בראש מורם: הרווח הגדול של קלאודיו ראניירי מהפיטורים מלסטר סיטי

צפו: סדרת הדוקו שמלווה את מסע ההישארות של הפועל תל אביב, פרק 1

משום מה, אנשים רבים אומרים שהחלטת הנהלת לסטר סיטי לפטר את קלאודיו ראניירי הייתה אכזרית. המאמן האיטלקי מוגדר כדמות טרגית, אדם מסכן שעולמו חרב עליו. רבים לא מבינים מדוע לא נתנו לו צ'אנס להמשיך בעבודתו שכה אהב, ולא העריכו מספיק את הנס המדהים שחולל כאשר זכה באליפות אשתקד. אי אפשר להיכנס לראשו ולליבו של ראניירי, אבל תרשו לי להניח שהוא היה האדם המאושר ביותר לאחר ההודעה.

ראניירי לא הפסיד כלום, כי את משימת חייו הוא השלים במאי. תואר האליפות עם השועלים הפך אותו לגיבור הנצחי והבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה. זה היה רגע עוצמתי של סיפוק עילאי, פרס ענק על התמדה ועבודה קשה, על עשורים ארוכים בהם לא זכה להכרה הראויה. כולם ידעו, וראניירי ידע זאת טוב מכולם, שלא ניתן לשחזר את הרגע הזה. הוא היה חד פעמי, קל וחומר עבור מאמן ותיק כמוהו.

סביר להניח שעברה בראשו מחשבה על עזיבה, אבל ההנאה הייתה גדולה מדי. הפעמון הדמיוני שלו צלצל בכל רחבי העולם. הוא אהב לעבוד עם הכוכבים – כלומר השחקנים האפורים שהפכו לפתע לכוכבים, בין היתר בזכותו, אשר נתנו את הנשמה על המגרש. האווירה בחדר ההלבשה הייתה מושלמת, ההערצה כלפיו לא ידעה גבול. החיבור היה כל כך חזק, שרק שחקן אחד בחר בסופו של דבר לעבור למועדון גדול יותר. אנגולו קאנטה נמכר לצ'לסי, אבל ריאד מחרז וג'יימי וארדי העדיפו להישאר אחרי התלבטות קשה. ראניירי שכנע אותם להמשיך, והם סברו שיגיעו רחוק יותר איתו מאשר עם ארסן ונגר בארסנל. ראניירי גם שכנע את עצמו להמשיך, וחתם על חוזה נדיב עד 2020.

עוד בנושא

קלאודיו ראניירי פוטר מלסטר

החוזה הזה מבטיח שהוא לא הפסיד כלום מבחינה כספית. האיטלקי ממש לא היה עני גם קודם. רחוק מאוד מכך, אבל עכשיו הוא עשיר באמת. בגיל 65, אין לו שום סיבה כלכלית לעבוד. הדבר היחיד שיכול להניע אותו הוא הסיפוק מהמקצוע; הדחף הפנימי להגיע למשרד בכל בוקר, לפתוח את היום בחיוך כאשר הוא רואה את שחקניו, לראות את רעיונותיו מתורגמים לתוצאות מצוינות על הדשא. זה מה שראניירי הרגיש בעונה שעברה, ותמורת הסיפוק הנדיר הזה הוא היה מוכן אפילו לשלם בעצמו. אלא שהעונה, על אף שניסה למנוע זאת בכל כוחו עוד מהקיץ, הכול התרסק לרסיסים. הסיפוק נעלם. החיוך נעלם. אז בשביל מה לעזאזל הוא צריך את הג'וב הזה?

את הסיבות לקריסתה של לסטר מנינו רק לפני מספר שבועות כאן. ההיבטים המקצועיים, בראשם חסרונו של קאנטה, חשובים, אך קריטיים הרבה יותר השיקולים המנטליים. ראניירי הציב מחדש את המטרה להישאר בליגה, בדיוק כמו כאשר חתם במועדון בקיץ 2015 במקומו של נייג'ל פירסון, אבל השחקנים לא היו מסוגלים להפנים זאת. אלופים לא חושבים על יעד של 40 נקודות. כוכבי על מפורסמים לא רואים את עצמם כברגים קטנים בקבוצה שצריכה להילחם על מקומה. עוד במחנה האימונים בטרום עונה אמר המנג'ר המודאג: "אני רוצה לראות מאמץ מקסימלי, וזה לא המצב. הגישה השתנתה, אנחנו לא עובדים כמו קבוצה מלוכדת". האתגר הגדול היה, אם כך, להחזיר את החניכים לקרקע המציאות ולהדליק מחדש את האש בעיניהם.

ראניירי נכשל באתגר הזה. אחרי ההפסד בסוונסי לפני שבועיים הודה האיטלקי: "אולי נתתי יותר מדי הזדמנויות לשחקנים מסוימים. אחרי שמשיגים משהו כל כך טוב, אתה רוצה להמשיך להאמין בהם עוד ועוד ועוד. אולי עכשיו זה כבר מוגזם". בשלב זה, לפי הדיווחים, השחקנים כבר לא ממש הקשיבו לו. השינויים הטקטיים המשונים שניסה במהלך העונה פגעו לכאורה בתדמיתו המקצועית של ראניירי בעיני חניכיו. ההרמוניה בחדר ההלבשה נעלמה בהדרגה, וחלק מהכביסה המלוכלכת אף החלה לצאת החוצה. האיטלקי כבר לא נהנה מהעבודה. הוא נראה סובל במהלך המשחקים, וסובל אפילו יותר בראיונות ובמסיבות העיתונאים. הוא היה צריך להסביר מדוע השחקנים כבר לא נלחמים - לא למען המועדון, לא למענו, ולא למען עצמם. הוא היה אובד עצות.

מה עושים במצב כזה? הרי גם מעמדו של ראניירי עצמו השתנה בעקבות הזכייה החלומית באליפות. הוא נבחר למאמן השנה מטעם פיפ"א, ואולי גם המוטיבציה שלו לחפש פתרונות על בסיס יומיומי נפגעה. בשלב מסוים, כאשר הפנים שלא ניתן לתקן את השברים לחלוטין, היה ברור שהקבוצה תצטרך להיבנות מחדש בקיץ הקרוב, ללא קשר להישרדות הקבוצה בפרמיירליג. לא בטוח שהייתה לאיטלקי האנרגיה הדרושה לעסוק במלאכה זו. החוזה ארוך הטווח הפך למעמסה מעיקה, כי אי אפשר לתכנן עד 2020 אם לא בא לך לראות חלק מהפרצופים מחר בבוקר.

אפשר להניף דגל לבן ולהתפטר, אבל הצעד היה קיצוני מדי מבחינת ראניירי. הוא הרגיש מחויב למועדון, ואפילו לשחקנים שהפנו לו עורף. במהלך חייו הוא מעולם לא ברח מאחריות, והפעם האחריות הייתה גדולה במיוחד; עתידה של לסטר היה תלוי במידה לא מבוטלת בהחלטותיו. בנוסף, המסע בליגת האלופות היווה תמריץ אדיר. זו כנראה העונה האחרונה שלו בצ'מפיונס, וראניירי רצה ליהנות מהמעמד. ייתכן שאת החלק הזה בתפקיד הוא עדיין אהב בלב שלם. אז ראניירי המשיך בנסיונותיו. "אני זקוק לחיילים, לגלדיאטורים. מי רוצה להילחם?", הוא שאג אחרי ההדחה מהגביע בידי מילוול מהליגה השלישית שנותרה בנחיתות מספרית בתחילת המחצית השנייה.

ההנהלה המשיכה להעניק גיבוי, ורק לפני שבועיים יצאה בהכרזה חד משמעית בנושא. למעשה, היה הגיוני להאמין לה, כי רק לפני שנתיים גיבו התאילנדים את פירסון, על אף שהשועלים היו עמוק במקום האחרון בשלב זה של העונה. בתום 25 מחזורים ב-2014/15, היו ללסטר 17 נקודות, לעומת 21 העונה, ומעטים הפרשנים שנתנו לה סיכוי לשרוד. היא שמרה על המאמן ושרדה, בזכות האופי, האמונה והיציבות. אם פירסון, שעשה כותרות כאשר התקוטט עם שחקן יריב וכינה את העיתונאי "בת יענה", חולל נס, אז גם הקוסם המדופלם ראניירי יכול. זה היה קו המחשבה, וההופעה בסביליה שלשום הדגישה שזה אפשרי. הספרדים היו עדיפים, אבל השועלים נלחמו באמת, והצליחו לחזור הביתה עם הפסד 2:1 מינימלי. אפשר היה לראות סימנים של תקומה, ניצוצות לרוח הלחימה מהעונה שעברה. לכן עיתוי ההודעה הדרמטית על פיטוריו של ראניירי היה מפתיע באופן קיצוני. התזמון נראה נטול הגיון, במיוחד כי אין לתאילנדים מחליף ראוי. כל האופציות שהוזכרו לא מעוררות השראה בלשון המעטה. האוהדים הוכו בהלם, והזעם על ההנהלה עצום.

אנשים כועסים לא רק כי התאילנדים נהגו בחוסר הגינות כלפי המאמן הנערץ שכתב את האגדה עליה איש לא העז אפילו לחלום, אלא גם כי ההחלטה הזו הורסת את האגדה עצמה. לסטר, שהייתה הסינדרלה האהובה של האוהדים הנייטרלים ברחבי תבל, הפכה למועדון נלעג ושנוא, סמל לכל הרוע בכדורגל המודרני. עד לפיטורים, רוב חובבי המשחק בעולם רצו שלסטר תישאר בליגה, בעיקר בזכות ראניירי. אם תעשו סקר מהיר עכשיו, יהיה רוב עצום בעד ירידת השועלים. אחרי ההחלטה המחפירה, כל הסימפטיה נעלמה. הקסם מהעונה שעברה נזרק לפח.

כואב הלב על אוהדי לסטר. אחרי שהיו ברקיע השביעי, הם הוחזרו לקרקע המציאות ברגע אחד. מבחינתם זה אסון אמיתי. השחקנים בגדו בהם, וכעת גם המועדון עצמו בגד בהם. הם הדמות הטרגית האמיתית בדרמה העצובה הזו, ולא המנג'ר. מבחינתו, זה דווקא הפתרון האידיאלי.
בזכות הפיטורים, הרוויח ראניירי מכל הכיוונים. הוא מקבל אהדה ואהבה מכולם, ואפילו היריב הגדול ז'וזה מוריניו מיהר לנחם ולחבק אותו. הוא עוזב את הקבוצה כשהיא עדיין מעל הקו האדום. היא תרד מתחתיו בלעדיו. הוא עוזב את לסטר כשהיא עדיין בליגת האלופות, עם סיכוי ממשי לעלות. היא תודח בלעדיו. הירידה, אם וכאשר תתרחש, לא תירשם על שמו. הוא הולך בראש מורם, כאלוף אנגליה, כדמות שלא תשכח לעולם, כאדם שראוי לפסל בכניסה לאצטדיון – והפסל הזה עוד ייבנה. הוא עוזב כשכל העולם מוקיר את פועלו ומכיר את שמו, וזה הדבר האחרון שאפשר לומר על סגן הנשיא שהוציא את ההודעה מטעם ההנהלה, אייאוואט סריבאדהאנאפראבהה.

וכן, מבחינת ראניירי הסיוט נגמר. כבר אין צורך לבוא לעבודה ממנה הוא לא נהנה. צרות השועלים כבר לא קשורות אליו. וארדי ומחרז, ויתר הכוכבים שתקעו לו סכין בגב, ינסו להציל את הקריירה בלעדיו. תדמיתו נקייה. הוא אורז את אגדת לסטר במזוודה ולוקח אותה לאיטליה. בזכות ההחלטה לפטרו, במובנים רבים מאוד האגדה הזו שייכת מעתה לו בלבד. עם האגדה הזו הוא יכול לצאת פנסיה, ולבלות זמן איכות עם אימו בת ה-97, שמחכה לו בקוצר רוח. אל תרחמו על ראניירי. תריעו לו ותשמחו בשבילו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק