מהדורת בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד, שיצאה השבוע, היא מוסד אמריקאי שמעולם לא היה לו קשר ישיר לספורט, מלבד העובדה שהוא חלק מספורטס אילוסטרייטד ונושא את שמו. אילו היה סתם עלון בגדי ים סביר להניח שחובבי ספורט לא היו שומעים עליו. יש כאלה מאות. אבל דווקא מגזין הספורט היוקרתי, הרציני, המעמיק, דווקא הוא זה שממשיך להוציא בכל שנה מהדורה יוקרתית, רצינית, מקצועית, שמוקדשת כולה לבחורות בביקיני. הקשר הרעוע לספורט הוא שכמה ספורטאיות מצטרפות לדוגמניות על ומצטלמות גם הן בבגדי ים מינימליים. הקשר הרעוע הוא שרוב צרכני הספורט הם גברים, וגברים אוהבים נשים יפות בעירום. זה הכל. זאת לא באמת בעיה, רק תזכורת מובהקת לאיך נתפסים גברים וחובבי הספורט.
הבעיה עם המהדורה הזאת היא בגלל הדואליות של הגבר המודרני הממוצע, שמצד אחד מוצא עניין אמיתי בנשים העירומות ונמשך אליהן באופן טבעי, ומצד שני יודע שזה סקסיסטי ושפל. העובדה שמדובר בהפקת מיליונים, עם אנשי המקצוע הטובים בתחומם, לא מסתירה את האמת: זה סחר בגוף האישה, חפצון ותו לא. הבעיה של חובב הספורט היא העובדה שהוא גם זכר סטנדרטי (שמנמן חרמן), וגם פוץ סטנדרטי (ליברל צדקן), ואת המתח הזה אפשר להרגיש בכל פעם שהוא רואה מעודדות בפסקי זמן: מצד אחד אי אפשר להוריד את העיניים מהיפהפיות המרקדות וקשה שלא לבנות בהן בעיני עגל ריקות, ומצד שני אי אפשר להאמין שהתת רמה הזה עדיין קיים בימינו, שעדיין בהפסקות מספקים לגברים המטומטמים בידור נלוז שכזה כדי להשאיר אותם "חמים". והגבר מסתכל, בוהה, סורק, בוחן, וממלמל "גועל נפש".
הבעיה של חובב הספורט עם המהדורה נמשכת בגלל היחס הכפול שלו לספורט: מצד אחד הוא יודע שספורט זה בידור קליל ונעים, שמהווה הסחת דעת מהחיים האפרוריים, ומצד שני רואה בזה דבר רציני מאוד, בעל חשיבות גדולה, עניין של חיים ומוות. ואז הוא תוהה, למה דווקא בספורט הם שמים את כל החרא הזה? הלא אין סיכוי שמגזין כלכלי יוציא אחת לשנה גיליון בונוס עם נשים עירומות. קשה להאמין ש"פייננשל טיימס" ישקיע בהפקת אופנה שכזאת, עם הדוגמניות הלוהטות בכל העולם, קשה להאמין ש"טיים מגזין" ייצור מסורת ארוכת שנים של מהדורה מהודרת שבכל שנה מעלה את רף העירום, ואת הדרכים היצירתיות להראות ולא להראות עירום (צבע גוף), ולהתחרות עם עולם חדש, שבו אין מה להתלהב מכמה יפהפיות בחצי עירום, כי יש אותן כבר בעירום מלא ברשת.
למה רק במדורי הספורט אפשר למצוא את פינות הרכילות הנמוכות האלה, עם "הצמודה של" וה-wags. למה רק במדורי הספורט חוגגים בכזאת הנאה בגידות וסטוצים ובילויים. זה כמובן קשור לעובדה שכוכבי הספורט הם אנשים יפים ועשירים ומפורסמים וצעירים שבמלוא אונם (חיי החברה שלהם סוערים ומסקרנים יותר משל רקפת רוסק עמינח) אבל זה בעיקר קשור לצרכנים, ואיך שהם נתפסים: זכרים, בבונים, חרמנים. באופן אישי אני מודה שאני צורך בהנאה את הדיווחים הצהובים ב"דיילי מייל", זה באמת אתר משובח, וגם ב"מארקה" וב"בילד" אני לא פעם מוצא את עצמי מקליק באופן בלתי רצוני על אייטם נלוז רק בגלל תמונה חיצונית אירוטית, ולמעשה גם ב"גליצ'ים" הידוע לשמצה חטאתי לא פעם. אבל לצהבת הזאת יש השלכות, שכבר מזמן אין טעם לפרט את הנזקים שלה, ומה הם עשו לעיתונות בכלל ולעיתונות הספורט בפרט.
האירוניה היא שגיליון בגדי הים למעשה מעלה את המוניטין של ספורט אילוסטרייטד, כי מה שעובר בראש של אנשים זה "תראה איזה יופי הם השקיעו בתמונות, זה לא סתם בחורות בביקיני, זה מקצועי, זה איכותי", וכך המגזין מקושר למקצוענות ואיכות (הוא באמת איכותי לרוב) ורק בודדים תוהים לעצמם בשביל מה הוא צריך את הסקסיזם והחפצון הזה. הרי גברים לא יופיעו במגזין כזה, זה לא ה"Body issue" של ESPN שבאמת מנסה לשים דגש על מבנה הגוף הייחודי של הספורטאים והספורטאיות, לפאר ולהלל אותו. זה סתם דוגמניות עם חזה גדול בביקיני.
לכן אי אפשר שלא לתהות בנוגע למוטיבציה של הספורטאיות עצמן להשתתף בפרויקט הזה. זו זכותו של כל אדם לחשוף את הגוף שלו, כל אחד רוצה להיות סקסי ולהרגיש סקסי, ואין ספק שמהדורת בגדי הים מצטיינת בזה, אבל היא בעיקר ידועה ברמת הריטוש הקיצונית. אין בזה שום דבר אמיתי, רק איפור ופוטושופ ותחושה מלאכותית. רק בקיץ הקודם סימון ביילס ואלי רייזמן העלו תמונה שלהן לאינסטגרם מבלות בחוף הים בריו אחרי האולימפיאדה, והרוב הגדול של התגובות נגע בעיקר לגוף השרירי והלא נשי שלהן, והן נאלצו להגן על עצמן ולהתגאות ברגליים העבות והריבועים הרחבים בבטן והכתפיים החסונות, כי הן ספורטאיות גאות. עכשיו הן מככבות בממלכת הפוטושופ.
וסרינה וויליאמס, שמתגאה כל הזמן בגוף הגדול שלה ומסרבת להתנצל על החמוקיים הרחבים, עכשיו היא מגלה איך אנשי הפוטושופ מנסים להצר אותה, כי עם כל הכבוד לספורט, במהדורה הזאת מנסים למכור מין. וג'יני בושאר וקרוליין ווזניאקי, שתי טניסאיות שמגיעות מהענף שמייצר את כוכבות הספורט המפורסמות בעולם, הענף שמסמל רדיפה לשוויון בין המינים ומתגאה בפרסי זכייה שווים, עכשיו הן מככבות בקודש הקודשים, מהדורת בגדי הים של ספורט אילוסטרייטד, ומבחינתן זה שווה כמעט כמו גרנד סלאם, הלא זו הפסגה אליה כל אישה שואפת.