זה לא שלא היו סימנים מקדימים.
צ'אד פורד, פרשן ESPN, היה שם. הוא ראה מקרוב כיצד ההייפ סביב ינוקא סרבי אלמוני לחלוטין, שבארצות הברית בכלל התקשו בהגיית שמו כראוי, תופחת למימדי ענק. היום, 10 שנים בדיוק מאז נבחר דרקו מיליצ'יץ' בבחירה השנייה בסיבוב הראשון של הדראפט, ברטרוספקטיבה הוא מצליח להיזכר בסיטואציה שעוררה בו חשד. חשד שאולי, רק אולי, סופן של הציפיות הבלתי נתפסות שהעמיסו על גבו של הילד וגרמו לו להתרסק.
"דרקו, הסוכן שלו ואני היינו בניו יורק לצורך לסדרת אימונים אישיים לקראת הדראפט, ובאחד הערבים לקחנו אותו לאכול במסעדה סינית", הוא נזכר השבוע בכתבה שהקדישו ב-ESPN לדראפט 2003 שהתברר במרוצת השנים כאחד הטובים שידעה הליגה אי פעם. "אחרי שהגישו את האוכל, דרקו התעצבן. הוא צעק על המלצרים וכעס על זה שלא הביאו לו לחם, כי זה מה שהוא היה רגיל לאכול בסרביה. הביאו לו לחם סיני מסורתי, וגם זה לא ריצה אותו. הוא סינן 'מה זה, לעזאזל?', ובאותו רגע זה היה מצחיק. אבל באותה מידה הרגע הזה היה גם מין רמז קטן שממחיש עד כמה הוא לא היה מוכן לקריירה ב-NBA. פתאום יכולת להבין עד כמה הוא צעיר, עד כמה כל העסק הזה חדש עבורו".
10 שנים חלפו, וברור שבסיפור הזה אין חפים מפשע. ה-NBA כולה הייתה שותפה לדבר העבירה, ואף אחד לא באמת הצליח לחזות את הנפילה העצומה של דרקו מיליצ'יץ': ג'נרל מנג'ר'ז. מאמנים. סקאוטים. עיתונאים. פרשנים. כולם חשבו באמת ובתמים שמיליצ'יץ' הוא הדבר הגדול הבא. כזה ששווה את הבחירה השנייה בדראפט, לפני שמות כמו כרמלו אנתוני, דווין וויד או כריס בוש. כולם נפלו בפח.
10 שנים חלפו, ודרקו מיליצ'יץ' גם הרים דגל לבן. או לפחות עד הפעם הבאה שיגיע המאמן שיחליט לנסות להוציא מים מסלע. בראיון שהעניק השבוע בסרביה הצהיר קבל עם ועדה על מות הקריירה שלו ב-NBA. הבטיח ש"זה נגמר, נגמרו עבורי ההזדמנויות בליגה". גם הוא סוחב עמו בטן מלאה על השנים ב-NBA. קצת בצדק, וקצת שלא בצדק. הרי האנשים שמשחו אותו למלך כשבקושי מלאו לו 19 היו גם אלה שחיכו לו בפינה והפכו אותו לבדיחה הכי גדולה של ה-NBA. ובכלל, האם יש דרך להתנער מהתווית הבומבסטית שהוצמדה לו בשנים האחרונות כ"אחד הפלופים הגדולים בתולדות ה-NBA"?
***
דרקו מיליצ'יץ' לא היה מוכן. כמה שהוא לא היה מוכן. בגיל 18, עם ניסיון מועט למדי כשחקן מקצועני, עם אנגלית רצוצה ובעיקר, כפי שיתגלה בהמשך, עם אופי ילדותי ואדישות בלתי נסבלת למשחק, הדרך למטה הייתה חדה ומהירה. אולי זו הטראומה שספג בגיל 18, אולי הציפיות הבלתי אפשריות, אולי זה אופי מחורבן ואולי העובדה שכמעט ולא התקדם מאז הגיע ל-NBA. מיליציץ' היה ללא ספק שגיאה שתיזכר לדיראון עולם, כאמור, לא רק אצל הפיסטונס.
אך לרוע מזלו, הכישלון שלו תמיד היה נוכח. הוא ליווה אותו לכל מקום. וזה, כנראה, מה שהנציח את שמו לעד בהקשרים שליליים כל כך. כשניקולוז צקיטישווילי הגאורגי נבחר בדראפט במקום החמישי בדראפט 2002, נבחרו מיד לאחר מכן פלופ נוסף כמו דחואן ואגנר, או סתם פצוע כרוני שלא ממש את הפוטנציאל בדמות ננה הברזילאי. כך היה גם עם פלופ ענק אחר קוואמי בראון שנבחר ראשון ב-2001 ואחריו נבחרו שמות כמו פאו גאסול, ג'ו ג'ונסון או זאק רנדולף, שחקנים טובים מאוד, אך כאלה שלעולם לא ייכנסו להיכל התהילה. ומיליצ'יץ'? ובכן, אתם יודעים כבר.
או, למשל, העובדה שמיליצ'יץ' חרש כמעט חצי ליגה לפני שאמר נואש. בזמן שפלופים אחרים התנדפו מהאוויר מהר מאוד או שפציעות כרוניות הרחיקו אותם מהרדאר, מיליצ'יץ' המשיך לקבל הזדמנויות ולהיכשל שוב ושוב. מהחוף המזרחי ועד החוף המערבי, כולם זכו להכיר מקרוב את הליצן העצוב. ליצן עצוב ולא פחות מכך יקר. כי תמיד, אבל תמיד, זה היה במחיר מופקע. בדטרויט הדביקו לו עד מהרה את הכינוי הסרקסטי "סיגר הניצחון האנושי", על שם הדקות המועטות אותן קיבל אך ורק בגארבג' טיים. אחרי דטרויט, אורלנדו עטה על השלל וניסתה להפיק ממנו את הפוטנציאל. ואז ממפיס. ואז הניקס. ומינסוטה. ובוסטון. קרקס נודד.
צ'אד פורד, עיתונאי עם קילומטראז' ארוך במיוחד בכל הקשור לענייני הדראפט, לא מסוגל לשכוח את האימון האישי הראשון של מיליצ'יץ' בארצות הברית. זה היה גם האימון בו דטרויט התאהבה בו. "חד וחלק, זה היה האימון האישי הכי טוב שראיתי בימי חיי. ראיתי מאות אימונים כאלו וזה היה האימון הכי מרשים. דרקו היה פשוט פנונמנלי. ראית ילד עם מימדי גוף עצומים, עם אתלטיות, שעושה הכול מהכול. זה היה רגע שבו אמרתי 'וואו'".
אז כיצד משם הכול השתבש? הקטע הבא, אחרי משחק של דרקו במדי נבחרת סרביה בו הפסיד, יכול להסביר הרבה מאוד:
"הוא פשוט לא היה מוכן לזה מבחינה מנטאלית ונפשית. למען האמת, עד היום הוא לא מוכן", אומר עליו העיתונאי הסרבי פז'ה סאריץ'. "הוא בא ממשפחה לא פשוטה, מרקע כלכלי קשה. איך לומר זאת בעדינות, יש לו אישיות בעייתית. הוא לא אחד שיעשה צרות בחדר ההלבשה או סוציומט. הוא פשוט קצת ילדותי. מאוד אימפולסיבי. אחד שלא שולט בעצמו. הכדורסל אף פעם לא היה בראש מעייניו. אם היה מתאמץ ומשקיע את כל מרצו וזמנו החופשי כדי להשתפר, הוא היה יכול להיות שחקן מצוין. לא רחוק מהרמה שב-NBA חשבו שיהיה לפני הדראפט. אבל הוא לא הצליח להוכיח אף פעם שבאמת אכפת לו מהקריירה שלו. היה לו נוח לקבל כסף טוב בשביל שום דבר, בעצם".
מיליצ'יץ' הפנה אצבע מאשימה כלפי כל מי שרק היה בסביבה. האשים את המאמנים. את דטרויט. אפילו את הליגה עצמה. בראיון שהעניק בעבר ירה לכל הכיוונים, והצהיר: "ה-NBA היא ליגה של שקרנים. הליגה הזאת מלאה בשקרנים. ככה זה כאן. כולם משקרים לכולם. אמרו לי 'הנה, מגיע הצ'אנס שלך'. פיזרו הבטחות. הכול כאן זבל". את כולם האשים, חוץ מאת עצמו.
ג'ו דומארס עדיין מתעורר מיוזע בלילות מסיוטים על דרקו מיליצ'יץ'. הוא שימש אז כנשיא הפיסטונס, ועדיין מתקשה לסלוח לעצמו אותו לילה ארור ב-2003. את תוצאות הטראומה רואים על פני השטח: מאז בחירתו של מיליצ'יץ', דטרויט בחרה רק שחקן אירופאי אחד בדראפט יונאס ג'רבקו השבדי וגם הוא בסיבוב השני בלבד. מאז, בעיר המכוניות כבר לא לוקחים סיכונים מיותרים. בכביש הזה, הם לא מהמרים.
"ללא ספק, זו הייתה טעות עצומה", דומארס הודה השבוע. "הפקתי לקחים. מאז שבחרתי את דרקו, כמות המחקר שאנחנו עושים על כל שחקן לפני שבוחרים אותו היא מגוחכת. במקרה של מיליצ'יץ', ידענו אולי 20 אחוז ממה שהיינו צריכים לדעת. קיבלנו את המידע שלנו משני אנשים בסך הכול. היום אני מבין שידעתי עליו כל כך מעט".
***
10 שנים חלפו, והקריירה של דרקו מיליצ'יץ' התרסקה בכל החזיתות. לא רק ה-NBA סגרה בפניו את הדלת. גם בנבחרת סרביה התייאשו כבר מזמן מהפגע הרע. דושאן איבקוביץ' שמונה למאמן הנבחרת ב-2008 ניסה להצעיד את סרביה המסוכסכת ומלאת האגו לדרך חדשה, וסימן את מיליצ'יץ' כאחד הגורמים המרכזיים לכישלונות העבר.
מאז הוא לא משחק בנבחרת סרביה. לאחרונה הביע רצון לשוב למדים הלאומיים, אך לא חלפו כמה ימים וקרב חדש ניצת בינו לבין המאמן, הפעם על גבי העיתונים. "רציתי לשחק בנבחרת, וזה לא בסדר שאדון איבקוביץ' האשים אותי בכך שלא עניתי לשיחות ממנו. הוא שקרן. כלב זקן ושקרן", ירה. "הוא הולך ומזדקן וככל שעוברות השנים הוא לא מסוגל להניח את האגו שלו בצד".
עכשיו הוא רוצה לחזור לאירופה. ואם ציפה שאריות היבשת יעמדו בתור עבורו וינסו להחתימו בכל מחיר, נכונה לו הפתעה. "קשה לי להאמין שקבוצות כמו צסק"א, ברצלונה או ריאל מדריד ירצו להחתים שחקן כמוהו. הן לא עד כדי כך פראייריות", פוסק פז'ה סאריץ'.
"אחרי הכול, מיליצ'יץ' מעולם לא הוכיח שום דבר בקריירה. אם כבר, הוא הוכיח בעיקר דברים שצריכים להדאיג את הקבוצות הללו שהוא לא רציני. שהוא לא משקיע. שהוא עשוי לגרום לבעיות משמעת. מבחינת כישרון, הוא צריך להיות הסנטר הכי טוב באירופה. יכול להיות שקבוצות יורוליג מהדרג השני יהמרו עליו כבר עכשיו, אבל כדי להפוך למשהו באירופה הוא יצטרך לתת לפחות עונה אחת טובה. רק ככה הקבוצות הגדולות באמת יסתכלו לכיוונו".
בסרביה העריכו כי מיליצ'יץ' יחתום בימים הקרובים בכוכב האדום בלגרד. מיליצ'יץ' כבר הכחיש את השמועות הללו והגדיר אותן כ"פנטזיה", אך לפי שעה נראה שזו האופציה הטובה ביותר עבורו. זהו שידוך מתבקש: מיליצ'יץ' מעוניין להישאר קרוב לביתו ולאימו החולה וכבר הצהיר מספר פעמים בעבר על אהדתו לכוכב האדום.
הקבוצה הסרבית, לעומת זאת, תחזור בעונה הקרובה ליורוליג לאחר היעדרות ארוכת שנים ומשקיעה משאבים גדולים יחסית. אם יחתום, מיליצ'יץ' יהיה ללא ספק השם הגדול ביותר בסגל, ויזכה למעמד הייחודי לו ציפה כבר שנים. השכל הישר אומר שזו עשויה להיות התחלה טובה לפרק החדש בקריירה. אך בינתיים מיליצ'יץ' בשלו.
10 שנים חלפו, וכלום לא השתנה.
כרוניקה של כישלון ידוע מראש: מיליצ'יץ' ב-NBA
