שמח ב-NBA. לפיל ג'קסון וכרמלו אנתוני נמאס אחד מהשני, אנס קאנטר רב עם רהיטים ומשאיר את ראסל ווסטברוק עוד יותר לבד, דווין וייד פותח מלחמת גילאים ומעמדות בשיקגו ורייג'ון רונדו עונה עם הפואמה 'הוותיקים שלי'. אבל הכי הרבה רעש בשבוע האחרון עשה, איך לא, לברון ג'יימס, שבעיצומו של משבר הכולל שישה הפסדים בשמונה משחקים יצא פומבית נגד הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין על כך שהוא אינו מחזק את הקבוצה בעושה משחק נוסף.
את הבלגאן הנוכחי של האלופה צריך לשים בכמה הקשרים רחבים יותר. קודם כל: מאז שלברון חזר העירה, לא עובר חודש ינואר בלי משבר. בעונה הראשונה לברון ג'יימס לקח חופש והקבוצה הידרדרה במהלך החודש למאזן שלילי של 20:19. בעונה השנייה זה היה החודש בו דיוויד בלאט פוטר (לפני שנה ושבוע בלאט עדיין אימן את לברון). לאורך השנתיים האלה לברון כיבס לא מעט כביסות מלוכלכות בחוץ, קשה לחשוב על גורם משמעותי בקאבס שלא ספג ממנו ביקורת פומבית בשלב מסוים.
כל זה לא הפריע לקליבלנד להגיע לשיא ולהוציא מעצמה את המקסימום ברגע הנכון. עם בלאט, וזו נקודה שראוי להזכיר מדי פעם, הקאבס טיילו לגמר למרות מכת פציעות וניצחו פעמיים את גולדן סטייט בלי קיירי אירווינג (וקווין לאב, שבקושי הרוויח מקום בסוגריים). את האופן בו העונה שעברה הסתיימה לא צריך להזכיר. בשני המקרים, קליבלנד הגיעה לגמר מפוקסת ונחושה יותר מגולדן סטייט, שהעבירה עונה כמעט ללא בעיות.
אז אולי זאת התשובה לכל השאלות?
עוד בנושא:
לברון במונולוג עצבני נגד ההנהלה: "אין לי זמן לבזבז על החרא הזה"
המחלוקת בקליבלנד מחריפה: "גילברט לא אוהב את הגישה של לברון"
שיקגו סוערת: התשובה המוחצת של רונדו לביקורת של וייד ובאטלר
דיווח: ניו יורק פנתה גם לבוסטון ולקליפרס בנוגע לכרמלו אנתוני
לפני ההפסד לסקרמנטו גריפין דיבר על האופן בו הקבוצה חופרת לעצמה בור כל משחק. "אנחנו לא טובים כשאנחנו מובילים, אנחנו הרבה יותר טובים כשאנחנו הרודפים", אמר. הרעיון הזה תקף גם העונה: קליבלנד אוהבת להרגיש אנדרדוג, היא בנתה לעצמה זהות של קבוצה שמנצחת נגד הסיכויים. זה הרבה יותר קשה כשמדובר באלופה שיש לה את השחקן הטוב בעולם, אך גם העונה היא דאגה להיכנס למשבר שנראה משמעותי. בהמשך לתיאוריה הזו, ניתן לטעון שלברון מעצים את המשברים במכוון, גם כדי להכריח את הקבוצה להתמודד עם הבעיות מוקדם, להשתמש באור השמש כחומר חיטוי שחסר לקבוצות שמנסות לפתור את הבעיות שלהן בפנים.
הבעיה היא, שהטריק לא יכול לעבוד אם כולם מבינים שזה טריק. אם היחס למשבר הקבוע של ינואר ולציוצים הביקורתיים של לברון יהיה כמו אל הנער שצועק "זאב, זאב", ונדמה שהפעם זה היחס, יכול להיות שנפספס את הזאב האמיתי. המשבר הנוכחי חושף סגל שבנוי בצורה לא מאוזנת, כאשר המחסור ברכז מחליף הוא רק חלק מהבעיה.
זה הזמן להכניס הקשר רחב נוסף. לפי בריאן ווינדהורסט מ-ESPN, הנחשב למקורב מאוד ללברון, מושא הביקורת האמיתי של קינג ג'יימס הוא לא גריפין אלא הבעלים דן גילברט. כאשר לברון חזר לקליבלנד, בעל הבית הבטיח שהוא לא יחסוך באמצעים כדי לבנות סביבו קבוצה לאליפות. הוא עמד במילתו, כאשר העניק חוזים ארוכים לכל שחקני המפתח כך שבשנתיים האחרונות סך המשכורות של קליבלנד הוא הגבוה בליגה, בפער משמעותי. בעונה שעברה גילברט שילם 161 מיליון דולר במשכורות ומיסים. העונה, בזכות העלייה בתקרת השכר, הוא משלם פחות מיסים, אך עדיין יגיע לאיזור ה-155 מיליון דולר במצב הנוכחי של הסגל.
ההוצאה הכספית הכבדה, והעובדה שהמיסים הולכים וגדלים ככל שהחריגה מתקרת השכר גדלה, גרמה להנהלת הקאבס להתנהל בקיץ האחרון עם מחשבה על שיקולים כספיים. גריפין נתן לטימופיי מוזגוב לעזוב ולא השווה הצעה גבוהה של מילווקי על מת'יו דלבדובה, שני שחקנים שעזרו בעונה הרגילה אך לא היו רלוונטיים בגמר. הוא לא מיהר להחתים ותיקים, שחוזה המינימום שלהם גבוה יותר, והעדיף שחקנים כמו דיאנדרה ליגינס, ג'ורדן מקריי והרוקי קיי פלדר שמרוויחים פחות. כשעל כל דולר של משכורת צריך לשלם כשלושה דולרים של מס, כל חיסכון קטן הופך למשמעותי.
מבחינה מקצועית, גריפין בנה את הסגל מתוך היגיון מאוד ברור: סביב לברון, קיירי, לאב וטריסטן תומפסון, כל מה שמעניין אותו זה שחקנים שקולעים שלשות ויכולים להסתדר עם חילופים אוטומטיים. במילים אחרות: הוא משקיע רק בשחקנים שעשויים לתרום לקבוצה בסדרה מול גולדן סטייט, כאלה שמשלבים בין קליעה מבחוץ לגמישות הגנתית (לא נמוכים מדי ולא כבדים מדי). התוצאה היא שמהספסל של הקאבס ניתן להרכיב תחרות שלשות מלאה באולסטאר, אבל אין שם כמעט שום דבר אחר. גריפין לא הביא רכז מחליף משמעותי וגם לא שחקני פנים משמעותיים ומגוונים.
חוסר האיזון של הסגל הפך את קליבלנד לקבוצה פגיעה בעונה הרגילה. לברון מדגיש את הצורך במוביל כדור נוסף, צורך שהוא מרגיש באופן אישי, אך הבעיה הזועקת כרגע היא בהגנה. בעקבות ההפסדים האחרונים, קליבלנד ירדה למקום ה-17 בליגה ביעילות הגנתית. החבורה של טיירון לו הוכיחה שהיא יודעת להפוך לקבוצת הגנה מצוינת כשהיא מכוונת מטרה, אבל ברמת ההגנה האישית יש לקאבס מעט מדי שחקני הגנה טובים בסגל. ומה שיותר חשוב: אין לה בכלל שחקנים שמסוגלים לשמור על שחקני פנים דומיננטיים. כאשר דמרקוס קאזינס להט בדקות האחרונות נגדם, לא היה ללו את מי להצמיד אליו. טריסטן תומפסון נמוך ורזה מכדי להתמודד עם שחקן במימדים של דמרקוס, ואף אחד אחר אפילו לא קרוב. אפילו על טרנס ג'ונס אין לקליבלנד מי שישמור.
לקליבלנד יש אפשרות להתחזק. יש לה מקום פנוי בסגל, יש לה גם טרייד אקספשן דרכו גריפין יכול להביא שחקנים יקרים יותר מכאלה המרוויחים חוזה מינימום. אך עד לביקורת הפומבית של לברון, נדמה היה שהנהלת הקאבס לא מתכוונת להוציא כסף על שחקנים שיוכלו לעזור בעונה הרגילה ולא יהיו רלוונטיים בפלייאוף, ובוודאי בגמר מול הסגנון הייחודי של גולדן סטייט. הבעיה בגישה הזאת היא שבעונה הרגילה, כמעט כל העול נופל על לברון.
בגיל 32, לברון מוביל את הליגה בכמות דקות למשחק עם 37.6 כאלה. שני טריפל דאבלים שלו לא הספיקו מול ניו אורלינס וסקרמנטו, קבוצות שקליבלנד אמורה לנצח בקלות ביום בינוני. לקאבס יש כרגע פער קטן בראשות המזרח, אבל אם הם לא יתעשתו הם יתקרבו לאיזור בו הם יכולים לאבד את יתרון הביתיות. הלו"ז שנשאר לקליבלנד לא פשוט. בחודש מארס, למשל, הקבוצה תשחק 17 משחקים, מתוכם 12 משחקי חוץ. לברון ממש לא רוצה להזדקק ל-38 דקות למשחק במרץ בגלל מאבקי מיקום בצמרת המזרח. ההצהרות שלו מבהירות שהוא גם לא מתכוון להשתמש בגישה שהעונה הרגילה לא מעניינת אותו.
גילברט וגריפין כנראה ייאלצו להגיב. רכז בסגנון של מריו צ'אלמרס יספק ירגיע את לברון, אבל כדי להימנע מהפסדים מיותרים הם יצטרכו להביא גם שחקן פנים שיכול לשים גוף על הדמרקוסים של הליגה. בין היתר, גריפין צריך להיות מוכן לאפשרות ששחקן כמו דמרקוס ינחת פתאום בקבוצה כמו בוסטון ויהפוך למשהו שצריך להתמודד איתו בסדרת פלייאוף. אבל יותר מכל דבר אחר, בקליבלנד יצטרכו להימנע מהפיתוי של לקחת את לברון כמובן מאליו. בגילו, כדי להגיע לגמר בכושר בו היה בשני הגמרים האחרונים, לא בטוח שהוא יכול להרשות לעצמו לסחוב קבוצה לכל אורך העונה הרגילה כפי שהוא עושה כרגע. זה, כנראה, היה המסר המרכזי שלו.