פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כנראה שזה מה שליגת האלופות הייתה צריכה, קבוצת תחתית: על הקסם של לסטר

        בזמן שהגדולות הנוצצות כבר מוצו ונמאסו, לסטר סיטי הפכה למרעננת של המפעל כי היא מזכירה את הדברים שהקהל מחפש בכדורגל. פז חסדאי על קבוצה אפורה ושחקנים בוגדנים שאי אפשר שלא לאהוב

        שחקני לסטר סיטי חוגגים (רויטרס)
        היינו זקוקים לפנים חדשות. שחקני לסטר חוגגים (צילום: רויטרס)

        זה היה עוד שבוע מוצלח בליגת האלופות המושמצת, שכולם אוהבים לקטול אבל צופים בה בעניין, זו שבשבועות האחרונים סיפקה את שלב שמינית הגמר הכי לוהט שזכור פה כבר הרבה זמן. הרבה גולים, מלא דרמות ומהפכים, והשבוע לשורת האימפריות הצטרפה גם לסטר סיטי, אלופת אנגליה להזכירכם, הלהיט של המפעל, הקבוצה שהדבר הכי בולט בה זה הרעננות שהיא מוסיפה, הפנים החדשות והמעניינות, אחת שבאמת נחמד לעקוב אחריה. יכול להיות שזה מה שהמפעל הזה היה צריך, קבוצת תחתית, מישהי עם ציפורניים ואופי. ריאל, ברצלונה, באיירן, אתלטיקו, דורטמונד, יובנטוס, כולן גדולות ונוצצות אבל גם מוצו ונמאסו, רק בלסטר עדיין יש התלהבות תמימה, מלאת אופי ופגמים, קבוצה שהיא סיפור. (כמובן שגם מונאקו היא תופעה נפלאה, אבל יותר מקצועית ופחות רגשית).

        ג'יימי ורדי, למשל, הוא דמות קלאסית מסרט אנגלי. אפשר לדמיין אותו בקלות משתלב כדמות צבע בבילי אליוט, טריינספוטינג או לוק סטוק, של הערס הבריטי מוכה הגורל, העילג הפיקח עם המבטא הכבד והלשון השבורה, האיש שנולד בעיירת פועלים אפורה וקודרת ומוצא את עצמו בפסגה בהפתעה, האיש שהלך לו את הקלף הכי משוגע בעולם ופתאום חוזר למציאות המדכאת של קרבות התחתית, ומקבל עוד הזדמנות אחרונה בליגת האלופות. האגרופים שהוא חבט בעצמו באמצע המשחק השבוע היו רגע עוצמתי, תרתי משמע - גם כי אם כל אחד מאיתנו היה סופג את האגרופים האלה לפנים הוא היה מובהל למיון עם לסת שבורה, וגם כי זה חשף את האמוציות שיש בו, האש הפנימית של הגיבור הטרגי.

        עוד בנושא:

        חזיון קעקועים: פול בקאליני, הנשיא החדש ויוצא הדופן של פאלרמו

        שחקן סביליה סמיר נאסרי נוגח בפניו של שחקן לסטר סיטי ג'יימי ורדי (GettyImages)
        ככה נראה ערס בריטי מוכה גורל. ורדי עם נאסרי (צילום: GettyImages)

        כל מי ששיחק כדורגל בשכונה מכיר את הימים האלה, שבהם אתה לוהט והכל הולך לך, כשכל בעיטה מתלבשת ואתה בלתי ניתן לעצירה. לג'יימי ורדי הייתה עונה שלמה כזאת. כל בעיטה שלו נכנסה, כל שבוע הוא עשה היסטוריה, הוא היה תופעה בלתי ניתנת להסבר. הוא היה החלום. הוא נתן תחושה שבכל כדורגלן יש כישרון ייחודי, שבתנאים מסוימים, כשהכל מתחבר, הוא יכול להפוך לכוכב בינלאומי, הוא נתן תקווה לכל כדורגלן דועך, לא להישבר. הייתה סביבו עננת סינדרלה שהגנה עליו וגרמה לו לנצוץ, כמו סבל שהופך לכוכב, ועכשיו היא מתפוגגת, לעיני כולם, והוא חוזר להיות כדורגלן בינוני, שלא מצליח לשחזר את ההצלחה, בכלל לא מסוגל לשחזר אותה, פשוט אין לו את זה ברגליים. וזה כל כך מתסכל, וכל כך מסעיר, שלא נותרת לו ברירה אלא להכות לעצמו את הפרצוף כמו משוגע, לשחרר את הפלונטר שנקרא המציאות. זאת לסטר. זה הייחוד שלה. היא מייצרת תחושה שמתחת לפני השטח הכל בוער בה ומפעפע. והיא כל כך אותנטית, נטולת פאסון, עד שהיא לא מצליחה להסתיר את הדרמה שלה.

        בשביל ליהנות מלסטר הזאת אדם חייב להיות סאקר של הכדורגל האנגלי, להיות מעריץ עיוור של הליגה הזאת, שמדי שנה מוכיחה במפעלים באירופה שאיכות זה לא סוד הקסם שלה. לאהוב את הקהל, את השירים שלהם. לראות את האוהדים קופצים אחרי הגולים באגרופים מונפים, ולהבין את האנשים שהתרגלו כל החיים לאהוד את הקבוצה הקטנה שלהם עם החיים הקטנים שלהם, להזדהות עם אלה שלרגע אחד טעמו את הקצפת, ורגע אחרי זה חוזרים למלחמה על הלחם בתחתית ובקרבות ההישרדות. הסכין בגב לראניירי רק מוסיף עוד רובד לדמות של ורדי והחברים שלו, שמגיבורים אהובים הפכו לבוגדנים, מאלילים נשגבים ליצורים אנושיים עם קשיים ומגבלות, מגברים קשוחים וחסונים עם פרצוף קפוא לאנשים מלאי חולשות, שנכנעים ליצר ומועלים באמון של האיש שהפך אותם לאלופים. והאוהד מסתכל עליהם, בוחן אותם, ולא יודע מה להרגיש. וזה נחמד. כי העיקר שהוא מרגיש משהו.

        קלאודיו ראניירי מאמן לסטר עם ריאד מחרז (רויטרס)
        הסכין שתקעו לו בגב רק מוסיפה עניין. ראניירי עם מחרז (צילום: AP)

        לא במקרה גם בופון וגם זידאן אמרו השבוע שלא ירצו לקבל את לסטר ברבע הגמר. אולי זה נאמר בהפוך על הפוך לקראת ההגרלה, אבל ברור שיש משהו מרתיע בקבוצה הזאת. הרי עם טקטיקה ומערכים מקצועיים הקבוצות הבכירות יודעות להתמודד, אבל קשה להתכונן להתלהבות משוגעת. זה באמת מפחיד לשחק מול קבוצה שיודעת שיש לה קסם ייחודי ותחושה שהיא כל יכולה.

        ואם יש דבר שממחיש את הקסם של לסטר סיטי הנוכחית, זה הפער בין העניין שהיא מייצרת והדרמה סביבה, לבין מה שבפועל קורה על המגרש. כי בסופו של דבר, המשחקים שלה הם די משעממים. אין בה מהלכי כדורגל מתוחכמים, אין שערים שנחקקים בזיכרון, אין בשורה טקטית או שחקנים מבריקים (במיוחד שכמחרז איבד את זה), ועדיין היא מלהיבה. קצת מצחיקה, קצת עצובה, תמיד מעניינת, משהו ששווה לעקוב אחריו, קבוצה שאכפת לך ממנה. כי כמו שקלאודיו ראניירי נהג להגיד - גם אחרי שזכה באליפות, גם אחרי שפוטר כמה חודשים לאחר מכן, וגם כנראה עכשיו, כשהוא רואה מהבית את חניכיו הבוגדנים מתעוררים לחיים בלעדיו - זה הכדורגל.