נושאים חמים

חיים שלמים ב-42.2 ק"מ: 50 שנה למירוץ המכונן של קת'רין סוויצר

רמזו לה שהרחם ייפול, ניסו להפיל אותה תוך כדי ריצה, גרמו לה לבכות בזמן התחרות. בשלג, תוך שלא מותירים לה סיכוי, הצליחה קת'רין סוויצר להשלים במרתון בוסטון את משימות חייה: לשנות את ההיסטוריה ולהוכיח לכל הגברים שהם טועים. המדור של נמרוד עופרן חוזר 50 שנה לאחור

כמו בשנה שעברה, כך גם למרתון בוסטון שיתקיים עוד קצת פחות משבועיים אמורים להירשם כמות פחות או יותר דומה של גברים ונשים. על פניו, זה לא צריך להפתיע אף אחד: בשנים האחרונות ריצה מקצוענית כבר לא מדירה חמישים אחוז מהאוכלוסיה, אך כעת, כשהכל לכאורה בסדר, קל לשכוח את מה שהיה פעם - את התקופה ההיא בה עצם המחשבה על אישה בתחרות ריצה למרחקים ארוכים גרמה לגברים להתגלגל מצחוק במקרה הטוב, או להפשיל שרוולים ולטפל בבעיה במקרה הרע.

בניגוד לשנה שעברה, למרתון בוסטון שיתקיים עוד קצת פחות משבועיים נרשמה קת'רין סוויצר - האישה שגרמה לכך שהיום, חמישים שנה אחרי המירוץ המכונן ההוא, כל אישה באשר היא יכולה לעמוד על אותו קו זינוק כמו חבורת גברים, יכולה לחצות את אותו קו סיום. היא כבר בת שבעים. חמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתחילה מרתון, אבל כעת, אחרי כל מה שעברה, קת'רין שוויצר לא חוששת - בטח שלא מתחרות ריצה. "אני בכושר נהדר, ולא יהיה אכפת לי מזמנים", אמרה לפני מספר חודשים. "המטרה היא לסיים בלי להיפצע, עם חיוך על פני".

אבל לפני חמישים שנה, כשניצבה על אותו קו זינוק, קת'רין סוויצר לא חיפשה חיוך. היא רצתה לשנות את העולם, וכנגד כל הסיכויים והגברים - גם הצליחה.


כבת לחייל אמריקאי, סוויצר החליפה בתים ומדינות רבות בילדותה, שהחלה בגרמניה ודי מהר המשיכה בארצות הברית. בגיל 12 עודד אותה אביה להתחיל לרוץ קילומטר וחצי מדי יום ולהיבחן לקבוצת ההוקי המקומית. הנערה שחיבבה מספר ענפי ספורט שונים התקבלה, וחוותה, לראשונה, את התחושה הקסומה ההיא שהצלחה ספורטיבית טומנת בחובה - התחושה לפיה היא מסוגלת לעשות הכל. באוניברסיטת סירקיוז, בה שקדה על תואר ראשון בעיתונות, ניסתה להצטרף למועדון האתלטיקה שהיה שמור, דאז, לגברים בלבד. "הבנים עשו ספורט והבנות נפגשו אחת עם השניה ושיחקו", אמרה לאתר "Excellesports". משום שלא היתה נבחרת ריצה לנערות, סוויצר החלה להתאמן באופן לא רשמי עם הנערים, ושם פגשה את מי שיהפוך למורה הרוחני שלה, ליד ימינה, לאיש שיסייע לה להיכנס בשערי ההיסטוריה: מאמן בן 50 בשם ארני בריגס, ששימש גם כדוור של האוניברסיטה ובניגוד לגברים אחרים בני 50, ראה בנערה הנחושה שעומדת מולו בנאדם שמסוגל לעשות דברים, ולא אישה שלא. בריגס, שהשתתף 15 פעמים במרתון בוסטון, היה נוהג לחלוק עם סוויצר הנלהבת סיפורים נבחרים מהתחרויות השונות, עד שערב דצמבר אחד ב-1966, במהלך אימון טיפוסי בשלג, פנתה הנערה למאמנה.

"בוא נפסיק לדבר על מרתון בוסטון ופשוט נרוץ אותו!" אמרה לו, בשיחה שתיעדה שנים רבות לאחר מכן בספרה, Marathon Woman.

"אף אישה לא יכולה לרוץ במרתון בוסטון", אמר המאמן, ולא ממש טעה: עד השיחה ההיא, האישה היחידה שהשתתפה במרתון בוסטון - רוברטה גיב, כמה חודשים קודם לכן - עשתה זאת באופן לא חוקי, כי נשים לא הורשו לרוץ למרחקים ארוכים. "כל ריצה למרחק של 800 מטר או, אלוהים ישמור, יותר מזה, נחשבה מסוכנת", אמרה סוויצר ל-BBC על התקופה המוזרה. "המחשבה היתה שהרחם ייפול לנשים והרגליים שלהן תיהפכנה גדולות, ואולי הן יצמיחו שיער על החזה". הסרקסטיות המרירה הזאת אולי לא מבטאת באופן מייצג לגמרי את המציאות ההיא, אך עם עובדות אי אפשר להתווכח: בין אם החששות היו נטועים בדעות קדומות הזויות או סתם רצון לשלוט במין חלש יותר, גברים הורשו להשתתף במרתונים; נשים לא. גם בריגס עצמו לא מיהר להיעתר לבקשתה של סוויצר, ואף טען שהיא "שברירית מדי" כדי להשלים מירוץ כל כך ארוך. אבל קת'רין סוויצר היתה הרבה דברים בתקופה ההיא, ושברירית לא היה אחד מהם. הרצה הצעירה התעקשה, ולבסוף מאמנה נכנע והציב בפניה מחסום שככל הנראה היה מציב גם בפני גבר: תוכיחי שאת מסוגלת לרוץ מרתון, ואקח אותך איתי לבוסטון.

והיא הוכיחה, כמובן שהוכיחה, כשהגבירה את קצב האימונים שלה, את המרחקים שגמעה, וריצות שהחלו ב-16 ק"מ הפכו ל-25 ק"מ, שהפכו ל-30 ק"מ, שהפכו ל-41 ק"מ, שהפכו ל-49 ק"מ. בריגס השתכנע ודרש שיירשמו למירוץ באופן חוקי. השניים עברו על ספר החוקים, ולא מצאו בו שום איסור רשמי להשתתפותן של נשים. ובכל זאת, סוויצר העדיפה להירשם לא כקת'רין כי אם בשם איתו חתמה על עבודות סטודנטיאליות רבות - K.V Switzer - מעין הומאז' לג'יי די סאלינג'ר שאהבה כל כך. מאמנה נרשם ביחד איתה, וכמוהו גם חברה לחיים ומי שיהפוך לבעלה הראשון, שחקן הפוטבול לשעבר "ביג" טום מילר, על 106 קילוגרמיו. "אם ילדה יכולה לרוץ מרתון, גם אני יכול", אמר, והצטרף למסע שכלל גם את ג'ון לאונרד, מנבחרת הריצה של האוניברסיטה. שעת הזינוק נקבעה ל-12 בצהריים, אך שמש לא הופיעה בשמים ב-19 באפריל, 1967, פינתה את עצמה, כתמיד, לקור מקפיא עצמות, גשם שוטף ורוח חזקה. בחדר המלון שלה, בזמן שגם שלג הצטרף למסיבת מזג האוויר, קת'רין סוויצר לבשה מכנסיים קצרים בצבע בורונגדי ואת החולצה האהובה עליה. היא התאפרה, ענדה על עצמה עגילים, ולקו הזינוק ניצבה כשלשפתיה ליפסטיק, למורת רוחם של שלושת חבריה, שלא רצו שתמשוך תשומת לב יתרה ולא תורשה להשתתף. אבל סוויצר כמו סוויצר לא הסכימה לוותר. זו אני, חשבה לעצמה - עם מכנסי בורגונדי ועגילים, איפור וליפסטיק, ולהפתעתה, הרצים הזרים שהקיפו אותה עודדו אותה ותמכו בה, כפי שלא היתה יכולה לצפות.

"הרגשתי בבית", כתבה בספרה.

קת'רין סוויצר במרתון בוסטון 1967 (AP)
התעקשה להיות עצמה, ולא אף אחד אחר. קת'רין סוויצר (צילום: AP)

הארבעה רצו בדבוקה אחת. העניין היה פחות לקבוע זמן כזה או אחר, ויותר לסיים, ביחד, כקולקטיב. וההתחלה היתה מבטיחה: התגובות שסוויצר קיבלה מכל עבר היו מעודדות והפיגו את הלחץ והחששות שהיו לה מספר שעות קודם לכן. אלא ששלושה ק"מ אחרי קו הזינוק, נצמד אל סוויצר וחבורתה רכב התקשורת, ובו צלמים ואנשי תקשורת נלהבים שניסו לתעד את הרגע ההיסטורי, ולא ידעו שמחכה להם סיפור עיתונאי גדול פי אלף. לפתע, האישה היחידה במרתון בוסטון שמעה חריקת נעליים מאחוריה והבינה שמשהו קרה. כשהסתובבה, ראתה "אדם גדול, אדם ענק, הפרצוף הכועס ביותר שאי פעם ראיתי". הפרצוף הזה היה מולבש על אדם בשם ג'וק סמפל, מנהל התחרות, סקוטי בן 63 שנחשב לאחד המסאז'יסטים הטובים ביותר בעולם הספורט בבוסטון, וטיפל בין היתר בשרירים התפוסים של שחקני הסלטיקס והברואינס. סמפל הצטרף לוועד המארגן של תחרות הריצה המיתולוגית בשנות הארבעים, והוא ראה כל מה שיש לראות, ובעיקר, כל מה שאין: עצם ההבנה שאישה - אישה! - נכנסה למירוץ שלו הוציאה את הסקוטי הזקן מכליו, וגרמה לו לחשוש מתקדים היסטורי, מהפיכת הבייבי שלו לבדיחה מהלכת. הוא התקרב אל קת'רין סוויצר, ולפני שהנערה בת ה-19 הספיקה להוציא מילה, תפס אותה בכתף והעיף אותה אחורנית. "עופי מהמירוץ שלי!" צרח, וניסה לתלוש את המספרים שהיו מודבקים על חזה וגבה – 261.

"הוא לא הצליח, אבל כל כך הופתעתי שהרטבתי קצת במכנסיים", הודתה סוויצר בספרה. "מעולם לא הרגשתי מבוכה כזו ופחד שכזה. הסתובבתי כדי לרוץ, אבל הוא אחז בחולצתי מאחור וניסה לעקור את המספר. ניסיתי לצעוק ולהתחמק". היא לא הצליחה. מאמנה ניסה לדבר עם סמפל בהיגיון, ולאחר שגם המשימה הזו נכשלה, והיה ברור מבעד לכל ספק שההיגיון לא שוכן במרתון בוסטון, הצטרף לסיפור שחקן הפוטבול לשעבר טום מילר, ועשה מה ששחקני פוטבול לשעבר יודעים לעשות. מילר ניצל את כל 106 קילוגרמיו כדי לתקל את מארגן התחרות, ולרסק אותו על הכביש. "הוא נחת על הכביש כמו ערימת בגדים מקומטת", כתבה סוויצר. "כעת הרגשתי מבועתת. הרגנו אותו. זו אשמתי, אפילו שטום עשה זאת. אלוהים, אנחנו הולכים לכלא. ואז ראיתי את הפנים של ארני - גם הוא היה מלא פחד, העיניים שלו ריצדו והוא צעק: 'רוצו כמו משוגעים!' כל האדרנלין היכה בנו ורצנו כמו ילדים שבורחים מבית רדוף רוחות. הרגשתי איום ונורא. רציתי שטום לא יהיה שם, שאף אחד לא יהיה שם. כולם צעקו. שמעתי את העיתונאים מאחורינו צועקים לנהג - 'תרדוף אחריה! תרדוף אחריה'!"

ברגעים הללו, כשקשה היה להבדיל בין אדרנלין וכעס, פחד-מוות והתרגשות, קת'רין סוויצר חשבה להרים ידיים. אבל המחשבות הללו התנדפו כשם שבאו. "ידעתי שאם אפרוש, אף אחד לא יאמין שאישה מסוגלת לרוץ 41 ק"מ או יותר", כתבה בספרה. "אם אפרוש, כולם יגידו שזה היה תעלול יח"צ. אם אפרוש, אקח את הספורט הנשי אחורה במקום קדימה. אם אפרוש, לעולם לא ארוץ בבוסטון. אם אפרוש, ג'וק סמפל ודומיו ינצחו. הפחד והבושה שלי הפכו לכעס". והכעס, כך התברר, הפך לדלק: סוויצר הבינה שלא רק שהיא לא יכולה לפרוש - היא תרוץ יותר מהר, יותר בנחישות, וכעת זו כבר לא היתה ריצה; זו היתה אמירה. זו היתה משימת חייה. ואז, בשלב מסוים, אוטובוס האט לצד האישה היחידה במרתון בוסטון, ועליו ג'וק סמפל - חי וכועס כשם שהיה קודם לכן. הוא צרח על סוויצר וחבורתה שהם בצרות צרורות. השלג חזר לרדת, וסוויצר דמיינה איך בקו הסיום יחכו לה שוטרים מפחידים שיאזקו אותה במקום ויגררו אותה למעצר ואולי לאחר מכן גם לבית סוהר. "לא משנה מה, אני חייבת לסיים את המירוץ הזה, גם אם זה יהיה על הידיים והברכיים", אמרה למאמנה. בריגס, שכבר החל להתעייף והראה סימני שבירה, אמר לה שאם ככה, מוטב להאט את הקצב ולהירגע.

ג'וק סמפל מנסה לעצור את קת'רין סוויצר, מרתון בוסטון 1967 (GettyImages)
ג'וק סמפל מנסה לעצור את קת'רין סוויצר, באחת התמונות האיקוניות בתולדות עולם המרתון (צילום: GettyImages)

הפעם, מי שהקשה עליה להירגע היה אויב מבית - טום מילר, שלפתע פנה אל זוגתו וצרח עליה: "את מכניסה אותי לצרות צרורות!" לטענתו, משום שתקף את מארגן התחרות הוא יושעה על ידי איגוד האתלטיקה האמריקאי, ובכך לא יוכל להגשים את חלומו ולהפוך למיידה פטיש אולימפי. בשניות הללו בסוויצר היתה מעט מאוד אמפתיה. היא הסבירה לו שזה לא היה רעיון שלה, לתקוף את ג'וק סמפל - זה אפילו לא היה רעיון שלה שיצטרף אליה לתחרות מלכתחילה. מילר קרע את המספרים שהודבקו על בגדיו ואמר לאישה איתה יתחתן ב-1968 ויתרגש ב-1973: "לעולם לא אגיע לאולימפיאדה וזה רק באשמתך. חוץ מזה, את ממילא רצה לאט מדי". לאחר שהוציא את המשפט המשונן הזה מפיו, הגביר קצב ונעלם עם הדבוקה שהקדימה את סוויצר. הנערה בת ה-19 שוב נשברה, והחלה לפרוץ בבכי. היא גילתה על בשרה שברגעים הקשים ביותר, אפילו חברה לחיים, האיש הראשון שאמור לתמוך בה, רואה בה קודם כל אישה ורק אחר כך ספורטאית.

ובשלב הזה, נותרו למירוץ האין-סופי 32 ק"מ.

זו, ככל הנראה, היתה נקודת השפל הגדולה ביותר שלה ביום ההוא, הנקודה בה היא היתה הכי קרובה לוותר על הכל. ושוב - קת'רין סוויצר שאבה כוחות, לא ברור מאיפה, והחליטה להתעלם מהכל - מג'וק סמפר וטום מילר, מהקור המקפיא והשלג, מהתקשורת הפולשנית וגדודי הגברים שאמרו לה שהיא לא מסוגלת. "ידעתי שהאדרנלין נעלם", כתבה בספרה. "אלוהים, מה הייתי נותנת כדי לישון קצת. ידענו שיש לנו עוד דרך ארוכה, אבל פשוט לא היה אכפת לי יותר משום דבר מלבד לסיים. לא ידעתי כמה זה יכאב או כמה זה ייקח או אפילו אם יכניסו אותי לכלא או שאמות. אני הולכת לסיים, לא משנה מה". ועם גישה כזאת, זה בדיוק מה שקרה: החבורה שכללה כעת שלושה אנשים במקום ארבעה עודדה אחד את השני, האנרגיה והאדרנלין שבו אט אט. גם טום מילר שב, קצת אחרי נקודת אמצע הדרך, וביקש לדבר עם סוויצר, שסירבה. כעת היתה עסוקה יותר בהתמודדות לא עם יבלות מטפוריות כי אם עם יבלות של ממש, שהחלו להשתלט על כפות רגליה.

אבל בשלב הזה שום דבר לא באמת יכול היה לעצור אותה. קו הסיום לא נראה כמו משימה בלתי אפשרית כי אם בסך הכל כמשימה נוספת ביום עתיר משימות. "התחלתי את מרתון בוסטון כילדה, וסיימתי אותו כאישה", אמרה ל-BBC. וגם אם התוצאה הסופית לא היתה מרשימה - 4 שעות ו-20 דקות - הדרך היתה מרשימה עד מאוד. בעיקר בהתחשב בכך שכשחצתה את קו הסיום, הגרביים שלה החליפו צבע לאדום מרוב דם. "הרופא ביקש ממני להוריד את הנעליים וכמעט התעלף", כתבה בספרה. "הוא שם לי תחבושות וכשסיים, לא הצלחתי לנעול בחזרה את הנעליים". בערך שעה לאחר מכן חצה גם טום מילר את קו הסיום, השלישייה הפכה לרביעייה שעשתה את דרכה הביתה, במכונית מלאת אדרנלין ותחושת שליחות. באולבני, באמצע הדרך הביתה, עצרו ארבעת החברים לקנות קפה, כשלפתע הבחינו בעיתון של השכנים לדלפק, ובפניה של קת'רין סוויצר על השער הקדמי והאחורי. רק אז, הבינו את גודל האירוע. בינתיים, וויל קלוני, ממנהלי המרתון, נשאל מה דעתו על הפיאסקו והשיב: "נשים לא יכולות לרוץ במרתון כי החוקים נוגדים זאת. בהיעדר חוקים, החברה שלנו תהיה בכאוס. אין מקום במרתון לאדם לא מורשה, גם אם זה גבר. אם הילדה הזו היתה הבת שלי, הייתי מחטיף לה".

האצנית האמריקאית קת'רין סוויצר (AP)
שינתה את פני ההיסטוריה. קת'רין סוויצר (צילום: AP)

העובדה שגם אחרי שסיימה את מרתון בוסטון עדיין התייחסו אליה כ"ילדה" אמרה, למעשה, כל מה שהיה להגיד. באופן מיידי, ההישג הזה לא שינה דבר. אם כבר, להיפך: סוויצר החליטה שלא לתבוע את ג'וק סמפל, בידיעה שתביעה שכזו רק תסבך אותה ואת יתר הנשים, אך ההשתתפות שלה במרתון בוסטון גרמה לאיגוד האתלטיקה האמריקאי לאסור על כל הנשים להתחרות עם אצנים גברים בכל מירוץ באשר הוא. האיסור הזה הוסר רק ב-1972, כשנשים הורשו להשתתף במרתון בוסטון, באופן רשמי, לראשונה בהיסטוריה, ותאמינו או לא, אחד הגורמים העיקריים לכך היה אותו ג'וק סמפל. חמש שנים אחרי שניסה להכות את סוויצר, הוא ראה אותה על קו הזינוק ושתל נשיקה גדולה על לחייה - נשיקת פיוס, נשיקת התנצלות, נשיקה מודעת לעצמה, נשיקה שאמרה שהפעם, קת'רין סוויצר וכל הנשים צריכות להרגיש בבית במרתון. סוויצר עצמה שיפרה את זמניה מתחרות לתחרות, ולאחר שהיתה האישה המהירה ביותר במרתון ניו יורק ב-1974 (3:07:29 שעות), שבה למרתון בוסטון שנה לאחר מכן וקבעה את התוצאה הטובה בחייה (2:51:37) - התוצאה השישית בטיבה בעולם בתקופה ההיא.

תשומת הלב של סוויצר היתה מחולקת לאימוניה ומירוציה השונים, ולהמשך המאבק על שוויון זכויות מוחלט לגברים ונשים בריצות ארוכות. המשימה הבאה שהציבה לעצמה היתה לדאוג שריצת מרתון לנשים תיכנס לאולימפיאדה, כשם שקיימת ריצת מרתון לגברים - היתה קיימת מאז האולימפיאדה הראשונה, למעשה, אי שם ב-1896. סוויצר כתבה הצעה עסקית בת 75 עמודים וקיבלה חסות מחברת הקוסמטיקה אייבון, שאפשרה לה לסייר ב-27 מדינות, להשתתף ב-400 מירוצים ולהפיץ את הבשורה למיליון נשים ברחבי העולם. מקבלי ההחלטות כבר לא היו יכולים להתעלם מכך שיותר ויותר נשים נרשמות לתחרויות ריצה למרחקים ארוכים, ובאולימפיאדת 1984 בלוס אנג'לס, הוכנסה, לראשונה, ריצת מרתון נשית. "חשבתי שהרגע הזה ישנה את העולם, ובמובנים רבים הוא אכן שינה אותו", אמרה לרשת ABC. "אנשים ברחבי העולם ראו את המירוץ בטלוויזיה ואמרו לעצמם - 'וואו, נשים באמת רצות 42.2 ק"מ? אתם צוחקים עלי?' חשבתי שאם יראו את המירוץ בטלוויזיה זה ישנה דעות רבות, וזה שינה - מיליוני ומיליוני דעות".

בשנים הבאות, כשהיתה חוזרת למרתון בוסטון, בגדיה לעתים היו רטובים לא מזיעת המאמץ, כי אם מהדמעות של עשרות הנשים שהגיעו לבכות על כתפיה. "הן בכו מאושר, כי הריצה שינתה את חייהן. הן יכולות לעשות הכל", אמרה ל-The Nation. לאחר מרתון בוסטון האחרון בו לקחה חלק החלה לפרשן אותו עבור הטלוויזיה והמשיכה להקדיש את חייה למאבק שחרטה על דגלה. לפני כחמש שנים הקימה את 261 Fearless - ארגון לא למטרות רווח, שנקרא על שם מספר המשתתפת שקיבלה בריצה המיתולוגית ההיא, ונועד להעצים נשים ולהוות מקום בטוח לרצות למרחקים ארוכים ברחבי העולם. במרתון בוסטון הקרוב, כשהיא בת 70, תתחרה סוויצר עם מאה מחברותיה לקבוצה - קבוצה שכוללת, בין היתר, נשים מפרגוואי, יפן, סין ואוסטרליה.

"נשים מכל רחבי העולם מזדהות עם הסיפור הזה. סיפור של ילדה שאומרים לה שהיא לא רצויה, או לא טובה מספיק, או איטית מדי, או לא ספורטאית, או שלא מחשיבים אותה", אמרה ל-ABC. "את מבינה שאם את יכולה לרוץ קילומטר אז את יכולה לרוץ חמישה ואז עשרה ואת יכולה לרוץ מרתון. ואז את יכולה לעשות הכל".