פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אז היא לא הייתה נחמדה. אז מה? על שחר פאר והיחס אליה בישראל

        למרות קריירה אדירה ורגעים בלתי נשכחים, שחר פאר לא הצליחה לגרום למדינה להתאהב בה: האם זה האופי המרוחק, הפרצוף החמוץ או האופי הלא ישראלי? פז חסדאי תוהה למי אכפת אם הספורטאי נחמד או לא

        שחר פאר בשנת 2007 (GettyImages)
        זה היה השיא. פאר ברבע גמר אוסטרליה (צילום: GettyImages)

        אוסטרליה 2007. זה היה השיא. לא במקרה ברוב סיכומי הקריירה שנעשו השבוע לשחר פאר חזרו למשחק ההוא, מרבע גמר אליפות אוסטרליה, מול סרינה וויליאמס. לפעמים מתבלים אירועים באובר דרמטיות, אבל כל מי שצפה בו באמת הצטמרר מהתרגשות, לא פחות. זה היה החלום של כל חובב טניס ישראלי, פנטזיה שהתגשמה. לראות טניסאית ישראלית ברבע גמר גרנד סלאם, במלבורן המפורסמת, במגרש המרכזי, נותנת פייט מעורר השראה מול סרינה הגדולה, במשחק מלבורני טיפוסי, כזה שסוחט את קריאות ההתפעלות הקלאסיות של שדרי יורוספורט.

        חובב הטניס, בארבע בבוקר, לבד מול הטלוויזיה בסלון, לא האמין שהוא רואה את זה. לזה הוא חיכה כל חייו, לישראלית שתבוא ותיתן בראש בקודש הקודשים. זכור לי רגע אחד, אחרי עוד ווינר במערכה השלישית, בשיא הלחץ, שהיא סימנה לקהל תנועת "אני כאן" סטייל כריסטיאנו וצעקה "עכשיו נקודה נקודה", כלומר עומדת להיות פה מלחמה, ואני בפנים. רוקנ'רול.

        אוסטרליה 2008, שנה עברה. הייתי בטורניר במלבורן, סיקרתי את האליפות עבור עיתון "הארץ". שחר פאר כבר נחשבה לטניסאית בכירה. היא העפילה לסיבוב השלישי למשחק מול אלנה דמנטייבה (שבו הפסידה). ביקשתי מקצין העיתונות ראיון עם פאר. היא הגיעה אחרי אימון, ונראתה קצרת רוח וחסרת סבלנות במיוחד. ניסיתי לשוחח איתה, לשאול שאלות, להתעניין, אבל היא סיפקה תשובות קצרות, על גבול החוסר נימוס, כמעט גסות רוח. המשכתי לגשש, די בעדינות, והיא המשיכה לענות בחוסר עניין. לא הבנתי מה קורה. ניסיתי ליצור איתה קשר עין, לברר מה העניין, להרגיש מה מקור העוינות הזאת, למה היא מסרבת לשתף פעולה, אבל זה לא עזר. היא המשיכה בגישה העוינת ושמרה על פרצוף חמוץ.

        הרבה ספורטאים לא אוהבים את ההתנהלות מול התקשורת, ושחר פאר הייתה אחת מהן. היא אולי ראתה בעיתונאי הספורט את אויביה הגדולים, אלה שלא יודעים לפרגן, מחפשי הלכלוכים, הקטנוניים והמרושעים. אפשר להבין. אולי זה גם קצת נכון. אבל כדי להסביר עד כמה ההתנהגות שלה הייתה חריגה, ראוי להשוות אותה לסטנדרטים בטורנירים האלה. כולם מתראיינים. כולם. גם אלה שאין להם כוח להתראיין שומרים על נימוס. אני כבר לא מדבר על פדרר, נדאל וסרינה, שכבר היו במאות מסיבות עיתונאים ובכל פעם נשאלים אותן שאלות ובכל פעם עונים בסבלנות. הכוונה גם לטניסאים שהם לא אשפי תקשורת. עם דמנטייבה הייתה לי שיחה נעימה, על אף שאני עוד עיתונאי זר מושתן ואלמוני, אזרנקה הייתה מנומסת וחביבה, למרות שאני לא מהמדינה שלה, ואפילו שראפובה, שנחשבת למלכת הסנוביות, אפילו היא ענתה בענייניות וחביבות, כמו אחת שיודעת לשחק את המשחק. על רקע הקודים של עולם התקשורת, התגובות החמוצות של שחר פאר היו חריגות מאוד, יוצאות דופן.

        אלה החוויות האישיות שלי, זה הרושם שלי, יש עיתונאים רבים שיטענו אחרת ויספרו שהיא הייתה תמיד אדיבה, אבל בשורה התחתונה זה לא רק אני. זה העם. התחושה היא ששחר פאר לא הצליחה לגרום למדינה להתאהב בה, כפי שהיה בלילה ההוא בינואר 2007, או כפי שצפוי שיקרה לספורטאית כל כך מצליחה. אם להשתמש במונחי גולדה, הרי שרבים פשוט חשבו לעצמם ש"היא לא נחמדה". התחושה הייתה ששמחים בשבילה פחות. שלא כולם מפרגנים. שהיא לא פופולרית, כיאה לטניסאית הבכירה שהייתה. כנראה שהדברים שייחדו אותה, אלה שהפכו אותה לטניסאית המצוינת שהיא הייתה, זה התכונות הלא ישראליות האלה, הלא מתפשרות, הסופר מקצועניות, השאפתניות, ומה לעשות, זה כנראה לא מגיע ביחד עם הסחבקיות הישראלית והחמימות השכונתית. במיוחד כשמול פאר תמיד היה את דודי סלע, הכל כך עממי ואהוב, שהראה איך עושים את זה נכון.

        שחר פאר טניסאית ישראלית (GettyImages , Julian Finney)
        אם להשתמש במונחי גולדה, הרי שרבים פשוט חשבו לעצמם ש?היא לא נחמדה? (צילום: GettyImages)

        זה בכלל מפתיע שלמישהו בימינו אכפת אם ספורטאי הוא "נחמד" או לא. הרי המטרה היא רק הניצחון, לא? יש שורה ארוכה של סיפורים אישיים קשים מאוד על גדולי הספורטאים בהיסטוריה, כשבראש מיד עולים קובי בריאנט ומייקל ג'ורדן, צמד אגוצנטרים מתנשאים, שחבריהם לקבוצה העידו על התעללות רגשית ואכזריות חברתית. אבל למי אכפת כשהם חארות, אם לקחו כל כך הרבה אליפויות. ספק אם אוהדי מנצ'סטר יונייטד אוהבים פחות את ריאן גיגס, אחרי שהתגלה שהוא בגד באשתו עם בת הזוג של אחיו. מה העניין בכלל עם "נחמד" ו"מנומס ואדיב", מה הקשר בין זה לספורט. אבל מתברר שעוד יש כזו ציפייה איפשהו, עמוק בלב של חובבי הספורט, תקווה ואמונה שמאחורי הספורטאי הנחוש והלוחמני והלא מתפשר יש אדם, וברגע שנגמר המשחק הוא מפסיק להיות לוחם אכזרי ומצליח לשחרר ולהשתחרר, והוא פשוט איש טוב, חביב וחמים. זו תקווה קטנה ונחמדה. אולי קצת נאיבית.

        בסוף המשחק ההוא סרינה חיכתה לפאר ליד הרשת על מנת לברך אותה על המאבק העיקש. אבל ביום ההוא את פאר לא עניינו מחמאות מהטניסאית הטובה בעולם. לא היה לה את הפרובינציאליות הישראלית הקטנה, כזו שגרמה לנו בעבר להתרגש כשמאמנים זרים אמרו "התרשמתי ממספר 8 שלכם". לא ניחם אותה הפסד הרואי. לא היה לה אכפת מטפיחות על השכם ושסרינה תגיד לה "כל הכבוד, וול דאן". היא רצתה ניצחון. אז היא שלחה לעברה יד בנימוס קר, והלכה לפינה שלה מתוסכלת. זה היה עוד רגע יפה, קול מאוד, שהמחיש עם מי יש לנו עסק. ילדה ישראלית, לא ישראלית. כולה בת 19, שרוצה לנצח, והולכת על זה בכל הכוח, חיה רעה.

        אז אולי לאורך הקריירה פאר פשוט לא הצליחה להעביר את עצמה. אולי היא לא הובנה כראוי. אולי זה הכל אי הבנה אחת גדולה. ואולי העובדה שלא אכפת לה שהיא לא קונצנזוס, שהיא חמוצה ועניינית, שהיא קשוחה ולא מסתחבקת, מקצועית וקצת מרוחקת, זה חלק מתכונות האופי שהפכו אותה לטניסאית הגדולה בתולדות ישראל. אז לא כולם אהבו אותה. אז מה. אי אפשר הכל.