לאורך השנים היו לא מעט פלופים גדולים ב-NBA, אך ספק אם היה גדול ומתוקשר יותר מדרקו מיליצ'יץ'. שחקן הפנים הסרבי נבחר במקום השני של דראפט 2003 - לפני כרמלו אנתוני, כריס בוש ודוויין ווייד - בזכות הפוטנציאל הבלתי נגמר שלו, לכאורה. אלא שמיליצ'יץ' לא הצליח לממש אפילו אחוז מהפוטנציאל המדובר, בין אם היה זה בדטרויט, אורלנדו, ממפיס, ניו יורק, מינסוטה או בוסטון, בה שיחק משחק אחד ב-2012/13 - עונתו האחרונה בליגה הטובה בעולם. בסך הכל, רשם ממוצעים עגומים של 6 נקודות ו-4.2 ריבאונדים למשחק בליגה הטובה בעולם. בקיץ 2014 הודיע מיליצ'יץ' על פרישה מכדורסל מקצועני, ובעוד שאמור היה לחזור למגרשים בקיץ 2015, הוא התחרט ועבר לקריירת קיקבוקסינג.
אמש (שלישי) העניק מיליצ'יץ' ראיון נרחב לתקשורת בארצו ובה סיפר שימיו כפוטנציאל גדול ב-NBA רחוקים ממנו עד מאוד. "עליתי 45 קילו מאז שהפסקתי לשחק ועכשיו אני שוקל 158 ק"ג. אני עובד בחווה שלי ונהנה מהתוצרת. אני הולך בשדות שלי ותהליך הגדילה משמח אותי מאוד. אני עדיין לא ממש מנוסה אז עלי ללמוד, ללכת לסימנרים, אבל יצרתי לעצמי שקט נפשי ואני נהנה ממנו".
עוד בנושא:
טעות שתיזכר לדיראון עולם: על הבחירה של דרקו מיליציץ' בדראפט 2003
על הבחירה בדראפט על ידי הפיסטונס אמר: "הייתי עושה הרבה דברים אחרת. היו לי בעיות עם כולם, וזה נגרם בגלל ששיחקתי עבור עצמי. המטרה שלי לא היתה להשתיק את המבקרים, אלא את האגו שלי. אבל פשוט לא הצלחתי, כי לא הייתי מוכן להשקיע. זו היתה הבעיה. התחלתי לשנוא דברים ולא נהניתי לשחק. היו מקרים בהם קלעתי 20 נקודות וחשבתי לעצמי - מתי המשחק הזה ייגמר כבר, קדימה, אני רוצה ללכת הביתה. לא הייתי מוכן לליגה ולמה שהיא דרשה ממני.
"באורלנדו כולם חשבו שיש לי בעיות נפשיות וזו היתה בעיה. אמרתי לסוכן שלי שאלך לכל קבוצה חוץ ממפיס, רק שלא ישלחו אותי לממפיס. כמובן ששלחו אותי לממפיס, שם הייתי בדיכאון שנתיים. לא יכולתי לתפקד יותר. נפשית הייתי מותש לגמרי.
"בניו יורק המשכתי לעשות דברים מפגרים. למאמן לבסוף נמאס ממני, והייתי צריך לעשות שכיבות שמיכה וכפיפות בטן במהלך משחקים. הייתי שותה מילקשייקים בתוך האולם. אז החלטתי לחזור לאירופה, חשבתי שאני עוד צעיר ויכול להחזיר את הכל למסלול הנכון, אבל ניו יורק ניסתה להעביר אותי למינסוטה. נפגשתי עם הג'נרל מנג'ר שלהם ואמרתי לו: "בבקשה אל תעשו את הטרייד הזה, למען השם, אני לא רוצה לשחק ב-NBA יותר. אהרוס לכם את הקבוצה, אדפוק לכם את הכימיה הקבוצתית".
"רק אשתי יודעת כמה פעמים רציתי לארוז ולחזור הביתה. לשחק ב-NBA זה חלום שמתגשם עבור רוב השחקנים וכולם צריכים לשאוף לשם. אבל אם אתה לא מצליח להתרגל לסביבה שלך, תסבול שם, גם כאדם וגם כשחקן. סגנון החיים לא התאים לי".
