נטפלים לחלשים: ניתוח הדרבי של תל אביב והפתרונות של בגאצקיס

על פי ההערכות המוקדמות, נדרשה הפועל תל אביב לעמוד במספר יעדים על מנת לחלץ ניצחון בדרבי אמש (שבת). בחלקם, יש לציין, היא עמדה. הפועל תל אביב הצליחה לפגוע במכבי בכל הנוגע לריבאונדים מתחת לסל שלה, כאשר קטפה 15 כדורים חוזרים בהתקפה. הפועל, נניח, הצליחה להגביל את האחוזים של קבוצת השלשות הטובה ביותר בליגה ל-26% בלבד. בכל הנוגע לאיבודי הכדור, אפשר לרשום לאדומים הצלחה חלקית בלבד: מכבי אמנם מוליכה את היורוליג במספר איבודי הכדור, אך בשלולית המצב כמעט והפוך. הנסיונות לשלוח לעברה מלכודות ולהפעיל לחץ על חצי מגרש לרוב עלו לאורחים ביוקר, וחלק משמעותי מאותם 15 איבודי כדור מקומיים הגיעו כמעט מעצמם. בנוהל.

מהרגע שבו הצטרף מארק ליונס לצד האדום של תל אביב, נמסרו לידיו באופן רשמי מפתחות הקבוצה. שלושה משחקים שיחק עד כה האלוף, בהם בילה 37 דקות על הפרקט ובהם השתלט על כמעט וכל מהלך התקפי. אתמול, בניגוד למשחקים חוזרים ונשנים של הצהובים העונה, הצליחו לסמן וי ולייצר מצב שבו הם מצליחים להעניש את השחקן המרכזי של היריבה. חרף ששת האסיסטים שלו, ליונס נאלץ לעבוד קשה מאוד מול הלחץ שהפעילו עליו מקל ושות'. ליונס חווה מסלול קשה וכואב בדרך לקבלת הכדור במהלך ההתקפה המסודרת ומשהגיע הכדור לידיו (ולא תמיד בדיוק במקום אליו מכוון התרגיל ההתקפי), התקשה מאוד להרים זריקות פנויות. מכבי תל אביב, חרף תקופת ההכנה הקצרה במיוחד לדרבי הזה, הגיעה מוכנה טקטית דיה על מנת לשלוח את ליונס הפוך מהחסימה במצבי הפיק אנד רול שלו והצליחה בנוסף להעמיד במסלול התנועה האפשרי שלו מספיק ידיים ורגליים על מנת לכפות החלטות מאולצות. לא מקרי, אגב, ש-6 מהנקודות המשמעותיות של ליונס הגיעו במשחק מעבר, כי בהתקפה העומדת הדברים הלכו קשה קשה.

עוד בנושא

צפו במכבי תל אביב מנצחת 73:87 בדרבי
בגאצקיס בסיום: "הגישה היא הדבר הכי חשוב"
הוא חוזר: בריאן רנדל חתם בהפועל ירושלים

מכבי, לזכותה, הצליחה לפגוע בליונס ובהפועל גם בצד השני של המגרש. רמי הדר העביר את הפרנצ'ייז פלייר החדש שלו ממשימה הגנתית למשימה הגנתית (מקל, לנדסברג, פניני) אבל סבל מרובן. מכבי לקחה את ליונס לסל בצורה אגרסיבית, אבל גם הצליחה להעניש אותו כששמר על גיא פניני וניסה לרמות (ובעיקר נרדם), וחטף נקודות מחיתוכים ללא כדור. אתם יודעים מה? לרגע אחד קט, הזכירו הצהובים יכולות היסטוריות נשכחות להיטפל אל השחקן המרכזי של היריבה, לייאש ולהעניש. כפי שעשו בעבר הרחוק, למשל, לוויל סולומונים של העולם. כאן, אגב, הזמן להזכיר למי שנוטה לשכוח שהופה, פה זה לא אירופה. ליונס אמנם הוכרז אשתקד כאלוף השלולית, אבל המרחק בינו לבין רכזי יורוליג עדיין שריר, בריר וקיים. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את יוביץ'. או אפילו את וויל סולומון.

אל מול הבור העצום בסגל הישראלי של הפועל תל אביב, אך אירוני שמעולם לא נראה החוק הרוסי כל כך תפור למידותיה של היריבה השנואה מהצד השני של העיר. פתאום, למשל, אפשר להציב שוב את פניני בעמדה מספר 4 ולייצר משם בעיקר יתרונות; אפשר להמשיך לזהות את ההחלטה ללכת בעמדה מספר 1 לכיוונם של מקל ואוחיון – ואפשר שוב לתהות בקול רם אם ההבדל המרכזי בין נצחונות להפסדים בזירה המקומית עובר דרך סילבן לנדסברג. הקריירה של לנדסברג בצהוב היא יציבה למדי: המתאזרח הדי ותיק מצליח לייצר פחות או יותר את אותם המספרים בליגה, סביב ה-14 נקודות למשחק. באירופה, כידוע, המצב מזהיר ויציב הרבה פחות. לנדסברג אמנם שותף במשחק ההפסד לגלבוע העונה, אך ספק אם הקבוצה שלו הייתה מפסידה את המשחקים באילת ובהרצליה, לו היה נוטל בהם חלק. אתמול הוא היה שם עבור הקבוצה שלו במספר צמתים משמעותיים ולחוצים, במחצית הראשונה והשניה. ולא רק התקפית. לנדסברג היה עירני מספיק הגנתית וארב למסירות רוחב מסוכנות באדום, ולאחר פתיחה שבה ספג כמה נקודות על הראש – הצליח להתייצב הגנתית ולהזכיר ימים אגרסיביים מהחלק הראשון של העונה הקודמת.

אז מכבי עדיין מושלת בכיפת הלבנט, אבל ספק רב אם יש בניצחון בדרבי כדי לספק לנו תשובות טובות מספיק בכל הנוגע לבעיות הקבועות.

ניהול החילופים של בגאצקיס, למשל. אחרי המשחק מול הכוכב האדום בבלגרד, היה מי שדאג להפיץ שספסולו של די ג'יי סילי נבע מפציעה. יכול בהחלט להיות. מצד שני, לאחר אפס דקות בחמישי, פתאום פיזז לו האיש מקנריה על הפרקט משך 27 דקות תמימות ולא נראה מוגבל במיוחד.

ויקטור ראד למשל. כמו במשחקים האחרונים, גם הפעם סיפק הפורוורד שעבר דרך ניז'ני חבילה התקפית קטלנית וייצר 19 נקודות ב-15 דקות משחק, עם אפס אסיסטים ומספר דומה של מסירות. ראד ממשיך להרגיש נוח, אולי נוח מדי במשחק ההתקפה של בגאצקיס, ולהרים זריקות ממצבי בידוד כאילו שאין מחר. ועדיין – לא בטוח שהדקות הטובות ביותר של מכבי הן כשראד בוחר לעבוד על משחק האחד על האחד שלו בכלל ועל הזריקה שלו מבחוץ בפרט.

סוני ווימס למשל. לאחר שסיים לדגמן פרצוף עצוב בחדר ההלבשה בחמישי, המשיך השחקן היקר ביותר בסגל של מכבי תל אביב בצניחה החופשית שלו, כשהוא רושם עוד תשע דקות נוראיות בצהוב. מעניין היה לעקוב אחר שפת הגוף ואחר קבלת ההחלטות של ווימס אמש. כשהוא מודע היטב לרחש בחש סביבו, ברמת הנהלה-מאמן-שחקנים-אוהדים-מלהגים, קיבלנו גרסה די מבוהלת ונטולת ביטחון. ווימס אמנם הרים זריקה ראשונה מיד, אבל ניכר שאפילו הוא הגיע למצב בו החשש מטעות יושב עליו. גם השלשה היחידה שהרים במהלך המשחק נראתה כזריקה שהעדיף להטיל ובלבד שלא יכנס למצב שבו יצטרך שוב לקבל החלטה בתנועה ולהחשף לעוד איבוד כדור מיותר.

הסיפור של סוני ווימס מתחיל להרגיש כמו נבואה שמגשימה את עצמה וקצב התופים במחול השדים אותו הקים במו ידיו הולך ומתגבר ממשחק למשחק. ווימס, שיכולותיו וכישוריו משני צידי המגרש אמורים ועדיין יכולים לסייע לקבוצה שלו, ממשיך להזיק לה. או שמא נדייק ונאמר שהאופן שבו בוחרת מכבי תל אביב להשתעבד לרצונותיו של ווימס, להבדיל מהיכולת לכפות עליו ללכת למקומות ולעמדות הנכונות עבורו, ממשיך להזיק לה.

התחושה כעת מסביב היא שמשחקי השבוע הקרוב הופכים קריטיים לא רק לסיכוייה של מכבי לשמור על סיכוי תאורטי, מתמטי וקלוש להישאר במרוץ על המקום השמיני ביורוליג, אלא גם לסיכויו של סוני ווימס לסיים את העונה ביד אליהו הישן. חרף המשמעויות של מהלך כזה הן על השחקן עצמו והן על מי שהביא להחתמתו.