אין מוצא: הבעיה המבנית בסגל של מכבי תל אביב פשוט גדולה מדי

שנים עשר הפסדים רשמה עד כה מכבי תל אביב בעונת היורוליג הנוכחית והנוראית שלה. בתשעה מהם ההפרש היה בן עשר נקודות ומטה, כך שסביר שלפחות מרובם יצאו הצהובים בתחושת החמצה; בתחושה שהמשחק היה בידיים שלהם, או לפחות בהישג יד. לא מעט הסברים ניתן לספק לכמות הגבוהה למדי של הפסדים במשחקים צמודים (יחסית). הפעם, ברשותכם, נסתפק בשמונה הסברים (לשמונה מתשעת ההפסדים): סרחיו יול, טייריס רייס, ניק קלאתס, הרטל/ גריינג'ר, ארון ג'קסון, ווילבקין/ וונמייקר, לוקה דונצ'יץ' וסטפן יוביץ'. כל אלו הרכזים שניצחו את המשחקים עבור הקבוצה שלהם מול מכבי, או לכל הפחות דאגו, בנוכחותם, שהמהלכים הנכונים ילכו לעברם של השחקנים הנכונים במועד הנכון.
כל אחת ואחת מהקבוצות אשר מדורגות לפני מכבי תל אביב בטבלה, כלומר כמעט כל קבוצות היורוליג, אוחזת ברכז אחד לפחות ששייך לצמרת של היבשת. אפשר למנות את השמות, אבל רצוי להימנע מבזבוז אנרגיה מיותרת. ולמכבי? למכבי אין. או לפחות, למען הדיוק, אין לה רכז ששייך לדרג הראשון או השני של היורוליג. עכשיו אפשר ללהג חופשי על המאמנים השונים, על השחקנים השונים ועל האוהדים השונים, שכן יש לא מעט דברים לומר עליהם, לרבות הנזקים שגרמו מאמנים מסוימים ואשר באו לידי ביטוי (גם) במאזן ההפסדים מול הניצחונות של אלו שבאו אחריהם.

ועדיין, כל זה יכול היה להיראות אחרת לגמרי לו היה למכבי תל אביב רכז טוב. כן, אני יודע: שליחי הקק"ל והסוכנות כבר הטמיעו היטב את המסר לפיו הרכזים הצברים שלנו יכולים היו לעשות את התפקיד, אבל ספק אם הם עצמם מאמינים לעצמם. גל מקל ויוגב אוחיון הם רכזים שיכולים לקחת חלק בקבוצת יורוליג, ואפילו קבוצת יורוליג טובה פלוס. בתנאי שלצידם ולפניהם יהיה רכז איכותי. ואין. ולא היה. ובאופן שלא ניתן להסבירו באופן רציונלי, גם לא ידוע על ניסיון לייבא אחד כזה במהלך העונה.

עוד בנושא:
ההצלבה מתרחקת: מכבי ת"א הפסידה 71:67 לכוכב האדום
מכבי תל אביב שוקלת זעזוע מיידי. רוב הזרים יעזבו בקיץ
אין שיא שלילי שלא נופץ: מספרי הבושה של מכבי תל אביב
ואם כל זה לא מספיק: בכורה מושלמת לפבראני בברצלונה

למען הסר ספק, הכמיהה לרכז איננה מוגבלת ל"מרכז" לו עורגים חלק מאנשי הגווארדיה הוותיקה. אין כל צורך ברכז שמחפש רק למסור ימינה או שמאלה. אין כאן צורך שהרכז יהיה השחקן היחידי שיחצה בכדרור את קו מחצית המגרש. אין הגיון בלצפות מהרכז לקחת מספר מוגבל של זריקות. כל אלו, לעניות דעתי המרודה, שייכים לקונספציות שחלפו מן העולם. הרכז יכול להיות גם סקורר מצד אחד, ויכולים להיות מקבלי החלטות משמעותיים לצידו, לרבות כאלו שמריצים פיק אנד רול בנוסף אליו מצד שני. יש הרבה סוגים של פליימייקר איכותי (מרגיש כאילו לא נכתבה המילה רכז מספיק עד כה), אבל למכבי אין ולו אחד שכזה.

לכוכב האדום בלגרד, מהצד השני, יש וואחד רכז. סטפן יוביץ' סבל מבעיית עבירות במהלך חלקים מהמשחקים שנערך אמש, עניין שגרם לו לבלות בסך הכל 19 דקות על המגרש. אבל כשכן בילה, הוא דאג שמכבי תסבול. למי שהחמיץ, להלן תקציר תרומתו של הפוינט גארד הסרבי בארבע הדקות של המשחק, אליהן הגיעה הקבוצה המקומית כשהיא מובילה 62:67: יוביץ' פתח בשלשה, תוך שהוא מעניש את הפתרון ההגנתי של מכבי מול פיק אנד רול מהצד, המשיך באסיסט לקוזמיץ', הוסיף לייאפ מוצלח בדרך לשתי נקודות שהעבירו את היתרון לסרבים וקינח באסיסט שביעי ונוסף לקוזמיץ', תוך שהוא מעניש שוב (ושוב) את הפתרון ההגנתי של מכבי לפיק אנד רול שהוא מריץ מהצד. רוצה לאמר – הרכז של מלכת האופי מבלגרד היה אחראי ישיר לכל שמונה הנקודות שהעלו את הכוכב ממינוס חמש לפלוס שלוש.

יש צורך או טעם לספר מה עשה בזמן הזה המקביל שלו בצהוב, תהא זהותו אשר תהא?

יוביץ' הנפלא גם אחראי ישירות לשני מהלכים נוספים אשר שינו את המשחק: הראשון, כתשע דקות לסיום המשחק, עת ניצל ירידה לא חכמה של ויקטור ראד להגנה ומסר אסיסט שארגן למרקו סימונוביץ' האיום זריקה וקליעה ראשונה לשלוש נקודות; השני, כחמש דקות לסיום המשחק, עת ניצל טיפול נוראי וטיפשי של ויקטור ראד בהגנת הפיק אנד רול (לו אחראים גם אוחיון ואייברסון), בדרך לאסיסט נוסף שארגן לסימונוביץ' זריקה וקליעה שנייה לשלוש נקודות.

וסימונוביץ' הוא האחראי, בעיני, למהלך ההגנתי המכריע של המשחק. כשתי דקות לסיום הריצה מכבי תרגיל פיק אנד רול וחסימה לחוסם, שאמור היה לשחרר את גאודלוק (החוסם) לשלשה. אמור. אלא שאז התערב סימונוביץ', מנע את הזריקה הראשונית, מנע גם את האפשרות לייצר זריקה מכדרור ובסוף הוסיף וכפה על גאודלוק לחדור למקום שממנו לא באמת ניתן לצאת.

בחזרה לעניין בעל הבית על המגרש. החל מבואו של בגאצקיס לארץ הקודש, הקפיד לטרחן תחת כל עץ רענן בנושא איבודי הכדור; הקפיד לוודא שהמצלמה דולקת כאשר הטיף ופרש את משנתו – אל תאבדו כדורים. נו, והרי (כמעט ש) אפשר להבין אותו. מכבי תל אביב מוליכה את היורוליג במספר איבודי הכדור, עם קצת יותר מ-15 כאלו למשחק. אתמול היא איבדה 16. הכוכב האדום, אגב, מוליכה על אמת את המפעל כשהיא כופה על יריבותיה מעט יותר מ-15 איבודים למשחק. אתמול היא (סוג של) גרמה ליריבתה החלשה לאבד 16. אה, אז האזהרות של בגאצקיס לא עזרו במיוחד, אה?

שלא תבינו לא נכון: הפחדים של בגאצקיס אכן השפיעו על המשחק של קבוצתו. הבעיה היא שהם השפיעו לרעה. איבודי כדור הם עניין שרצוי לדבר עליו פחות ולתרגל אותו יותר. הפיתרון של החזקת הכדור בכוח, הורדת קצב המשחק והימנעות מיציאה מסודרת להתקפה מתפרצת ומחויבות למשחק מעבר הוא פתרון פחדני, שלא באמת מתמודד עם החולשה. אז נכון, אין למכבי פליימייקר איכותי. ונכון, מכבי מאבדת המון כדורים. אחרי שאמרנו את כל זה, חייבים לזכור במה כן טמון היתרון היחסי שלה, והוא היכולת לייצר הרבה נקודות בפרק זמן קצר. אם הפתרון של בגאצקיס לאיבודי הכדור גורר שיתוק התקפי כמענה, אז לא מדובר בפתרון בכלל, אלא בהשתפנות.

לשלבים נדמה היה שהשחקנים בצהוב כל כך מפחדים לאבד, עד למצב שבו הם מפחדים לשחק. מה שגורם להם לקלוע פחות – ועדיין לאבד הרבה.

הימים חולפים ואנחנו לומדים להכיר את מאמן מספר 4 יותר. אם נניח לרגע בצד את איכויותיו מול המצלמה, אפשר כבר להתרשם מהאופן שבו הוא בוחר להתמודד עם הקשיים שניצבים בדרכו. מאבדים הרבה כדורים? הפתרון, כאמור, הוא לשחק לאט ולהיכנע לקושי. מפסידים הרבה? הפתרון של בגאצקיס הוא לשנות היררכיה ורוטציה, מהקצה אל הקצה, משבוע לשבוע. הנה גל מקל רכז שני שזוכה לכמה דקות ברבע השלישי. הנה יוגב אוחיון הוא הרכז השני שזוכה לכמה דקות ברבע השלישי. הנה שניהם לא משחקים כלל. והנה רק שניהם אוחזים בעמדה מספר 1. זוכרים את די ג'יי סילי, שחקן רוטציה לגיטימי גם אצל המאמן הזה? אז תשכחו ממנו.

מאמן יסודי שמגיע לקבוצה בכלל ובמהלך העונה בפרט חייב לגבש בתוך זמן קצר תפיסה מקצועית מסודרת לגבי תכנית החילוץ המתאימה. מותר כמובן לשנות, להתנסות, לטעות ולתהות, אבל שינוי קיצוני אחר שינוי קיצוני אחר שינוי קיצוני הוא התרופה הלא נכונה, בטח ובטח לקבוצה שכבר עברה הרבה יותר מדי כאלו בפרק זמן קצר. במקום להפוך את השולחן פעם אחר פעם, הפיתרון הנכון הוא לעבוד ולתרגל, פעם אחר פעם, כדי לאתר ולייצר מוצא מתוך השיטה הקיימת. מצד שני, אם אין שיטה – אין גם מוצא. נו, אז מעניין איזו שליפה חדשה ייצר לנו מאמן מספר 4 בשבוע הבא.

ואף מילה על עוד הופעה קטסטרופלית של סוני ווימס ודווין סמית'. בכל זאת, בואו נשמור משהו לשנים עשר משחקי יורוליג שנותרו עד שהסיוט הזה יסתיים.