ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר המפורסם של שיקגו בולס הגדולה, נפטר השבוע בגיל 77 בעקבות בעיות בריאות מהן סבל בשנים האחרונות. קראוס היה דמות מעוררת מחלוקת. למייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן ופיל ג'קסון היו חיכוכים איתו, בין היתר בעקבות השאיפה שלו לקחת קרדיט על הצלחת הקבוצה. יש שמאשימים אותו בפירוק השושלת ב-98', למרות שככל הנראה היא הייתה מתפרקת בכל מקרה. קראוס היה היחיד שנשאר בשיקגו לאחר הפירוק, והניסיון שלו לבנות שושלת חדשה כשל עד שפוטר ב-2003, מה שחיזק את התחושה שיותר מג'נרל מנג'ר גדול הוא בעיקר היה הג'נרל מנג'ר שזכה לעבוד עם מייקל ג'ורדן.
מותו הטרי מהווה הזדמנות לתת לו את הקרדיט שמגיע לו על תהליך הבנייה של הקבוצה הגדולה. פרט לג'ורדן, שכבר היה בקבוצה כשקראוס מונה לתפקיד הג'נרל מנג'ר ב-1985, כל שאר חלקי הפאזל הורכבו על ידו, רובם במהלכים מפתיעים. דראפט 87' היה הרגע הגדול שלו. הוא זיהה את הפוטנציאל של סקוטי פיפן, שנחשב להימור גדול מאחר שהגיע מקולג' זניח (סנטרל ארקנסו), וכדי לא לפספס אותו ביצע טרייד שקידם אותו לבחירה החמישית. באותו דראפט הוא בחר בהוראס גראנט, השחקן השלישי בחשיבותו בשושלת הראשונה. בהמשך הימר על כמה שחקני משנה ושחקנים בעייתיים, בראשם דניס רודמן, שהתבררו כהתאמה מושלמת. ההחלטה להקיף את ג'ורדן ופיפן בשחקני משנה עם אוריינטציה הגנתית התאימה מאוד לסגנון המשחק של שנות ה-90' הקשוחות וההגנתיות.
עוד בנושא:
ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר האגדי של הבולס, מת בגיל 77
ג'ורדן ופיל ג'קסון סופדים לקראוס: "דמות מפתח בשנות ה-90"
קראוס אחראי גם על המינויים המרכזיים בצוות המקצועי. הוא הביא את פיל ג'קסון כעוזר מאמן והפתיע את כולם כשמינה אותו למאמן הראשי במקום דאג קולינס ב-1989. הוא מינה לתפקיד עוזר מאמן גם את טקס ווינטר, אחד מהוגי התקפת המשולש, שהביא לבולס את הסגנון הייחודי שהפך למזוהה עם הקבוצה בשנות התשעים. שם פחות מוכר אך מאוד חשוב שקראוס הביא לשיקגו הוא אל ורמיל, האחראי על תחום הכשירות הפיזית והכושר הגופני, שבזכות שיטות חדשניות תרם לבריאות יוצאת הדופן של שחקני הבולס בעונות הגדולות וליכולת של שחקני המפתח לשמור על יכולת שיא עמוק לתוך העשור הרביעי לחייהם.
את האיכות של הצוות שמסביב לג'ורדן, השחקנים והצוות המקצועי שקראוס ליקט, ניתן היה לראות בעונה בה ג'ורדן לא שיחק, עונת 1993/94, במהלך הפרישה הראשונה שלו. פיפן הוכיח בעונה הזאת שהוא אחד השחקנים הטובים בליגה והוליך את שיקגו ל-55 ניצחונות והפסד בסיבוב השני של הפלייאוף לניקס בשבעה משחקים.
מייקל ג'ורדן הוא שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים. זאת טענה שקשה מאוד לערער עליה. אך זה לא אומר שצריך להמעיט בערכם של גורמים אחרים בהצלחה יוצאת הדופן של שיקגו בשנות ה-90'. אין ספק שג'ורדן הוא הגורם העיקרי להצלחה הזאת, וניתן לדמיין סיטואציות רבות אחרות בהן היה מצליח, אך הסיטואציה שנבנתה עבורו הייתה נהדרת, אולי אפילו אידיאלית עבורו ועבור התקופה. הדיון על חלוקת הקרדיט מעייף ובלתי ניתן למיצוי, מאחר שלא ניתן לבנות מציאויות אלטרנטיביות בהן מנהלים אחרים בונים קבוצות סביב ג'ורדן. לקראוס יש חלק מרכזי בקיומו של הדיון הזה, אבל ממרחק של 20 שנה אפשר פשוט להתרשם מהאופן בו ניצל את ההזדמנות לבנות את הקבוצה הנכונה סביב השחקן המושלם.
הדיון המעניין יותר סביב קראוס קשור לאופיו הייחודי ולאופן בו אופי זה בא לידי ביטוי בתפקיד הג'נרל מנג'ר. קראוס הוא אולד סקול. הוא יהודי יליד שיקגו, בן למהגרים, שהתאהב בתפקיד הסקאוט ושימש כמגלה כישרונות גם בבייסבול וגם בכדורסל. הוא כל כך אהב את העבודה, שלאחר שעזב את הבולס חזר לשמש כסקאוט בקבוצות בייסבול שונות, למרות שבכך בעצם ירד בדרגה. הוא המשיך בכך עד לשנה שעברה, כאשר בריאותו הכריעה אותו. הוא מזכיר ברקע ובסגנון דמויות כמו רד אאורבך ורד הולצמן, אך לעומתו שניהם היו אנשי כדורסל מובהקים שהתפרסמו בעיקר כמאמנים. קראוס היה הסקאוט שמונה על ידי הבעלים ג'רי ריינסדורף לתפקיד בכיר לא מעט בגלל שהוא "אחד משלנו".
אאורבך והולצמן הפכו לדמויות מרכזיות בבוסטון ובניקס בשנות השישים והשבעים, תקופה שונה לחלוטין. קראוס קיבל תפקיד בעולם שנמצא בעיצומו של שינוי מהותי שהוביל השחקן שכיכב בקבוצה שלו. במעבר בין שנות השמונים לתשעים השחקנים הבכירים, ברובם שחורים, הפכו לסופרסטארים ומותגים בינלאומיים והחלו להבין את חשיבותם וערכם למועדונים ביחס ליהודים השמנמנים שמאחורי הקלעים.
בין הסיבות המרכזיות שרבים טוענים שתרמו ליחסים המעורערים בין ג'ורדן לקראוס ישנן שתי החלטות שקראוס קיבל בניגוד לרצונו של הכוכב שלו. כאשר ג'ורדן נפצע בעונת 85/86, הוא רצה לחזור לשחק מוקדם אך הצוות המקצועי והרפואי חשב שהוא זקוק למנוחה ארוכה יותר. קראוס התעקש על המנוחה הארוכה, ולפי מקורות רבים ג'ורדן לא שכח לו את זה. שנתיים לאחר מכן קראוס החליט לבצע טרייד על צ'ארלס אוקלי, חברו הטוב של ג'ורדן, בתמורה לסנטר הוותיק ביל קרטרייט, גם כדי לקדם את הוראס גרנט לתפקיד הפאוור פורוורד הפותח. גרנט וקרטרייט הפכו לצמד שחקני הפנים המובילים בשושלת הראשונה.
קשה לדמיין כיום ג'נרל מנג'ר שמקבל החלטות כאלה בניגוד לרצונו של הסופרסטאר של הקבוצה (למרות שממילא לג'ורדן היתה מעורבות קטנה למדי בקבלת ההחלטות, אולי בניגוד לכוכבי העל ימינו. כשהתארח בפודקאסט של אדריאן ווג'נראוסקי לפני כמה חודשים, קראוס העיד ש"מייקל מעולם לא דרש ממני להחתים או לבחור בדראפט שחקנים מסוימים"). ג'ורדן אמנם היה צעיר בתקופה הזאת, אך כבר עשה לעצמו שם של הדבר הגדול הבא. אבל קראוס הגיע מעולם בו המאמן והמנהל הם האנשים החשובים והשחקנים, גם הגדולים ביותר, מקבלים את ההחלטות שלהם ועסוקים בתפקיד שלהם. בתקופה בה הוא בנה את השושלת זה עוד היה מתקבל על הדעת, כשהוא ניסה לבנות קבוצה חדשה בסוף שנות ה-90' הוא כבר נקלע לעולם שונה ומשונה עבורו. בתחילת שנות ה-2000 הוא ניסה להשיג כמה מהשחקנים המבוקשים בשוק וגילה שאף אחד לא מתעניין. בזמן שבאורלנדו התחנפו לטרייסי מקגריידי בכך שבחרו בדראפט את מייק מילר שמיוצג על ידי הסוכן שלו, קראוס שלח לו קלטת שמפרטת את יתרונות מערכת החינוך בשיקגו. מיותר לציין מה הרשים יותר את טי-מאק.
קראוס היה אולד סקול גם בסגנון בו בחר שחקנים. הוא מייצג עידן נכחד בו התכונה המרכזית בעזרתה ג'נרל מנג'ר מזהה כישרון היא החושים הטבעיים שלו, האינסטינקטים. הוא התעניין מאוד באופי של השחקנים, בקשיחות שלהם, ביכולת להתאים מבחינה מנטלית לקבוצה של מייקל ג'ורדן, בדיוק הדברים שלא ניתן לראות במספרים, בטח לא אלה שהיו נגישים בתקופתו. קבוצת NBA כיום לא תעסיק מישהו כמוהו לתפקיד כזה. אם הוא היה רוצה להיות ג'נרל מנג'ר כיום, עדיף היה לו קודם כל לעשות תואר במנהל עסקים.
אבל בתחום המקצועי קראוס בהחלט עשוי היה להשתלב טוב גם באקלים הנוכחי. הוא מאוד אהב לקבל כמה שיותר מידע על מועמדים שעניינו אותו בדראפט, ויחד עם אל ורמיל אסף עשרות נתונים על כל שחקן, בעיקר בתחום היכולות הפיזיות. האהבה הטהורה שלו לתפקיד הסקאוט כללה את הרצון להשיג ידע רב יותר מהמתחרים שלו. יכול להיות שזה מה שאפשר לו להמשיך לעבוד כסקאוט בבייסבול, ענף שעמוס במיוחד בנתונים סטטיסטיים, גם בשנים האחרונות.
במילים אחרות, ניתן לראות בקראוס גם דמות מעברית בתפקיד הג'נרל מנג'ר, דמות ששילבה בין עקרונות מהעבר והעתיד. אולי זה מה שאפשר לו גם לבנות את השושלת כפי שעשו אותה פעם, וגם לשמר אותה תוך שהוא נעזר בכלים מהעתיד. הוא אולי לא יוערך וייזכר כדמות מיתולוגית בסגנון של רד אאורבך, אך למרות כל הקשיים בדרך הוא כנראה היה בדיוק מה ששיקגו וג'ורדן היו צריכים בתקופה המסובכת בה הם השתלטו על הליגה.