה חייב לדעת לצחוק, אתה חייב לדעת לקבל הערה סרקסטית ולתת אחת כזו מפעם לפעם. אם אתה מוכן לצחוק על עצמך, זה סימן שאתה מבין שאין לך את כל התשובות. שלא כל העולם סובב סביבך. הומור עצמי הוא כלי נהדר בספורט קבוצתי: ברגע שיש לך אותו בכמויות נדיבות, אפשר ליצור מערכת דינמית שהולכת ומשתפרת, כי כל אחד מסוגל לקבל ביקורת, וכל אחד גם מסוגל למתוח ביקורת בעצמו".
GM הווריירס בוב מאיירס סיפר פעם שכל כך התלהב מההסבר הזה, ומעוד הסברים מבית מדרשו של פופוביץ' על בניית פרנצ'ייז בריא ומתפקד, עד ששמר אותם בטלפון וחזר לקרוא אותם שוב ושוב כשהרגיש שהוא סוטה מהדרך. מאז הוא מנסה ליישם את התרבות הארגונית הזו. בסופו של דבר הוא גם הצליח להטמיע אותה כחלק מה-DNA של גולדן סטייט, כשהוא יוצר מערכת בריאה של יחסי גומלין בינו לבין שאר הבכירים במערכת, בעיקר עם סטיב קר שהפך לחברו הטוב. קר היה גם שותף נאמן לדרך של מאיירס וראה איתו עין בעין. כמי שראה עצמו כתלמיד של פופוביץ', גם הוא ניסה לייצר אווירה משוחררת וכיפית.
כל מי שעקב אחרי הווריירס מקרוב כשנקלעו לפיגור 2:1 מול קליבלנד בסדרת הגמר ב-2015 יכול היה להבין שמתרחש שם משהו מיוחד: בשיא הלחץ, כשהקבוצה עם הגב לקיר, האימון המסכם נראה כמו קייטנה. "זה היה מחזה סוריאליסטי", נכתב בכתבה שפורסמה בשנה שעברה ב"גרדיאן" תחת הכותרת "גולדן סטייט, הקבוצה הכי מאושרת בספורט העולמי". "היית מצפה שבמצב כזה השחקנים יהיו מתוחים וירצינו. אבל האימון החל, ולפתע השחקנים הפעילו רמקולים והשמיעו מוזיקה רועשת. הם לא הפסיקו לצחוק ולחייך. ובמקום לתרגל התאמות מקצועיות, הם פשוט שיחקו כדורגל. חלק מהם ניסו לקלוע מהחצי בבעיטה, וכשסטף קלע פעם אחת, כולם קפצו עליו. או שזו היתה הדרך שלהם להשתחרר, או שהם פשוט לא הרגיש שום לחץ".
התמזל מזלו של מאיירס, והיה לו גם את האנשים הנכונים כדי להפוך את כל זה מגישה תיאורטית לתופעה של ממש. פופוביץ' מטיף להנאה והומור כערך עליון כבר שנים ארוכות, אבל כדי שהתפיסה הזו תמצא את ביטויה גם על המגרש, היה צורך בכוכב שמייצג ערכים דומים. לספרס ולפופוביץ' היה את טים דאנקן, שחקן עצום ואישיות נדירה, אבל אחד שתדמיתו הציבורית ייצגה כל דבר פרט לקלילות והנאה.
לגולדן סטייט, לעומת זאת, יש את סטף קרי.
כולם רוקדים בזכות סטף: קרי בפרסומת נפלאה
סטף קרי הוא מקרה יחיד ומיוחד: בצעירותו, מעטים האמינו שיהפוך לקונצנזוס שהוא כיום. גם כשכבר הגיע ליגה והחל לחרוך רשתות בשנים הראשונות, הוא היה רחוק מלהיות כוכב על שהופך לסמל ספורט ברחבי העולם. קווין פלטון מ-ESPN הגדיר את קרי כ"לייט בלומר הגדול בתולדות הכדורסל", וטען שמסלול הקריירה שלו שונה משל כוכב NBA אחר לאורך השנים. אבל כל זה לא היה קורה אלמלא מאיירס, ואחר כך סטיב קר, היו משחררים את המפלצת לחופשי. איך הם עשו זאת? הם פשוט נתנו ליהנות ולרקוד על ומחוץ למגרש.
"אני בטוח שקואץ' קר מעולם לא חשב שהוא יהיה בסדר עם שחקן שזורק שלשות מחצי מגרש ומשליך זריקות בלתי אפשריות בלי למצמץ. אבל סטיב מאמן שמאבד רגשות ואינסטינקטים, והוא איפשר לי לשחק בחופשיות מוחלטת. הוא הפך את ההנאה לעיקרון הבסיסי שלנו כקבוצה", סיפר קרי לפני כשנה בראיון למגזין "סלאם". אבל החכמה הגדולה היא האופן שבו קר נותן לסטף ליהנות גם מהדברים הקטנים שמתרחשים מאחורי הקלעים. פסק זמן אקראי מול במשחק אקראי מול בוסטון בחודש מרץ השנה הסביר את כל התורה על רגל אחת: במקום להקשיב להוראות של סטיב קר, קרי נראה מרוכז בהפעלה לאוהדים שהתרחשה על הפרקט. אוהד אחד שניסה לזכות במכונית והראה יכולות קליעה מרשימות הפנט אותו, והוא לא הצליח להוריד ממנו את העיניים. אבל במקום לגעור ולרטון, קר המתין בסבלנות, ורק כשהתחרות הסתיימה וכוכבו חזר להאזנה, פנה אליו בחיוך: "עכשיו אנחנו בסדר?".
זה לא שאין אינטריגות ומתחים סביב קרי. בספר שפרסם בחודש שעבר כתב ESPN לשעבר מרכוס תומפסון, שסיקר את קרי והווריירס במשך שנים ארוכות, הובאו הוכחות לכך שקרי רחוק מלהיות אהוד בקרב כוכבים גדולים אחרים ב-NBA. לברון ג'יימס, כריס פול וראסל ווסטברוק, כך נטען, "מתייחסים בבוז לקרי וחושבים שההתלהבות ממנו מוגזמת". בספר אף נטען שווסטברוק מלא בטינה של ממש כלפי קרי, ושעוד כוכבים בליגה "מקנאים בו".
אבל כל הקנוניות הללו מתרחשות הרחק מהמסגרת הקבוצתית של הווריירס, שם קרי מתקבל בדיוק כמו שהוא על יתרונותיו ומגרעותיו. מאז עלייתו המטאורית, מבקרי סטף טוענים שכושר המנהיגות שלו לוקה בחסר, ושדריימונד גרין ואנדרה איגודלה משלימים אותו בהיותם המנהיגים הקולניים של הווריירס. גם את הטענות הללו מבטלים בגולדן סטייט, איך לא, באמצעות בדיחות. הנה דוגמא טרייה מהשבוע האחרון: במהלך אימון שחרור לפני משחק 4 מול פורטלנד, בוב מאיירס נשאל על מידת החשיבות של אנדרה איגודאלה לווריירס. "אני סומך עליו יותר מעל כל אחד אחר", אמר בכנות. קרי, שעמד לא רחוק משם, צעק לעברו בחיוך: "למה שתעשה את זה?". התשובה של מאיירס: "הדעה של סטף לא אומרת שום דבר, הוא כאן רק בשביל השלשות".
בקצה השני של הסקאלה עומדים לברון ג'יימס וקליבלנד, שמייצגים גישה הפוכה לחלוטין. הקאבס הם הדרמה קווינס של ה-NBA, הקבוצה שאף פעם לא מפסיקה לייצר עניין, אף שלעתים קרובות הוא מלאכותי. זהו מאבק בין שני כוחות אנושיים: הווריירס מעלים על נס את ההנאה והעונג, בעוד הקאבס מונעים דווקא על ידי סבל וקשיים. ובמובן הזה, אם התחזית המובנת מאליה אכן תתממש והמפגשים בין הקבוצות בגמר יהפכו בקרוב מסדרה בהמשכים לטרילוגיה, יהיה זה שוב קרב בין שתי אסכולות.
לברון מייצג את האסכולה הקלאסית: כמו השליטים הקודמים בליגה, מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט כדוגמאות למקרי קיצון, גם הוא מרבה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אחת לזמן מה הוא מעביר להנהלה מסרים עמומים באמצעות התקשורת, ומערכת היחסים בינו למאמן או בינו לג'נרל מנג'ר תמיד נבחנת בזכוכית מגדלת, ככל הנראה מתוך בחירה. "אני חושב שלברון מייצר לפעמים משברים בכוונה, כי זה שם אותו בעמדת האנדרדוג שהוא כל כך אוהב", הודה לא מזמן טיי לו בראיון לפודקאסט של אדריאן ווג'נראוסקי.
כפי שהוכח לא אחת בעבר, זו לא בהכרח גישה רעה. אבל קל להבין מהי דרך הפעולה המועדפת על רוב קבוצות ה-NBA כיום: רובן משוכנעות שגולדן סטייט מייצגת את הניו-סקול, בעוד הקאבס שייכים לאולד-סקול. במאמר השנתי הקבוע של קווין ארנוביץ מ-ESPN על המאמנים הבאים שיגיעו ל-NBA (עד כה רמת האמינות שלו הוכחה כגבוהה למדי), הוא מנה כמה מהתכונות החשובות ביותר עבור האיש המודרני על הקווים, כפי שהן נתפסות על ידי מנהלים ובעלי קבוצות בליגה. לטענתו, רוב הקבוצות כיום מבינות שלפני טקטיקות ופילוסופיות משחק, המאמן צריך לגרום לכל העסק הזה להיות כיפי. "תקראו לזה אפקט סטיב קר, תקראו לזה אפקט גולדן סטייט, אבל העובדות ברורות: יותר ויותר מנהלים כיום מחפשים מאמנים שיהפכו את הקבוצה לשמחה ומהנה, על ומחוץ למגרש", כתב. "תמיד יהיו אלו שיימשכו למאמנים מהזן של תום ת'יבודו, שנחשבים לשליטים טוטליטריים. אבל יותר מתמיד, ראשי הקבוצות מחפשות אנשים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, כאלה שגם יכולים להשחיל איזו בדיחה מפעם לפעם, ולא לקחת את עצמם ברצינות תהומית".
התרבות הארגונית של גולדן סטייט, וכפועל יוצא מכך גם סגנון המשחק שלה, לא מאפשרים לה להפוך לקבוצה השנואה שכולם חשבו שתהיה. כשקווין דוראנט הודיע על כוונתו להצטרף לקבוצה ושינה את כל חוקי המשחק, הווריירס מותגו מחדש כנבלים המושלמים. והנה, הפלא ופלא, ההבטחה הזו עדיין לא קוימה. סטף קרי עדיין מוכר הכי הרבה גופיות וגולדן סטייט עדיין זוכה לעידוד רב בלא מעט מגרשי חוץ. "הקבוצה הזאת פשוט יותר מדי כיפית כדי שהשנאה שלה תהיה נרחבת. גולדן סטייט היא אולי הקבוצה היחידה שיכולה לשחק עם כל כך הרבה כוכבי על ועדיין להיות אהודה", כתב סם איימיק ב-USA TODAY.
באופן מעוות משהו, המשבר החדש שבא בעקבות המחלה של סטיב קר נותן לה נקודות זכות והופך את האמפתיה כלפיה להרבה יותר קלה. תהיו בטוחים שאי שם במסדרונות האורקל ארינה מישהו כבר מצא דרך טובה לצחוק על זה.