בווידאו: סיום המשחק
אל טורניר המכללות הנוכחי וילאנובה נכנסה עם חלום: להמשיך את המומנטום מהזכיה המשוגעת באליפות 2016, לעשות היסטוריה ולגזור פעם נוספת את הרשתות. החלום הזה נופץ כבר בסיבוב השני, עם הפסד מפתיע לוויסקונסין, אך הוא לא היה מפתיע כמו הניצחון של אותה וילאנובה לפני 32 שנה. אל טורניר המכללות של 1985 וילאנובה לא נכנסה עם חלום, כי אף אחד לא ממש הרשה לעצמו לחלום. למען האמת, היא בקושי נכנסה אליו, וכמדורגת שמינית, אף אחד לא נתן לה סיכוי להגיע לפיינל פור, לא כל שכן לזכות בטורניר כולו. ואילו, בגמר המיתולוגי של אותה שנה, שנערך בתאריך מחייב למדי, הכל התחבר, ולמשך 40 דקות, קבוצת מכללות בינונית ותו לא נראתה כקבוצת הכדורסל המחוברת, המאומנת והטובה ביותר בנמצא - טובה אפילו מיריבתה, ג'ורג'טאון האימתנית של פטריק יואינג.
"1 באפריל! 1 באפריל!" צעקו שחקני וילאנובה לאחר שהבאזר עשה את המוטל עליו ובישר על סיום המשחק, על ההפתעה הגדולה בתולדות טורניר המכללות בפרט, אחת ההפתעות הגדולות ביותר בספורט האמריקאי בכלל.
והאמת? אפילו כמתיחה, גם היום, קשה להאמין שכל הסיפור הזה באמת קרה.
גיבורים רבים היו לתואר ההוא, המופלא, אך הראשון שבהם היה האיש שבנה הכל, שטווה את הדרך, שגרם לכולם להבין שזה ייתכן ואפשרי למרות הכל, בגלל הכל. לאיש הזה קוראים רולי מאסימינו ואת אימון וילאנובה הוא קיבל ב-1973, אחרי כמה שנים בתיכונים עלומי שם ושנתיים באוניברסיטת סטוני ברוק. בעונותיו הראשונות לא הצליח להוליך את הוויילדקאטס לטורניר ה-NCAA, אך כן הצליח לשרטט את עקרונותיו והאני מאמין שלו. בעוד מכללות אחרות, נחשקות יותר, ניסו למכור לשחקני התיכונים המוכשרים אפשרויות פרסום והצלחה ומורשת, מאסימינו שיחק על הטיקט היחיד שהיה לו והבהיר לכל הכשרונות הצעירים שניסה לגייס שווילאנובה היא קודם כל משפחה - לטוב ולרע. מנצחים יחד, מפסידים יחד, אוכלים יחד, מבלים יחד. הארלד ג'נסן, שנפגש עם פרובידנס, סירקיוז, UCLA ודרום קרוליינה, סיפר ל"ספורטס אילוסטרייטד": "הוא בא אלי הביתה, בילה עם אמא שלי, נראה מאוד בנוח. זה עבד".
כך גויס ג'נסן, כך גויסו חבריו לקבוצה - אולי לא כוכבים יוצאי דופן בתיכונים, אבל כן שחקנים לא רעים שאהבו מה ששמעו. מ-1978 ועד 1984 הצליחה וילאנובה להגיע לטורניר ה-NCAA אך לא הצליחה לעבור את שלב העלית 8 ואף אחד לא היה מאוכזב במיוחד; זה, פחות או יותר, מה שהיתה שווה. גם עונת האליפות המשוגעת רמזה מעט מאוד על מה שעתיד להגיע. החמישייה הפותחת כללה שלושה סיניורים (שחקנים בעונתם הרביעית והאחרונה במכללה) - אד פינקני, דוויין מקליין, גארי מקליין - ושני ג'וניורים (שחקנים בעונתם השלישית במכללה) - הארולד פרסלי ודווייט ווילבור. את רוב היריבות הנחותות וילאנובה ניצחה ואת העונה ההיא פתחה עם מאזן 3:13 אלא שאז, אחרי הפסד למרילנד, משהו השתנה. מתוך עשרת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה הוויילדקאטס הפסידו חמש פעמים, האחרון שבהם לפיטסבורג.
מאסימינו ושחקניו דווקא הגיעו להתמודדות הזו, שהועברה בשידור ישיר מחוף לחוף בארצות הברית, עם רצף של שלושה ניצחונות, בידיעה שאחד נוסף ככל הנראה יבטיח להם את מקומם בטורניר ה-NCAA. זה לא קרה. למעשה, במחצית הסיפור נראה כל כך רע עד שמאסימינו נכנס לחדר ההלבשה ואיים על שחקני החמישייה: "יש לכם שלוש דקות. אם לא תשחקו כמו שצריך בשלוש הדקות הללו, אתם בחוץ". שחקני החמישייה לא שיחקו היטב ואכן נזרקו לספסל בחלוף כמה דקות. המחליפים לא עשו עבודה טובה הרבה יותר ו-וילאנובה הובסה 85:62 במה שעלול היה להיות משחקה האחרון, ומשחקם האחרון של שלושת הסיניורים. כעת, עם עשרה הפסדים לאורך העונה, הוויילדקאטס היו תלויים בתוצאות של קבוצות אחרות, ולא ידעו האם יזכו בכרטיס לטורניר ה-NCCA או לא.
בסופו של דבר, לאחר שנקמה בפיטסבורג בטורניר הביג איסט, וילאנובה אכן זכתה בו ודורגה שמינית במחוז הדרום מזרחי. שנים רבות לאחר מכן, יודו שחקניה כי עצם הכניסה לטורניר היתה מעין אליפות כשלעצמה והטורניר ההוא, של 1985, היה מעט יוצא דופן: לראשונה נכללו בו 64 קבוצות ובפעם האחרונה הוא נערך ללא שעון זריקות. מספר מחוזות, ביניהם הביג איסט של וילאנובה, שיחקו במהלך העונה הסדירה עם שעון זריקות של 45 שניות, אך כעת הוא נעלם והמצב החדש שיחק לידיו של מאסימינו, ששאף להאט את הקצב, למקסם כל התקפה ולהסתמך על ההגנה שלו. זה בדיוק מה שקרה בסיבוב הראשון של הטורניר, במשחק שבדיעבד, היה הקשה ביותר של וילאנובה, כולל הגמר המיתולוגי ההוא. שתי דקות לסיום הראה לוח התוצאות על 49:49 ודייטון החזיקה בכדור, בתקווה לשמור עליו עד הזריקה האחרונה. אלא שדקה ועשר שניות לבאזר חטף אותו שחקן וילאנובה הארולד פרסלי ומצא את הארולד ג'נסן, שניצל את המסדרון שנפרס בפניו כדי לחדור עד הטבעת ולקלוע את מה שבסופו של דבר יתברר כסל הניצחון ב-49:51 מורט העצבים.
העובדה שדווקא ג'נסן (4.1 נקודות למשחק באותה עונה) הוא זה שלקח אחריות לא מובנת מאליה: לאורך כל העונה ההיא - השנייה שלו במכללות - סבל מנפילות מנטליות וחוסר ביטחון והציג אופי מעט אפל שהקנה לו את הכינוי "נורמן בייטס" - על שם גיבור "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. את ההפסד לבוסטון קולג' סטייט לקראת סיום העונה הסדירה לקח כל כך קשה עד שהיה זקוק לטיפול רפואי, ולא בשריר שנמתח או בעצם שנסדקה. לאורך כל הדרך מאסימינו היה שם כדי לתמוך, לעודד, להגיד לג'נסן שהכל בסדר, שהוא מסוגל. "בכינו הרבה יחד", אמר הגארד ל"ספורטס אילוסטרייטד". "בזמן ההוא שמתי על עצמי לחץ עצום. לקראת סיום העונה הייתי מאוד מודאג מעצמי, תהיתי אם אני בכלל מסוגל להצליח ברמה הזו".
הניצחון על דייטון היה מייגע אך לא מפתיע - בכל זאת, וילאנובה דורגה שמינית ויריבתה תשיעית ערב הטורניר. ההפתעה האמיתית הראשונה הגיעה בסיבוב השני, כשהוויילדקאטס הכניעו את אחד הכוכבים הגדולים במדינה רוי טארפלי והמדורגת ראשונה מישיגן עם 55:59. "היינו האנדרדוגים, אבל בשום שלב של המשחק לא חשבנו שאנחנו לא מסוגלים לנצח אותם, וזה היה הסוד לכל הטורניר", הסביר ל"פוקס ספורטס" עוזר המאמן מיטש בונאגורו. "רולי גרם לילדים להאמין שהם טובים משהיו באמת. הוא גרם להם להרגיש שזה אפשרי". ורולי מאסימינו גרם לילדים להאמין שזה אפשרי גם מול היריבה הבאה, מרילנד, ואם לעצור את רוי טארפלי היתה משימה קשה, להצר את צעדיו של לני ביאס היתה בגדר משימה כמעט בלתי אפשרית. "הוא הדבר הכי קרוב שיש למייקל ג'ורדן", העיד עליו סקאוט של בוסטון סלטיקס, שבחרה את ביאס בדראפט רק כדי לראות אותו מת ממנת יתר של קוקאין קצת יותר משנה אחרי המשחק מול וילאנובה. אבל בתקופה ההיא - רגע לפני אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות הספורט האמריקאי - ביאס היה כוכב קולג'ים עצום, שעמד להפוך לכוכב NBA עצום לא פחות ולשנות את הליגה כולה. למאסימינו לא היה שחקן בסגל שמסוגל לעצור את כוכב מרילנד לבד - טוב, לאף מכללה לא היה כזה - ועל כן וילאנובה כולה התגייסה למשימה. זה עבד: ביאס רשם את אחד ממשחקיו הגרועים ביותר באותה עונה - שמונה נקודות בלבד ב-4 מ-13 מהשדה - והוויילדקאטס שוב גילו אופי של אלופים ושוב שרדו מותחן גדול והגנתי, עם 43:46.
הניצחון על ביאס וחבריו השיב את הוויילדקאסט לעלית 8 - השלב בו הודחו שלוש פעמים בשבע השנים האחרונות. היריבה הפעם היתה המדורגת שנייה צפון קרוליינה, שנה לאחר עזיבתם של מייקל ג'ורדן וסם פרקינס ל-NBA אך עדיין עם דין סמית' על הקווים ובראד דוהרטי וקני סמית' ככוכבים. הלחץ נתן את אותותיו במחצית הראשונה, שהסתיימה ב-17:22 לפייבוריטית. בחדר ההלבשה, סיפק מאסימינו את אחד הנאומים המפורסמים ביותר שלו. המאמן שלעתים נראה כאילו נשלף מסרט מצויר כזה או אחר הציב כיסא באמצע חדר ההלבשה ואמר לשחקניו ההמומים: "אתם יודעים מה בא לי עכשיו? קערת פסטה ענקית עם רוטב צדפות". השחקנים, שהבינו שמאמנם בסך הכל מנסה להפיג מעט מהלחץ, הגיבו בצחוק גדול ובבת אחת, האווירה הפכה קלילה יותר. "היי, חבר'ה, פשוט צאו ותשחקו", אמר מאסימינו לשחקנים, וזה בדיוק מה שקרה: וילאנובה סיפקה מחצית שנייה אדירה, עצרה את קני סמית' על ארבע נקודות בלבד, ניצחה 44:56 ועלתה בפעם השנייה בתולדותיה, ובפעם הראשונה בקריירה של רולי מאסימינו, לפיינל פור.
כששבו הביתה גילו שחקני וילאנובה שעזבו את העיר כשחקני כדורסל סבירים ושבו אליה ככוכבי רוק. אך עם האוכל בא התיאבון, וב-30 במרץ חיכתה לשחקני הוויילדקאטס בחצי הגמר שנערך בלקסינגטון, קנטאקי, המדורגת שנייה ממפיס סטייט, שהפסידה בעונה ההיא ארבע פעמים בלבד. בדיעבד - ושוב, כנגד כל הסיכויים - היה זה המשחק הקל ביותר של וילאנובה בטורניר: מאסימינו השתמש ב-11 סוגים שונים של הגנות איזוריות כדי לחסל את כוכבי היריבה, בפרט צמד הגבוהים קית' לי ו-וויליאם בקפורד, בדרך ל-45:52 נינוח משהו וכרטיס לגמר. אחרי חגיגות קצרות, התפנו שחקני המנצחת לצפות בחצי הגמר המקביל, שהפגיש בין ג'ורג'טאון, הקבוצה הטובה ביותר במכללות. וסט. ג'ון. באופן די מפתיע, שחקני וילאנובה ייחלו דווקא לניצחון של הפייבוריטית. מול ג'ורג'טאון הוויילדקאטס שיחקו לא רע בשני המפגשים בין הקבוצות בעונה הסדירה, ואף שהפסידו, היו אלה הפסדים צמודים. סט. ג'ון, לעומת זאת, ניצחה את וילאנובה בשלושת המפגשים בין הקבוצות, כולל ב-15 הפרש בטורניר הביג איסט כשבועיים קודם לכן, והציגה לראווה את וולטר ברי, כריס מאלין, מארק ג'קסון וביל וונינגטון. בטורניר כה מושלם, זה רק הגיוני שהחלומות של שחקני וילאנובה התגשמו גם במשחקים בהם כלל לא לקחו חלק: ג'ורג'טאון אכן ניצחה - בקלות, 59:77, וגמר המכללות של 1985 נקבע.
ג'ורג'טאון של אמצע שנות השמונים היתה האימפריה הבלתי מעורערת של כדורסל המכללות בארצות. ג'ון תומפסון, שהחל לאמן את ההויאס ב-1972, הוליך אותם לאליפות ב-1984 וכעת כולם היו עסוקים בשאלה ההיסטורית: כשתזכה באליפות שנייה ברציפות, איפה זה ישים אותה ברשימת הקבוצות הגדולות בתולדות ה-NCAA? הדרך לאולם שאירח את הגמר, בקטנאקי, היתה מרוצפת רוכלים שמכרו חולצות ועליהם הכיתוב "ג'ורג'טאון - אלופת ה-NCAA" ולפני מספר שנים אד פינקני, כוכב וילאנובה, סיפר לאתר NBA.COM: "מבחינה ארצית, כבר הפסדנו. ההורים שלי אמרו 'תראה, זה היה מסע נהדר. אנחנו גאים בך. הגעת כל כך רחוק, ונחכה לך כאן אחרי שיקרעו לך את הצורה'". הסיבה העיקרית היתה כוכב ג'ורג'טאון, פטריק יואינג, ששלט במכללות ביד רמה בשנים ההן והיה דומיננטי בצורה בלתי רגילה בשני צידי המגרש. 1984/85 היתה עונתו האחרונה, ואף שהממוצעים מעט דעכו (14.6 נקודות, 9.2 ריבאונדים ו-3.6 חסימות), לכל היה ברור מי השחקן הטוב ביותר במדינה, מי ייבחר ראשון בדראפט ה-NBA של 1985. "ג'ורג'טאון אחת הקבוצות הטובות ביותר אי פעם", אמר מאסימינו ערב הפיינל פור, "וזה רק בגלל פטריק. הוא אחד משחקני המכללות הטובים אי פעם".
הכינוי של ההויאס בשנים ההן אמר הכל - "הויה פראנויה" - וג'ורג'טאון הגיעה למשחק ההוא עם מאזן 2:35, כשגם שני ההפסדים - מול סט. ג'ון וסירקיוז, כחודשיים קודם לכן, הגיעו בפער מצטבר של שלוש נקודות. סוכנויות ההימורים נסחפו בשיח הכללי (או שמא היה זה להיפך?) וקבעו יחס כמעט חסר תקדים במשחק גמר: ההויאס פייבוריטים בפער של 9.5 נקודות. בדיעבד, כל סוכנות הימורים, כל הורים שלא האמינו, כל חולצה שכבר הודפסה עם זהות המנצחת, כל אלה עשו שני דברים: (א') הורידו לחץ מווילאנובה, ו(ב') גרמו לוויילדקאטס לרצות לסתום לכולם את הפה ולחולל סנסציית ענק. אם מוסיפים אל המשוואה את ההפסדים הצמודים לג'ורג'טאון בעונה הסדירה ואת הניצחונות הרצופים שהביאו את האנדרדוגית לגמר, מקבלים קבוצה שחיפתה על היעדר הכישרון שלה באמונה - ובעיקר, בחיבור. "במהלך המסע שלנו לא היו הרבה דיבורים על הפרקט", אמר פינקני ל"ספורטס אילוסטרייטד". "החבר'ה לפתע ידעו מה שאר השחקנים הולכים לעשות לפני שהם עשו את זה. הכימיה בשבועיים ההם היתה מדהימה ואין לי מושג מה גרם לה".
מי שלא זכה לראות את הניצחון הסנסציוני היה אל סברנס, שאימן את וילאנובה בין 1936 ו-1961 ואמור היה להיות בראפ ארינה כדי לתמוך מהיציע במכללה איתה הפך כה מזוהה. אלא שבבוקר המשחק, בגיל 79, סברנס חטף התקף לב במהלך גילוח והלך לעולמו. "הערב, אל סברנס הולך לחסום כדורים מגן עדן", אמר רולי מאסימינו לשחקניו בחדר ההלבשה לפני המשחק. מספר שעות קודם לכן, בבית המלון, שלח המאמן את שחקניו לחדרים וביקש מהם לחשוב על שני דברים: "1. תשחקו מתוך כוונה לנצח, ולא לא להפסיד. 2. תגידו לעצמכם שאתם מספיק טובים כדי לנצח. במשחק אחד, אתם מספיק טובים כדי לנצח כל קבוצה". זה עבד: גם 23,124 צופים משולהבים לא הלחיצו את שחקני וילאנובה או את מאמנה הצבעוני. כשלחץ את ידו של מאמן היריבה ג'ון תומפסון האגדי, שב מאסימינו לספסל ואמר לעוזריו: "ניצחנו. הידיים שלו מזיעות".
איש המפתח בכל הסיפור הזה היה גארי מקליין, כשם שאיש המפתח ברוב המשחקים של ג'ורג'טאון היה רכז היריבה. ההויאס הציגו הגנת לחץ בלתי מתפשרת שבדרך כלל הקשתה על כולם לעבור את החצי, לא כל שכן ממש ליצור התקפה של ממש ולשים את הכדור בסל. "בכל התקפה נתנו את הכדור לגארי ועצרנו את הנשימה", אמר פינקני ל"ספורטס אילוסטרייטד". "הכל היה מונח על כתפיו והוא שיחק נהדר. ג'ורג'טאון כל כך קשוחה ואכזרית ודאגנו רק להצליח לעבור את החצי. שווה לראות את המשחק הזה שוב רק בשביל להבין כיצד גארי שיחק". וזה לא עניין של מה בכך: בתחילת דרכו בקולג'ים מקליין החל להשתמש במריחואנה וקוקאין, ואחר כך גם למכור אותם - אמנם לא לחברים לקבוצה, אך כן לתלמידים אחרים, בשביל השלמת הכנסה.
במהלך כתבה ארוכה במיוחד שפרסם ב"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1987 גולל מקליין את סיפור ההתמכרות שלו, הודה שהחל מעונת 1982/83 היה נוהג לצרוך סם כזה או אחר לפני משחקים, וסיפר שחלק מחבריו לקבוצה ידעו על כך, חלק אפילו הצטרפו אליו. בעונת האליפות הפסיק לסחור בסמים ורק צרך אותם. לפני שעלה לחצי הגמר מול מישיגן סטייט, הסניף רבע גרם קוקאין בשירותים של חדר המלון, קלע שמונה נקודות וסייע למכללתו להעפיל לגמר. מקליין היה מסטול אפילו לאחר הזכייה באליפות, כשווילאנובה ביקרה בבית הלבן אצל רונאלד רייגן.
אז שבירת הלחץ עבדה, וההגנות האיזוריות המתחלפות עבדו, והדאבל טים על פטריק יואינג מהצד החלש עבד וארבע שניות לפני המחצית, כשהאנדרדוגית ביתרון 28:29, שחקן הספסל שלה צ'אק אברסון נכנס בשחקן ג'ורג'טאון רג'י וויליאמס, מה שהוביל למהומה רבתית על הפרקט אליה מיהר להצטרף גם רולי מאסימינו. מאמן וילאנובה היה מאושר - אלה בדיוק האנרגיות שרצה לראות מהקבוצה שלו, ולחדר ההלבשה הוא ירד באגרופים מונפים.
אם המחצית הראשונה הלכה לפי הספר (וגרמה לפרשן הטלוויזיה להכריז כי מדובר ב"אחת המחציות הטובות שראיתי"), המחצית השנייה של הוויילדאקטס נשקה לשלמות: תשע מעשר הזריקות שווילאנובה זרקה נכנסו, בדרך לאחוזי שדה מדהימים של 78.6 בסיום. תחת הלחץ העצום, מקליין איבד רק שני כדורים (זאת בניגוד לחבריו, שאיבדו 15). כנגד כל הסיכויים, אד פינקני (16 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים) היה טוב מפטריק יואינג (14, 5 ו-2). כנגד כל הסיכויים, הקבוצה הקשוחה והמאיימת ביותר במכללות לא הצליחה להוציא את וילאנובה הקטנה מאיזון והוויילדקאטס עמדו בלחץ פעם אחר פעם, גם מקו העונשין (19 מ-23 במחצית השנייה). במחצית השנייה ברחה וילאנובה ל-48:53, אך ההויאס לא ויתרו, ענו בריצת 0:6 והוליכו 53:54, חמש דקות לסיום. כאן הגיע גיבור בלתי צפוי - הארולד ג'נסן, זה עם הביטחון העצמי הנמוך ו-4.1 נקודות בממוצע למשחק. ג'נסן קלע את הסל החשוב במשחק 2:30 דקות לבאזר, וסיים ערב מושלם של 14 נקודות ב-5 מ-5 מהשדה.
וילאנובה שוב עמדה בלחץ, לא טעתה כלל, קלעה את זריקות העונשין שלה ועשר שניות לסיום עלתה ל-62:66. מייקל ג'קסון עוד הצליח לצמק ל-66:64, עשר שניות לסיום, ובתקופה ההיא, שעון המשחק המשיך לרוץ אחרי סלים. לג'ורג'טאון נגמרו פסקי הזמן, ובלי לחשוב פעמיים, דייויד וינגייט עצר את השעון כשהפריע להוצאת החוץ של וילאנובה והעיף את הכדור ליציעים, במהלך שעלול היה לעלות לו בעבירה טכנית אך בפועל לא עלה בדבר. שתי שניות נותרו על השעון. הוויילדקאטס ידעו שכל מה שהם צריכים לעשות זה בסך הכל להוציא את הכדור למישהו, כל אחד, והסיפור ייגמר. אבל מול ההגנה המאיימת ביותר במדינה זה לא היה עניין של מה בכך. "פשוט רציתי להיפטר מהכדור", אמר ג'נסן, שהיה אמון על הוצאת החוץ וחיפש, כמובן, את מקליין. הרכז שסיים כקלע המוביל במשחק עם 17 נקודות נתפס על ידי וינגייט האגרסיבי, מעד לפרקט וצעק: "קדימה". בכוחותיו האחרונים הצליח לתפוס את הכדור שנמסר אליו, ולא שחרר אותו. "החזקתי אותו כאילו חיי היו תלויים בזה", אמר. שתי השניות שנותרו בוודאי הרגישו כמו נצח, אך בסופו של דבר הבאזר נשמע, ואיתו בשורה היסטורית: לראשונה בתולדותיה, וילאנובה היא אלופת המכללות. "אני לא חושב שהיו יותר מחמישה אנשים מתוך 250 מיליון במדינה שהאמינו שננצח", אמר ג'נסן בסיום. פי ג'יי קרליסימו, אז מאמן סיטון הול, טען: "זה היה הכי קרוב שראיתי למשחק מושלם".
מאז המשחק המושלם ההוא נערכו כמה וכמה ערבי איחוד שאיגדו פעם נוספת את כל גיבורי העונה הקסומה ההיא במתחם אחד. מרביתם ראו את הגמר ההיסטורי ההוא שוב ושוב. עבור מרביתם היה זה רגע השיא בקריירה - רגע ממנו אפשר רק לרדת. כולם (להוציא את פינקני) לא הצליחו למנף את ההישג הגדול ההוא לשנים מוצלחות ב-NBA, אבל כולם היו שותפים למשהו גדול לא פחות. ואילו, רולי מאסימינו סירב לראות את המשחק ההוא במלואו פעם נוספת - ולא בגלל שפחד לפגוע בשלמות הזיכרון, ברומנטיקה, בנוסטלגיה. לא.
"אתה יודע למה אני לא רואה אותו?" שאל את עיתונאי "ספורטס אילוסטרייטד", ומיהר לענות בעצמו. "אני מפחד שנפסיד".
