איבוד הכדורסל: במכבי תל אביב לא יהיה כלום, כי אין כלום

בשנה הבאה תציין מכבי תל אביב 60 שנים להופעת הבכורה שלה באירופה. 60 שנים, שישה עשורים, שישה גביעים. העונה יש לה כבר שישה הפסדי בית. ודבר כזה באמת שעוד לא היה. אפילו בעונה שעברה היו לה רק חמישה (כולל היורוקאפ!). כי באימפריה הקורסת מיד אליהו, המציאות עולה על כל דמיון, ואין שיא שלא נועד לניפוץ, לשבירה ולניתוץ. שישה הפסדי בית בעונה אחת. לקרוא ולא להאמין. אה כן, וכדאי להזכיר, שיש עוד שישה משחקים בהיכל בקופה.

הבאזר לסיום המשחק, שבישר גם על סיומה המעשי של עוד עונה, הביא איתו שטף של שריקות בוז מיושבי היציעים, אבל האמת היא שאווירת הדכדוך השתלטה על יד אליהו הרבה קודם. הרי אוהדי כדורסל הם קודם כל חובבי מיסטיקה, וקמעות, ואמונות טפלות, וטקסים סתמיים, אבל גם הם - לפחות אלה שלובשים צהוב - כבר איבדו את האמונה. הרחש המפורסם נשמע מכל עבר עם כל החטאה. האיבוד הראשון של סוני ווימס, בסך הכל חמש דקות מהפתיחה, כבר חילץ שאגות של עצבים וחוסר סבלנות. לא מקומץ ולא ממעטים, אלא מאלפים. וגם כשהקבוצה המארחת צעדה ביתרון, האוהדים רק חיכו לקאמבק שבוא יבוא מהכוכב האדום בלגרד. והקאמבק, אוי הקאמבק, הוא בוא בא.

עוד בנושא:

מכבי תל אביב הפסידה 71:67 לכוכב האדום בלגרד
גאודלוק: "זה בלתי נסלח". בגאצקיס: "צעקתי לשחקנים לעשות עבירה"

אז בספרי ההיסטוריה ייכתב שהפעם מכבי שמטה תשע נקודות יתרון (16:25) בדרך להפסד. והרי לפניכם גרף התקדמות: לפני שבוע היא איבדה עשר הפרש במדריד, לפני שבועיים העלימה 17 נקודות מול דרושפאקה (ובטעות ניצחה), ושבועיים קודם לכן לא עזרו לה גם 19 נקודות פור מאותה דרושפאקה. עם קצת מזל, בשבוע הבא הצהובים עשויים להצליח לא לשמוט שום יתרון. הם פשוט לא יובילו מלכתחילה.

בתל אביב, כמו בתל אביב, הבלאגן חוגג, וזה לא מקרי שההתנהלות של המועדון הזה מזכירה לוח שנה של מוסך. ארז אדלשטיין היה נערת חודש אוקטובר, רמי הדר היה נערת חודש נובמבר, ליאור ליובין היה נערת חודש דצמבר ואיינארס בגאצקיס הוא נערת חודש ינואר. בינתיים, כן? לכו תדעו מה עוד ישתנה בשבוע וחצי שנותרו עד חודש פברואר.

אז אותו בגאצקיס יכול לדבר נון סטופ על האיבודים של שחקניו (הפעם הם עמדו על 16), אבל זו רוח המפקד, כי הוא זה שמאבד את עצמו לדעת. כשנחת בישראל, הוא סיפר לכל מי שרצה לשמוע כמה הוא מאמין בקבוצה הזאת ובחומר הגלם המרשים שקיבל לידיו. אחרי שבוע הוא כבר תקף את אותם שחקנים בכל ראיון ומסיבת עיתונאים, וקילל אותם בחדר ההלבשה. הוא רצה לומר: "איתי אל תתעסקו", אבל רק שידר חולשה.

המפרק הלטבי התחיל את הקדנציה שלו עם גל מקל כרכז ראשון, ומיד אחר כך מחק את כל השחקנים הישראלים, התעלם מחשיבותה של עמדת הרכז ולא הבין איך מספר איבודי הכדור הולך ונערם מהתקפה להתקפה. והערב? במשך 39 דקות ו-34 שניות דווקא היה רכז על המגרש. ועוד ישראלי. העמדה חולקה באופן מתמטי בין גל מקל ליוגב אוחיון. לא עזר.

כשלא הולך, אז אין בשורות גם כשפוזלים לצדדים. בזמן שהכוכב האדום קיזזה את ההפרש וחזרה לתמונה עוד לפני הפסקת המחצית, נפתח המשחק המקביל והדיכאוני בפני עצמו בין ברצלונה לאנאדולו אפס. ויטור פבראני עלה מהספסל בהופעת הבכורה שלו בבלאוגראנה ובתוך שלוש דקות ו-18 שניות קלע שבע נקודות כדי לקמבק את בארסה מ-11:4 ל-11:11. שבע נקודות, כמה סמלי, היו לו במהלך כל הקדנציה שלו - טוב, בערך קדנציה - במכבי תל אביב. וזה היה רק המתאבן למשחק השיא בקריירת היורוליג של הברזילאי (18 נקודות ושמונה ריבאונדים).

בחזרה למציאות. שלוש דקות לתום הרבע השלישי, כשהסרבים מתחילים לברוח ועולים ל-41:46, התגלו סימני נפט בקומת המרתף של ההיכל. ווימס ואנדרו גאודלוק עמדו עד אותו רגע על 11 נקודות משותפות, אבל הטיסו את מכבי ל-2:13, כשכל 13 הנקודות שייכות להם. עד סיום המשחק הם קלעו 20 מ-26 הנקודות של מכבי, אבל בארבע הדקותהאחרונות התוצאה עמדה על אפס אחד, גדול ועגול. 0 מ-6 מהשדה, מול תשע נקודות מהצד השני. 9:0, ממש כמו הדרך שבה הסתיים משחק הבית הקודם, רק שאז זה קרה בדקה אחת. הנה, עוד התקדמות. הפעם זה רק כמעט הספיק, כי מנגד עמדה קבוצה אחת שהיא לא פחות ממושא הערצה.

כן, זוהי הכוכב האדום בלגרד. צרבנה זבזדה בלשון מקומית. מכבי יכולה לספר שהיא חברה במועדון האימפריות הגדולות של אירופה, לצד צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד, ברצלונה, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. היא הייתה כזו. היום, כשהיא מסתכלת במראה, אם היא רוצה להיות מסוגלת להביט בעצמה, היא צריכה ללמוד מהקבוצה הכי ענייה ביורוליג, הכי מרגשת, הכי בטוחה בעצמה ובדרכה, הכי מחוברת לקהל שלה, והכי נותנת למאמן שלה לעבוד.

קחו, סתם לדוגמה, את הרכש החדש שלה, דיון תומפסון. אחד השחקנים הבודדים (אם לא היחיד) שזכו באליפות ישראל בלי לעבור ביד אליהו. אז העונה, עם גלאטסראיי והכוכב האדום, הוא ביקר פעם בהיכל. עשר נקודות בממוצע, ב-7 מ-8 מהשדה, כשטור הדקות שלו מורה על 12 בלבד. ובשאר המשחקים? 3.6 נקודות. בקושי.

ומה עם, למשל, צ'ארלס ג'נקינס? הוא שיחק הכי הרבה בקבוצתו (28 דקות), סיים עם מדד שלילי מזעזע של 7-, אבל בזמן שהוא היה על המגרש, קבוצתו ניצחה ב-17 הפרש. נדיר.

רק לפני שנה ירדו הצהובים ליגה ומצאו את עצמם מודחים מהיורוליג ליורוקאפ. לפחות אז, הסיוט נמשך עשרה שבועות בלבד, והם היו בתמונת העלייה עד הרגע האחרון. ועכשיו? 12 מחזורים נותרו לסיום העונה. 12 מחזורי גארבג' טיים ארוכים ומייגעים (ואל תאכלו את הספינים שעוד יבואו על מה שצריך לעשות כדי לעלות). ובמכבי, כמו במכבי, לא יהיה כלום. כי אין כלום.