אתה מתכונן למשחק, מצפה לו במשך שבועות, חושב רק עליו, חולם עליו בלילות, מגיע יום המשחק, מתכנסים כולם, נוסעים באוטובוס לאצטדיון, ופתאום שלושה פיצוצים. האוטובוס רועד. הרעש מחריש אוזניים. זכוכיות מתנפצות. אחד השחקנים נפצע. חבר שלך, לא רחוק ממך, מדמם. יש בהלה גדולה, סביבך כוחות משטרה גדולים, סירנות וצ'קלאקות, המולה וחוסר ודאות, אנשי ביטחון עם רובים שלופים. אתה מבין שניסו להרוג אותך. שהיית קרוב למוות. אומרים לך שלא ברור מה ולמה ומי עשה את זה, אבל אתה מרגיש שזה טרור, שניצלת ממוות. חייך באמת חולפים לנגד עיניך, אלו לא קלישאות. אתה מתחיל לחשוב מה היה קורה אילו היית מת, מדמיין את ההלוויה שלך, את הקרובים אליך נאלצים להסתדר בלעדיך, מה יעשו אשתך והילדים, איך תגיב אמא.
ואז, בזמן שאתה מזועזע ונסער והמום, מגיע לזירה פקיד של אופ"א. הוא לחוץ מאוד, מדבר בטלפון במקביל עם עשרה אנשים, אין לו זמן עכשיו לרגשות, רק לתאכלס: מתי אפשר לשחק? אפשר עכשיו? הוא מברר עם ראשי המשטרה עוד כמה זמן יימשך הסיפור הזה, מתי השחקנים יכולים להגיע לאצטדיון. אולי אפשר לדחות את שעת הפתיחה באיזה שעה, שעה וחצי, הרי כולם כבר שם, כולם מחכים. מדבר עם ראשי הקבוצה, מברר אם מישהו נפצע, מה קרה לו. אה, רק אחד נפצע? בקטנה. מי זה, בארטרה? בסדר, זה לא מישהו מפורסם מדי. פציעה ביד? הוא יהיה בסדר, יש דברים קשים יותר.
תבינו, הוא אומר להם, זה בלגן עכשיו לדחות את המשחק. קודם כל כולם בסדר? יופי. קצת בהלם? יעבור. אני מבין שהשחקנים נסערים, אבל יש דברים חשובים יותר. יש לוז, והוא צפוף מאוד. אלה דברים עדינים מאוד, מורכבים מאוד, אלה דברים שנקבעים חודשים מראש. מחזורים מסודרים, כל ערב שני משחקים. יש פה ספונסרים, טלוויזיה, אי אפשר לעשות מה שרוצים. מחר כבר יש שני משחקים, שבוע הבא אמור להיות הגומלין, אי אפשר להפוך הכל. מה לעשות, המציאות מורכבת.
סביר להניח שהוא גם שולף את טיעון "החיים חייבים להימשך", ו"בואו לא ניתן להם לשבש לנו את השגרה, כי זה מה שהם רוצים, זה הניצחון האמיתי". חוץ מזה חברים, אל תשכחו, במינכן 72 היה פיגוע טרור שבו נרצחו 11 ישראלים, והמשחקים לא הופסקו. באסון הייזל מתו עשרות, והמשחק נערך. אתם בטח מבינים את המורכבות של הסיטואציה, תחשבו גם עלינו, יש פה הרבה כסף שמונח על הכף. אתם חייבים להתעשת מהר. תתאפסו על עצמכם חברים, המשחק מחר ב-19:45. יש לכם כמעט 24 שעות להירגע. לא מספיק? קדימה, אל תעשו סיפור עכשיו. מצטער, אלו החיים.
הגישה הזאת, לפיה כדורגלנים הם מיליונרים מפונקים שרק צריכים להתאמן ולעלות לשחק וכל היום רק להודות על מזלם הטוב, היא מיושנת ושגויה, ובעיקר עושה להם עוול. רק השבוע התראיין אלברו מוראטה ב"גרדיאן" ותיאר יפה את הקושי להיות כדורגלן, את העליות והירידות, את האתגרים המנטליים. הוא סיפר שבמהלך תקופה רעה בחייו האישיים הוא עבר יום קשה באימוני יובנטוס, והתחיל לבכות. ג'יג'י בופון ראה אותו, לקח אותו לשיחה, ואמר לו שאם הוא רוצה לבכות, שיעשה את זה בבית. כי אלה שנגדו, ישמחו לראות אותו קורס. ואלה שבצד שלו, ייעצבו לראות אותו בוכה. אין ברירה אלא להדחיק רגשות. זה עולם מצ'ואיסטי, קשוח, אין חולשות, רק עוצמות.
ואם אתה שחקן דורטמונד, וכרגע אתה לא מסוגל לחשוב על כדורגל אלא רק על כמה היית קרוב למוות, כדאי שתצא מזה מהר. אומנם מנהל הקבוצה אמר לשחקנים שמי שמרגיש שהוא לא יכול לשחק מחר, רק שיגיד, זה בסדר - אבל איזה כדורגלן יכול להרשות לעצמו להגיד כזה דבר? מי יעז להפגין חולשה? לא במקרה אחרי המשחק שחקני דורטמונד נראו כל כך נסערים, ההחלטה של אופ"א עדיין בערה בהם. "אנחנו לא מכונות", אמר נורי שהאין. "אנחנו לא חיות", אמר סוקרטיס. סביר להניח שעוד שחקנים רצו להתלונן, אבל פחדו שהם יישמעו מפונקים, בכיינים, מתרצים את ההפסד, או הכי גרוע - נקבות.
למזלה של אופ"א, המשחק הוא עדיין חזק יותר מהציניות של הארגון. המסורת והאמוציות עדיין מצליחות להשכיח את העסקנות הקרה שמנהלת את המשחק. וכך אוהדי דורטמונד אירחו אוהדים של מונאקו, ובאופ"א יכלו להתגאות בצד היפה של הכדורגל, בכוחו של המשחק. ואז למחרת אוהדי דורטמונד סיפקו עוד תצוגת תפאורה נפלאה, כדי להוכיח את הכוח של המועדון, את רוח הקבוצה, את הגב והעוצמות שלה. אז במשחק דורטמונד הפסידה, אז מה. השחקנים קצת התרגזו, אבל מה זה משנה. ההצגה חייבת להימשך.
