פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קו הסיום: הרצף ההיסטורי של האצן הבריטי רון היל הגיע לסיומו

        בשבוע שעבר, בגיל 78, הסתיים הרצף של רון היל, שרץ מדי יום ב-52 השנים האחרונות – אפילו אחרי תאונות דרכים וניתוחים. נמרוד עופרן עם סיפורו הנדיר של האיש שלא היה מוכן להרים ידיים

        קו הסיום: הרצף ההיסטורי של האצן הבריטי רון היל הגיע לסיומו

        בווידאו: רון היל מנצח את המרתון של אליפות אירופה 1969

        כשחצה את קו הסיום של המרתון באולימפיאדת טוקיו 1964, הבין רון היל שמשהו חייב להשתנות. 18 רצים הגיעו לפניו וכעת, שעתיים, 25 דקות ו-34 שניות אחרי הזינוק, הוא כעס על עצמו. היתה זו האולימפיאדה הראשונה מתוך שלוש בהן ייקח חלק, והקשה ביותר - לאו דווקא מבחינת המיקום הסופי או התוצאה, ויותר בשל ההרגשה. הזמן הרב שבילה מחוץ לבית התערבב עם התחושה שיחסית למישהו שרוצה לרוץ באופן מקצועני הוא לא עושה מספיק, ובליבו של רון היל גמלה החלטה - החלטה שתשנה אותו, את המהות שלו, את ספרי ההיסטוריה.

        קצת פחות מחודשיים אחרי שחצה את קו הסיום בטוקיו, הוא יצא לריצה בבריטניה. למחרת יצא לריצה נוספת, ולאחר מכן שוב, ושוב, ושוב, ושוב - ריצה אחת של מייל אחד לפחות (1.6 ק"מ), מדי יום, למשך 52 שנים שהם 19,032 ימים. בשבוע שעבר, כשהוא בן 78, רון היל לא יכול היה לצאת לריצה. ליבו כבר לא עמד בזה. וכן, הרצף ההיסטורי הגיע לסיומו, אך המורשת וסיפורו המיוחד - אלה יישארו לנצח.


        הוא נולד באקרינגטון שבלנקשייר ב-1938 ובילדותו לא סיפק ולו רמז בודד על הפיכתו ספורטאי בעל שיעור קומה עולמי. "אם הייתי נוגח כדורגל הוא היה עושה לי מכה בראש, ומכדורי קריקט פחדתי פחד מוות", אמר ל"גרדיאן". בזמן שילדים אחרים העריצו כדורגלנים מפורסמים או שחקני קולנוע, הגיבור של רון היל הצעיר כלל לא היה מציאותי. היל התאהב בדמות הקומיקס אלף טאפר, בחור צעיר ועני ממעמד הפועלים שישן בתחנות רכבת, אכל פיש&צ'יפס, נמלט מחברי המעמד העליון שהתנשאו עליו וניצח אותם שוב ושוב במסלולי הריצה, כנגד כל הסיכויים והגורל שלא פעם התנכר לו גם כן. היל, שבעצמו הגיע ממשפחה עניה עד מאוד, ראה בדמות הפיקטיבית מודל לחיקוי.

        "הוא היה הגיבור שלי, יותר מכל ספורטאי אמיתי", אמר ל"טלגרף", "החיים שלו היו ממש קשים והוא היה לוחם מעמד הפועלים. הוא התאמן בין אם ירד ברד או היתה שמש וחי על פיש&צ'יפס או טוסט. חשבתי לעצמי שאם אלף יכול, גם אני יכול". בתור התחלה, רון היה יכול ליהנות מהרגעים ששאר הילדים שנאו: ריצות ארוכות. בזמן שנערים אחרים הסתתרו או עצרו בדרך כדי לקנות סיגריות, רון היל החל לפתח התמכרות משלו. קפיצת המדרגה התרחשה כשהחל ללמוד באוניברסיטת מנצ'סטר בגיל 19, שם החל לקח את האימונים באופן מעט רציני יותר ולהשתתף ביותר תחרויות.

        שנתיים לאחר מכן נרשם למרתון ליברפול, אף שהמירוץ הארוך ביותר בו התחרה עד אותו רגע היה ל-15 מייל (24 ק"מ, בניגוד ל-42 הק"מ שמרכיבים מרתונים). תמים וחסר ניסיון, היל רץ כפי שרץ עד אותו רגע: הרבה יותר מהר מהשאר, בלי תכנון של ממש, בלי חלוקת קצב או כוחות. הוא לא הבין מדוע שאר המשתתפים רצים לאט ממנו ובכל זאת, כבדרך נס, כוחו לא אזל והוא חצה ראשון את קו הסיום, בתוך אצטדיון אנפילד (רגע לפני משחק טרום-עונה של ליברפול), בתום שעתיים, 24 דקות ו-22 שניות. לאחר מכן, הכאבים ברגליים היו כל כך חזקים עד שהיה זקוק למישהו שיסיע אותו בחזרה למנצ'סטר וישעין אותו על אחת מתחנות האוטובוס בעיר. שם, תפוס וכאוב, החליט שניצחון זה טוב ויפה, אבל זה היה המרתון הראשון והאחרון בחייו. אלא שלמחרת, כשראה את שמו בעיתונים הגדולים במדינה, הבין שאולי מוטב להמשיך, ומה שבאותו רגע הרגיש כמו מרתון ראשון ואחרון, הפך מרתון ראשון מבין 114 בהם ייקח חלק בחייו.

        ב-1963 השווה את השיא הבריטי בריצה ל-6 מייל ושנה לאחר מכן קבע את שיא העולם הראשון שלו, כשקיצץ למעלה מדקה משיאו של אמיל זטופק האגדי בריצה ל-25 ק"מ (1:15:22.6 דקות). ואז, בחלוף מספר חודשים, הגיע המרתון המכונן ההוא בטוקיו, לאחריו החל היל במשטר אימונים קדחתני שבסופו של דבר גם הכניס אותו עמוק לספרי ההיסטוריה.

        שיא עולם נוסף, בריצה ל-16 ק"מ בלסטר באפריל 1968, סימן את התקופה שתהפוך ליפה בקריירה שלו, ולאחר שניפץ אותו מספר חודשים לאחר מכן, שיפר גם את הופעתו באולימפיאדה השנייה שלו, כשסיים שביעי בריצה ל-10,000 מטרים במקסיקו סיטי. ב-1970 הפך לבריטי הראשון שזוכה במרתון בוסטון ועשה זאת בהפרש של שתי דקות מסגנו, תוך שהוא מנפץ את שיא המסלול בשלוש דקות ומעמיד אותו על 2:10:30 שעות. מספר חודשים לאחר מכן עשה היסטוריה גם במשחקי חבר העמים, שם הפך לבריטי השני שיורד ממחסום ה-2:10, עם 2:09:28 אדיר שהיה גם לשיאו האישי. שלא במפתיע, ההחלטה לרוץ מדי יום נתנה את אותותיה גם במישור המקצועי. ב-1972 השתתף באולימפיאדה השלישית והאחרונה שלו וסיים שישי במרתון במינכן ושנתיים לאחר מכן, במשחקי חבר העמים, סיפק רגע מרגש לא פחות שהוכיח שלא מדובר רק בספורטאי גדול כי אם באדם גדול. בשליש השלישי של הריצה הצליח היל לצמצם פערים מהמוליך, ג'רום דרייטון, שחש לא בטוב ושקל להרים ידיים ולפרוש. במקום לעקוף את הקנדי שהיה בדרכו הבטוחה למדליית הזהב, היל האט, רץ לידו והתעקש שיסיים את המירוץ (שניהם, בסופו של דבר, לא הגיעו לפודיום). כי בעולמו של רון היל – מה שמתחילים, ראוי גם לסיים.

        אלף טאפר (Creative Commons)
        גיבור ילדות. אלף טאפר (צילום: Creative Commons)

        גם את המירוצים שלו עצמו התעקש להתחיל ולהסתיים, אך עם הגיל הפך פחות תחרותי ורץ בעיקר בשביל עצמו. ב-1993 ציין 29 שנה לרגע בו התחיל לרוץ על בסיס יום יומי, וב-1993 הרצף הזה גם אמור היה להגיע לסיומו, כשהיל תכנן לטייל עם רכבו בפארק וודהד שביורקשייר, אך לנהג שמולו היו תכניות אחרות. קצת לפני הפסגה, יצאה במסלול הנגדי מכונית לעקיפה ושעטה לעברו. לשיאן העולם לשעבר לא נותר אלא לעצום את עיניו ולקוות לנס. "היה בום גדול והכל נעצר", אמר ב-2007 ל"אינדיפנדנט". "ההתרסקות ריסקה את המנוע וההגה, אדים יצאו מהמכונית וחשבתי לעצמי - אלוהים, אני בחיים, זה משהו".

        אמבולנס הבהיל אותו בבית החולים, שם נאמר לו ששבר את עצם החזה ועליו להיות מאושפז למשך הלילה, גם בשל הנזק האפשרי לליבו. היל לא התנגד - הוא לא היה במצב של להתנגד, וממילא, כך חשב לעצמו, הצליח לרוץ בבוקר התאונה, כך שהרצף עדיין לא נעצר. המבחן הגדול הגיע למחרת, כשהרופאים החליטו לשחררו הביתה, אך בבית היו אשתו ואימו, ושתיהן כלל לא היו מוכנות לשמוע על האפשרות שייצא לריצה במצבו. אז רון היל עשה מה שאנשים שרצים 52 שנה ברציפות עושים במצבים שכאלה: הוא חיכה שהאישה והאמא ייצאו לקניות בערב, דידה לאחד הרחובות, רץ מייל והלך בחזרה הביתה לפני שהספיקו לחזור. בימים הבאים החל להתחזק והמשיך לרוץ, כמובן, עד שנאלץ לעבור ניתוח להסרת יבלת ברגלו בהמשך אותה שנה. אלא שגם זה לא עצר אותו. בנו לקח אותו מבית החולים בבוקר שלמחרת הניתוח והסיע אותו למסלול ובאמצעות מקלות הליכה - בהם השתמש למשך שבוע - וכשרגלו מגובסת, רון היל רץ מייל נוסף. "זה היה יותר מביך מקשה", אמר ל"אינדיפנדנט", "כי רצתי כל כך לאט".

        בתקופה הזו, העסק שהקים בשנות השבעים כבר היה מצליח מאוד. באותה תקופה נאלץ לרוץ לעבודה וגילה שהבגדים שהוא לובש לא מתאימים לכל האקלימים. על כן, הקים חברת ביגוד שנשאה את שמו והפכה רווחית עד מאוד, אף שבשלב מסוים נאלץ למכור בה את חלקו בשל קשיים כלכליים. עסק או לא עסק, הרצף חייב היה להמשיך, והוא נמשך - גם כשהיל היה בשנות החמישים והשישים והשבעים לחייו. לקראת סוף 2007 ציין את המייל ה-150 אלף (240 אלף ק"מ) - שווה ערך לשש פעמים סביבו העולם - ואמר ל"אינדיפנדנט": "למה להפסיק עכשיו? אם אתה נהנה מרצף נחמד אתה לא מפסיק רק בגלל שאתה מתבגר. אני בריא ומקווה לחיות עוד זמן רב". כן, הדיבור לא היה על להמשיך לרוץ עוד זמן רב אלא להמשיך לחיות עוד זמן רב, כי מדובר, בסופו של דבר, בדברים די זהים. גם בתקופה ההיא היה רץ לפחות פעם ביום, לפחות מייל ביום, ובדרך כלל משהו סביב ה-40 ק"מ בשבוע, ותמיד עמד בכללים של הגוף העולמי העוקב אחר רצפים מסוג זה ("לפחות מייל ביום, בכביש, במסלול או על מסלול ריצה").

        ב-2014 היו ברזומה שלו ריצות במאה מדינות שונות (כולל ישראל), בכל יבשת אפשרית, ולכאורה, נדמה היה כי הדבר היחיד שמחזיק אותו בתוך כל הסיפור הזה הוא הסיפור עצמו. רון היל ללא הרצף לא ממש היה רון היל והמעגל הזה כבר הזין את עצמו באופן אורגני. בימים בהם לא ממש היה לו חשק לצאת ולרוץ הוא פשוט יצא ורץ, וגילה שברגע שהוא יוצא מהדלת הכל נהיה קל יותר, והגוף כבר עושה את מה שעשה עשרות אלפי פעמים בעבר. "ב-1964 לא חשבתי שאמשיך כל כך הרבה", אמר ל-BBC ב-2012, "אבל עכשיו כשאני מסתכל על זה, אין שום סיטואציה בה אפסיק, אלא אם אשבור לגמרי את הרגל. אני מרגיש בחיים וטוב, ועל כן אני רץ. אני רץ, ועל כן אני מרגיש בחיים וטוב". ל"טלגרף" חידד את הנקודה הזו כשאמר: "אני לא מסוגל לחשוב על יום אחד בו לא הרגשתי הרבה יותר טוב בסוף ריצה מבתחילתה".

        האצן הבריטי רון היל (GettyImages)
        בלתי ניתן לעצירה. רון היל (צילום: GettyImages)

        עד השבוע שעבר, היל היה נוהג להתלוצץ ולהגיד שהוא יפסיק לרוץ רק בקבר - וגם זה לא בטוח. בראיון שהעניק לפני קצת יותר משנתיים, בגיל 76, חזה ש"זה לא הולך לקרות עוד הרבה, הרבה מאוד זמן", אולם ביום ראשון שעבר זה קרה. הרצף שהחל חמישה ימים לפני שהביטלס שחררו את "I Feel Fine", בחודש בו סם קוק נרצח ומרטין לוטר קינג קיבל פרס נובל לשלום וג'ון קולטריין הקליט את "A Love Supreme" - הגיע לסיומו. בהודעה רשמית ששחרר, הסביר רון היל שהוא חווה בעיות בליבו כבר זמן מה, והריצות היומיות הללו לא עוזרות. "בשבת, ה-28 בינואר, רצתי את המייל האחרון שלי", סיפר. "אחרי פחות מ-400 מטר, הלב שלי החל לכאוב וב-800 המטרים האחרונים הבעיה רק החמירה והחמירה. חשבתי שאני עלול למות, אבל הצלחתי לסיים את המייל ב-16 דקות ו-34 שניות. לא היתה ברירה אלא להפסיק, הייתי חייב את זה לאשתי והמשפחה והחברים". כן, הרצף שלטענת רון היל השאיר אותו בחיים כל השנים הללו, כעת איים להרוג אותו.

        מחזיק הרצף החדש, אם כך, הוא בחור אמריקאי בן 66 המתקרא ג'ון סאת'רלנד, שרץ מדי יום ב-47 השנים האחרונות, אף ששבר עשר עצמות ונותח פעמיים בברכו. "רון היל אחד הגיבורים שלי", אמר ל-BBC, "לדעתי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר באבולוציית הריצה".

        ונסיים עם טיפ לריצה וטיפ לחיים מפי האיש שעמד על כל כך הרבה קווי זינוק, שחצה כל כך הרבה קווי סיום: "אם לא תתייצבו בקו הזינוק, לעולם לא תנצחו או תשיגו שום דבר - במרתון וגם בחיים. פשוט תגיעו לשם ואל תוותרו. אני מעולם לא ויתרתי, כל הזמן המשכתי הלאה".

        האצן הבריטי רון היל (Creative Commons)
        רון היל בשיאו (צילום: Creative Commons)

        האצן הבריטי רון היל (צילום מסך , עמוד הטוויטר של רון היל)
        רון היל, אחרי 50 שנים של ריצה מדי יום (מתוך הטוויטר של רון היל)