טיל מונחה: ג'יימס הארדן במקום הראשון בדירוג אנשי העונה ב-NBA

נכון, מהעונה הזו נזכור בעיקר את מופעי הטריפל דאבל של ווסטברוק, אבל הצדק ייעשה אם ה-MVP יינתן דווקא לג'יימס הארדן, שתורם ליוסטון כמו שאף כוכב לא תרם בעבר לאף קבוצה. דירוג אנשי העונה נחתם עם עשרת הגדולים, כולל שלושת המאמנים המצטיינים

אסף רביץ
צילום: נועם אשל עריכה: מתן חדד

10. אריק ספולסטרה (מיאמי)

מיאמי אולי לא תהיה בפלייאוף בסופו של דבר, אך גם אם תישאר בחוץ היא תישאר אחד הסיפורים היפים של העונה. קבוצה שהייתה במאזן שלילי של 30:11 בנקודת האמצע, הכוכב הצעיר שלה נפצע והיא כבר התחילה לתכנן את הבנייה מחדש ביצעה פתאום קאמבק לא הגיוני שכלל רצף של 13 ניצחונות כחלק ממאזן של 5:23 בין אמצע ינואר לאמצע מרץ. ניתן היה להכניס לרשימה הזאת לא מעט שחקנים מהקבוצה הזאת, אך המרשים מכולם הוא מי שמנצח על החבורה.

ספולסטרה הוכיח פעם נוספת שהוא הרבה יותר מהאיש שהיה שם כשלברון הבין איך לנצח, גם לפניו וגם אחריו הוא לקח קבוצות מוגבלות להישגים יפים. העונה הוא כבר נראה כמו מקגייוור של ה-NBA: תנו לו סיכת ביטחון, מסטיק ודיון וויטרס והוא ימצא דרך לבנות מהם קבוצת פלייאוף. לכל קבוצת שחקנים שנקרית בדרכו הוא מוצא את שיטת המשחק שממקסמת את היכולות שלהם. העונה הוא בנה שיטה של תנועה, חדירות והוצאות לקלעים שמתבססת על יכולות ניהול המשחק של גוראן דראגיץ' וג'יימס ג'ונסון. איתו, העתיד של מיאמי הרבה יותר מבטיח.

לכתבות הקודמות בדירוג:

מקומות 21-30: ג'ואל אמביד, בראד סטיבנס ואפילו לוואר בול
מקומות 11-20: ג'ימי באטלר, ג'ון וול, סטיב קר וביל סימונס

עוד בוואלה! NEWS

לבשל כמו השפים הגדולים - בלי לצאת מהבית

יוליה פריליק-ניב
לכתבה המלאה
מקגייוור של ה-NBA. ספולסטרה (צילום: AP)

9. קייל לאורי ודמאר דרוזן (טורונטו)

שימו לב לטורונטו, כבר אמרנו? הקבוצה שהגיעה לגמר המזרח בעונה שעברה תהיה הרבה יותר חזקה בפלייאוף הזה. פרט לתוספת החשובה של סרג' איבקה שנכנס לבור בחמישייה ונותן אופציה של סנטר בחמישייה נמוכה ולניסיון המצטבר, הקנדים יהיו טובים יותר כי שני הכוכבים שלהם ביצעו קפיצת מדרגה העונה. דרוזן פתח את העונה בטירוף, עם אחוזים לא הגיוניים של זריקות קשות מחצי מרחק סטייל קובי בריאנט. לאורי השתפר ככל שהעונה התקדמה ויסיים אותה עם שיאי קריירה בנקודות (22.6 למשחק), אחוזי שדה (46.4), כמות שלשות (3.3) ואחוזי שלשות (41.5). לאחר שלאורי נפצע, דרוזן חזר לככב, מה שעזר לו להגיע ל-27.3 נקודות למשחק, מקום חמישי ברשימת הקלעים. הם נהדרים ביחד וטובים גם לחוד, ועכשיו כשלאורי חזר ונראה טוב השנה הזאת עשויה להתברר כהזדמנות הטובה ביותר שלהם לרגע גדול משלהם בפלייאוף.

טורונטו חזקה יותר משנדמה. לאורי ודרוזן (צילום: AP)

8. אייזאה תומאס (בוסטון)

הגענו לאיזור של שחקנים שיש להם קייס כלשהו ל-MVP, למרות ששני הבאים ייאבקו בעיקר על תואר השחקן המשתפר של העונה, תואר אותו אני הייתי מעניק לאייזאה. הפוינט גארד של הסלטיקס ביצע העונה קפיצת מדרגה שאף אחד לא ידע שהוא מסוגל לה, כאשר זינק מ-22.2 ל-29.1 נקודות למשחק, נתון שמצמיד אותו לג'יימס הארדן במקום השני בטבלת הקלעים. תומאס הוכיח העונה ששחקן בגובה 1.75 מטר יכול להיות פרנצ'ייז פלייר וסקורר יוצא דופן, שמוצא דרכים לא קונבנציונליות להשיג נקודות ביעילות מפתיעה. הנתון שעשוי להיות המרשים ביותר שלו הוא שמבין 12 השחקנים שקלעו יותר מ-25 נקודות למשחק, אחוז הקליעה המשוקלל (ה-TS) שלו הוא הגבוה ביותר, יותר מלברון, קאווי וקרי, בין היתר. הוא גם מתעלה ברבעים האחרונים ומשתלט על המאני טיים. בתחומים שהם לא יצירת נקודות הוא פחות מרשים, מה שהשאיר אותו מעט מאחורי כמה מפלצות.

פרנצ'ייז פלייר בגובה 1.75 מטר. תומאס (צילום: AP)

7. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)

עד כמה הגריק פריק היה דומיננטי העונה? הוא הוביל את מילווקי, קבוצת פלייאוף, בנקודות (22.9 למשחק), ריבאונדים (8.8), אסיסטים (5.4), חטיפות (1.6) וחסימות (1.9). הוא עשה זאת תוך כדי שהוא קולע ב-52.1 אחוזים מהשדה. יאניס הוא תופעה חד פעמית, פוינט-פורוורד בגובה 2.11 מטר עם שלל דרכים להגיע לטבעת, יורו סטפ קטלני וראיית משחק נהדרת, הוא גם שחקן שיכול לשמור על חמש עמדות וסביבו נבנית ההגנה האגרסיבית של ג'ייסון קיד. מילווקי סבלה העונה מחוסר מזל, כאשר ג'בארי פארקר נפצע במשחק בו קריס מידלטון חזר מפציעה. מדובר בקבוצה בה השחקן השני בכמות דקות מצטברות השנה הוא טוני סנל, השלישי הוא מתיו דלבדובה והשביעי הוא ג'ייסון טרי, למרות שהוא פרש לפני חמש שנים. בגיל 22 יאניס הוביל את החבורה הזאת למקום השישי במזרח, מה הוא יהיה מסוגל לעשות בגיל 27 כשתהיה סביבו קבוצה טובה?

חכו שיהיה סביבו צוות מסייע אמיתי. יאניס (צילום: AP)

6. גרג פופוביץ' (סן אנטוניו)

מה נותר להגיד על פופ? העונה הוא לקח סגל שמבוסס בעיקר על שחקנים בשלהי הקריירה ושחקנים אלמוניים סביב קאווי לאונרד ולמרקוס אולדרידג' לעוד עונה של יותר מ-60 ניצחונות. גם השנה ההגנה של הספרס היא הטובה בליגה, למרות שלמשבצת של טים דאנקן נכנס מישהו בשם דווין דדמון. פופ מזהה מגמות לפני כולם ומתרגם אותן לשינויים מהסוג שלא ניתן לחקות, שהופכים את סן אנטוניו לאי מבודד בעולם ה-NBA. הוא מקיף את עצמו באנשי מקצוע נהדרים וייחודיים מכל הסוגים, שיוצרים את צוות האימון הטוב בליגה, צוות שידאג להשאיר את הספרס בצמרת גם בשנים הבאות.

אי מבודד בעולם ה-NBA. פופוביץ' (צילום: AP)

5. דריל מורי ומייק ד'אנטוני (ג'נרל מנג'ר ומאמן, יוסטון)

אף אחד לא שיער שהשילוב הזה בין מנהל עם סגנון דומיננטי למאמן עם סגנון דומיננטי יעבוד כל כך טוב. אחרי עונה ביחד, נדמה שמורי וד'אנטוני נועדו אחד לשני. מורי הוא הסמן הקיצוני של בניית סגל בהתאם למודלים סטטיסטיים, מורכבים יותר ופחות, באופן שלפעמים נראה רובוטי. ד'אנטוני גם הוא נחשב לסמן קיצוני, מאמן התקפה שהצליח בסיטואציה מאוד מסוימת, גם הוא נחשב לנוקשה ולא ברור היה אם הוא יכול להצליח במקום אחר. פיניקס ההיא שלו השפיעה על אנשים כמו מורי, שלקחו את הרעיון של משחק מהיר ומוביל כדור מוקף במומחי שלשות לקצה. היופי בשילוב שלהם הוא באופן בו ד'אנטוני תרגם את הסגנון שלו לסגל שמורי סידר לו ובעיקר לכישורים הייחודיים של ג'יימס הארדן, כדי לבנות מכונה התקפית משוכללת סביב סופרסטאר בודד. החזון של שניהם התגשם בקבוצה הזאת, שניתן להניח שיותר ויותר קבוצות ינסו לחקות בשנים הקרובות.

השילוב עובד בגדול. ד'אנטוני (צילום: AP)

4. סטף קרי וקווין דוראנט (גולדן סטייט)

לחוד הם כנראה לא ייכנסו לרשימת חמשת המועמדים הבכירים ל-MVP, סטף בגלל החצי הראשון ודוראנט בגלל הפציעה, אבל לרשימה שלי חוקים משלה שמאפשרים להתייחס להשפעה המשותפת שלהם. השילוב בין שני סופרסטארים נטולי אגו, עם מחויבות מוחלטת למשחק הקבוצתי והבנה של התפקיד שלהם בתוכו, אפשר לקחת קבוצה, שעוד לפני ההגעה של KD הייתה תופעה שמעולם לא נראתה כמוה, צעד נוסף קדימה. דוראנט מוסיף לקבוצה של סטיב קר מימד של חדירה ויכולת לנצל מיס-מאצ'ים, מימד שמתמודד בדיוק עם הקשיים שהתגלו בפלייאוף שעבר, הוא משדרג גם את ההגנה והופך את החמישייה הנמוכה למפחידה במיוחד. בקרוב נתחיל לגלות איך זה נראה בפלייאוף.

סופרסטארים נטולי אגו. דוראנט וקרי (צילום: AP)

3. לברון ג'יימס (קליבלנד)

הגענו לשלב בו הרשימה הזו מתמזגת עם מירוץ ה-MVP המרתק ביותר של השנים האחרונות. בגיל 32, לברון סיפק את אחת העונות המרשימות ביותר שלו מבחינה סטטיסטית. העונה הזו כללה שיאי קריירה בריבאונדים (8.6 למשחק) ואסיסטים (8.7) שהצטרפו ל-26.4 נקודות ב-54.8 אחוזים מהשדה (הנתון השלישי הכי טוב בקריירה שלו). בעונה שעמוסה בקבוצות שבנויות סביב כוכב דומיננטי, מאוד יכול להיות שהחשיבות של לברון לקבוצה שלו היא עדיין הגבוהה ביותר. קליבלנד זו מערכת שלמה שמבוססת על ההנחה שלברון יודע מה הוא עושה, מהשחקנים סביבו דרך צוות האימון ועד ההנהלה. כשהוא מצליח לחבר את כולם מדובר בקבוצה מצוינת שמסוגלת להתמודד עם כל יריבה, במהלך העונה הזו זה לא קרה מספיק, בעיקר בהגנה. עכשיו הקבוצה תלויה בו כדי לבצע את הסוויץ' הנדרש בפלייאוף, בתקווה שהוא לא שחק את עצמו יותר מדי במהלך העונה.

שיאים בלא מעט אספקטים. לברון (צילום: AP)

2. ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי) וקאווי לאונרד (סן אנטוניו)

כבר היו כאלה שהציעו לתת את תואר ה-MVP לשני שחקנים, אצלי זה המקום השני שלא הצלחתי להכריע לגביו, כי יש שני שחקנים שפשוט לא מגיע להם פחות. אז שני ההפכים המוחלטים האלה חולקים את תואר הסגן. קאווי נמצא כאן כי הוא הוביל קבוצה ליותר מ-60 ניצחונות בזכות יכולת עילאית בשני צידי המגרש. השחקן השקט הזה רק נותן לקבוצה שלו בלי לקחת כלום, והשנה הוא מצא דרכים חדשות לתת. הוא אחד הסקוררים היעילים בליגה מכל טווח, העלייה שלו לקליעה מחצי מרחק היא כבר ברמה של הגדולים, הוא שדרג את יכולת המסירה וגם לאחר שלקח צעד אחורה בהגנה הוא עדיין אחד הטובים בליגה בתחום ויכול לנטרל כל יריב כשהוא נדרש לכך. הוא הג'וקר האמיתי בחבורה – הקלף שניתן להפעיל בכל דרך שהמאמן שלו מעוניין בכך.

וראסל? מיותר לציין שהדבר הראשון שנחשוב עליו בהקשר של העונה הרגילה של 2016/17 הוא ראסל ווסטברוק. קודם כל בגלל ממוצע הטריפל דאבל, שזה משהו שלא היה אמור לקרות בימינו. אף אחד לא התקרב לזה בעידן המודרני של הכדורסל עד ההתפוצצות שלו העונה. ואלה לא רק המספרים, זו גם הדרך. האופן בו הוא נכנס למצב צבירה שד טזמני וטורף את הפרקט תוך התעלמות מקיומם של יריבים זו תופעה עוצרת נשימה, וזה קורה כמה פעמים במשחק. אין דרך למנוע ממנו לעלות לקליעה וכשהוא מתחמם הזריקות שלו גם נכנסות. בליגה שעמוסה בכוכבים עם כישרון יוצא דופן, אין אף אחד שמסוגל להשתלט על משחקים לבד כמוהו. לא צריך להסביר למה הוא שני, צריך להסביר למה הוא לא ראשון, את זה אעשה תוך כדי התייחסות למי שכן ראשון.

אף אחד לא מסוגל להשתלט על משחקים כמוהו. ווסטברוק (צילום: GettyImages)

1. ג'יימס הארדן (יוסטון)

אז למה הארדן ולא ווסטברוק או שניהם ביחד? ההסבר מתחיל בכך שיוסטון ניצחה שמונה משחקים יותר והשיגה את המאזן השלישי בליגה. מי שטוען שלהארדן היה צוות מסייע טוב יותר צריך לזכור שבתחילת העונה לא חשבו כך, התחזיות מיקמו את יוסטון עם 40-45 ניצחונות, מתחת ל-OKC, ורבים הימרו שהרוקטס לא ייכנסו לפלייאוף. אוקלהומה סיטי בסך הכל עמדה בתחזיות שלה, יוסטון התעלתה עליהן באופן משמעותי. וכל דבר טוב שקרה ביוסטון סובב סביב הארדן. הת'אנדר יגיעו לפלייאוף בזכות שילוב בין סופרסטאר חד פעמי בעונת שיא, הגנה טובה וריבאונד התקפה, יוסטון תגיע לפלייאוף מהמקום השלישי בליגה בזכות ההתקפה השנייה בליגה, בקבוצה שעד להגעה של לו וויליאמס היה לה רק שחקן אחד שמסוגל ליצור מצבי זריקה ברמה של NBA.

כל שחקני המשנה ביוסטון למדו למקם את עצמם ביחס להארדן, הפכו לברגים במכונה שהוא המנוע שלה. ההתקפה זורמת כי שאר השחקנים מבינים את הקצב של הכוכב שלהם, מנצלים את היתרונות הקטנים שהוא יוצר להם כדי להמשיך את שטף ההתקפה. מעולם לא נבנתה התקפה טובה כל כך לחלוטין סביב שחקן בודד, אפילו לסטיב נאש היה את אמארה סטודמאייר בשיאו. ככל הנראה, לא ניתן לבנות סביב ווסטברוק הלא צפוי התקפה כל כך יעילה כפי שניתם לבנות סביב הארדן השיטתי. הארדן גורם למשחק להיראות פשוט, כמעט נוסחתי, אך לשם כך נדרשות יכולות יוצאות דופן וייחודיות ותשומת לב לניואנסים הכי קטנים של המשחק. הארדן הוא השחקן המושלם לעידן החדש, אמן הפיק נ' רול המרווח, והעונה הוא פגש מאמן ומנהל שידעו לבנות לו את הקבוצה ואת שיטת המשחק שיביאו זאת לידי ביטוי.

יחיד ומיוחד. הארדן (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully