העונה הכי חלשה של מכבי תל אביב בעידן קרויף: סיכום מחזור

ההישג הכי גדול של מכבי תל אביב הוא בכך שהיא באמת הצליחה לנתק את עצמה מהשיח הישראלי, מתרבות ליגת העל. כל קבוצה ישראלית שמשקיעה כאלה סכומים ולא מדגדגת את תואר האליפות, היתה כבר מזמן עורפת ראשים. מקורב, אחרי מקורב, אחרי מקורב, היו מחליפים ביניהם כותרות ארסיות באתרים השונים. ספקולציות, שמועות, סקנדלים, פליטות פה.

אנחנו כבר יודעים איך זה נראה כאשר קבוצה ישראלית משקיעה כל כך הרבה ומשיגה כל כך מעט. ומכבי תל אביב, ייאמר לזכותה, מתנהלת כמו קבוצה אירופית לכל דבר. הכל נשאר בגבולות השפיות וההיגיון, כמו ג'נטלמן אנגלי שמיד מתכונן לניסיון הבא שלו. ומה שהכי יפה לראות זה את האוהדים נשאבים לאותה תרבות, לאותה גישה, למרות האתוס המכביסטי שרוצה לנצח בכל תחרות והגן הישראלי ששוכח מהר מאוד כמה טוב היה פה לפני האכזבות. כי מי שיודע להפסיד, יחזור מהר מאוד לנצח.

אבל מכבי תל אביב הפסידה. אסור לשכוח. היא לא אכזבה. היא נכשלה. יתרה מזו, זו העונה החלשה ביותר של מכבי תל אביב בעידן קרויף. גם גביע לא ישנה את העובדה הזו. בעונה שעברה מכבי תל אביב עמדה ביעד מספר 1 שלה בפרויקט קרויף-גולדהאר, וזה ליגת האלופות. השנה הליגה הישראלית היתה המטרה המרכזית של מכבי תל אביב. כשהליגה האירופית היא האתגר הבינלאומי הכי גדול שלה, ברור שהחזרת האליפות היתה העיקר ב-2016/17. החזרת האליפות והחזרת מאזן הכוחות מול באר שבע למצבו הקודם. בשני המקרים מכבי תל אביב סימנה איקס אדום ענק.

בשלב הזה בעונה שעברה היו למכבי תל אביב 71 נקודות, אחת פחות מבאר שבע, והיא כבשה 67 שערים. העונה יש לה 54 שערים בלבד ו-66 נקודות, שמונה פחות מבאר שבע. הפער בין הצהובים לאדומים רק גדל, והכי חמור: בעונה הראשונה של באר שבע בשלב בתים באירופה, מכבי תל אביב לא היתה יריבה צמודה בליגה כמעט באף שלב העונה. בטח לא בחלקים החשובים. למרות כ-135 מיליון שקל תקציב, זה נראה כמו מאבק אליפות בין מכבי תל אביב לבני יהודה. ובאר שבע, כידוע, גררה את ההתנסות הראשונה שלה באירופה עד שלב 32 האחרונות, כשהכוכב הישראלי הכי גדול שלה, מאור בוזגלו, מעורר מהומות כמעט מדי שבוע.

הלאה. גם בגזרת הרכש המילה כישלון מתארת את המציאות טוב יותר מכל אחת אחרת. שני השחקנים שאמורים היו למלא את החלל של זהבי, קיארטנסון וסקאריונה, לא עמדו במשימה. האחרון נראה מזמן כמו שחקן שלא יהיה כאן בעונה הבאה, והראשון, השחקן הכי יקר בתולדות מכבי תל אביב, עדיין נראה כמו חידה למרות שאנחנו אוטוטו במאי. נכון בגזרת המספרים הוא בסדר גמור, אבל בגזרת התארים הוא כישלון גמור.

בכל מועדון מהסטייל של מכבי תל אביב, שבו התארים הם העיקר וההפסד הוא בכלל לא אפשרות, השחקן הכי יקר בתולדות הקבוצה יודע שיש לו אחריות להוביל את הקבוצה לתואר. זה על הגב שלו. זו היתה אחת הגדולות של זהבי, ולא סתם הוא נכנס לרשימות של נמני ושפיגל. זהבי ידע לשלב בין התשוקה שלו לתארים אישיים ושיאים פרטיים, לבין האחריות להוביל את הקבוצה לאליפות. הוא הבין שזה עליו.

קיארטנסון, סליחה על הביטוי, נראה כמו פלקט. מין בובה של סוכנים שבעיקר מתעסקת במותג האישי. מרחק מזרח ממערב מהשחקן האיכפתי שמכבי תל אביב צריכה. ומי שראה אותו במוצ"ש מקבל כדור בדקות הסיום בטדי, 20 מטר מהשער, ובועט אותו ברישול מהר מדי, מבין שהאיסלנדי המחונן הוא חלוץ לא מספיק מגוון. הוא צריך את הכדור באיזור מאוד ספציפי ברחבה, ולבעוט אותו בנגיעה ראשונה. שזה נחמד. אבל לא תמיד מסתדר על המציאות.

ואלו שני הזרים המרכזיים שמכבי תל אביב הביאה. גם מהאחרים עדיין לא ברור מה יישאר בעונה הבאה. ובכל מקרה, כמות העוגנים שתמשיך ל-2018 בגזרת הזרים (והישראלים) היא לא מספיקה. ברשימות היותר טובים של מכבי תל אביב העונה ניתן למצוא הברקה של ממש כמו אייל גולסה (אם כי שאלת הפציעות שלו נותרה קשה גם בצהוב-כחול), אבל גם שני שחקנים שקרויף לא רצה להשאיר כמו יצחקי ובן חיים. בניון, שהעביר עונה מכובדת ויפה מבחינה אישית, לא סיפק את מה שקרויף חשב כאשר יצא למהלך הזה. אליאל פרץ, עלה התאנה התורן של מחלקת הנוער, הולך ומתקרב לדור פרץ, וסיפור שגיב יחזקאל ושני הברזליאים זו כבר בדיחה בפני עצמה.

אז נכון, הליגה קלה, הניצחונות נראים פשוטים, וההתנהלות של המערכת שייכת כבר ליבשת אחרת. מכבי תל אביב מלמדת אותנו העונה איך מתנהלים נכון גם בתקופות של כישלון. אבל זה עדיין כישלון.

שער השיוויון של ברדה בדוחא מסמל את העונה של הפועל באר שבע יותר מכל. נכון, היו לה שערים הרבה יותר יפים, היו לה כאלה הרבה יותר גדולים, נוצצים. באירופה ובליגה. אבל השער של ברדה מסמל את האליפות השנייה של באר שבע בצורה הכי מדויקת.

למה? כי זה שער שאומר את הדבר הכי חשוב על האלופה. שמלמד על העיקר – וזה שכל שחקן שנכנס תורם את חלקו, לא משנה מה קרה לו קודם. כל שחקן שם בצד את המטען שלו ברגע שהוא עולה על הדשא. ולברדה, אל תאמינו להכחשות שלו, יש מטען.

המעמד שלו נשחק העונה לגמרי. ברדה עדיין חושב שמגיע להיות לו מקום קבוע בהרכב. תחשבו על סיטואציה דומה בבית"ר של פעם. האם מישהו היה חושב לוותר על אוחנה ולהוריד אותו לספסל? ברדה יכול לתקן את עצמו עוד מאה פעם, אבל הוא עדיין מגיב בצורה לא טובה לשאלות על מעמדו, למרות שכבר מעד בנושא לא פעם.

ציטוטים על אי ניחות מצדו של אוחנה הבאר שבעי אמורים לזעזע את המועדון. אבל את באר שבע הנוכחית כבר לא מזעזע כלום. בוזגלו מנהל מו"מ עם מכבי חיפה ומכבי תל אביב? הוא עדיין מגיע למגרש ועושה את המקסימום. בן שהר רותח על המעמד שלו? הוא עדיין השחקן הישראלי הכי פורה בליגה. שחקנים יודעים שהם לא ממשיכים והרכש שאמור לתפוס עמדות של אחרים בעונה הבאה כבר סגור? על המגרש כולם משחקים כאילו הם חתומים עד סוף העשור.

הקבוצה האחרונה שזכתה באליפות בזמן שהעפילה שלב בליגת אירופה היתה מכבי תל אביב של סוזה. כמה סמלי שזו היתה האליפות השניה בעידן קרויף ועכשיו אנחנו עדים לאליפות השנייה בעידן בכר. הפועל באר שבע התבגרה העונה עוד קצת והביאה את החוסן הארגוני שלה לרמות בהם התייצבה מכבי תל אביב של סוזה.

עוד בנושא:

סתיו שחם השלים עם הירידה: "נלמד מהטעויות"
אוראל דגני שבר את הלסת וגמר את העונה
מכבי נתניה במרחק נגיעה מחזרה לליגת העל

על הנייר יהיה כתוב הפועל כפר סבא ירדה ליגה. אבל מה שצריך להיות כתוב זה סתיו שחם ירד ליגה. סתיו שחם לא התאים את עצמו, את הדימוי המופרך שבנה, לליגת העל. כפר סבא, על הקהל הנפלא שלה וההיסטוריה המפוארת שלה, לא נראתה כמו משהו שראוי כבר להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. סתיו שחם כן.

כששחם היה בליגות הנמוכות, הוא באמת נראה כמו מישהו שראוי להיות בליגת העל. יחס אחר למאמן, גישה אחרת לתקשורת. מרגע ששחם העפיל לליגת העל הוא נראה כמו כל מה שהוא ניסה להתרחק ממנו. לחיץ, קשקשן, שולף ומפטר סדרתי ולא חכם. אם אפשר היה להוריד רק אותו לליגה הלאומית, זה היה הרבה יותר צודק.

יעקב שחר הסתייג לא פעם מגיא לוזון המאמן. הוא לא אהב את הסגנון, הוא לא נמשך לדרך, אבל נכון לעכשיו הוא יכול בהחלט לומר לעצמו – אשר יגורתי בא.

השטויות שלוזון אומר בסיום משחקים הן כבר שגרה מדאיגה. פעם הוא מפגין ייאוש מוגזם כאשר הוא אומר "ככה לא נגיע לכלום", ופעם הוא משדר שכונה כאשר הוא מתעסק עם הפרסום של איציק יצחקי בשישי ומכנה שחקן שלו "שפוט של עיתונאי".

בעולם הלוזוני ראוותנות מהסוג הזה היא הגיונית בסך הכל, אבל לא באף קבוצה גדולה שמכבדת את עצמה ובטח לא בעיר קשה כמו חיפה. מאמן כדורגל שמגיע למכבי חיפה חייב לדעת להיזהר מהמוקשים האלה, ולא להפוך את עצמו לעיקר. אבל לוזון כל כך בטוח בעצמו, כל כך מתנהג כמו מי שאין לו מה להוכיח, שהוא לא מבין את הבעיה.

וכאשר הקבוצה שלך לא מגלה שום שיפור בתחום הכדורגל, אתה עלול מהר מאוד להפוך לבעיה שלה. גם אם זה לא באמת נכון.