לפי הכותרות והטורים של הימים האחרונים, גולדן סטייט נמצאת כרגע בסוג של משבר. רגע, מה? הקבוצה שמובילה את הליגה עם מאזן של 6:32, קצב של 69 ניצחונות, שווה ערך למאזן השלישי בטיבו בכל הזמנים? הקבוצה שאולי נמצאת בדרך לשבור שיאים היסטוריים של יעילות התקפית, מספר אסיסטים ואחוז קליעה משוקלל? שגם לאחר ירידה קלה ההגנה שלה מדורגת רביעית בליגה (לשם השוואה, ההגנה של קליבלנד מדורגת 15)? כאשר נכנסים לדקויות של הקשיים העכשוויים, כדאי לזכור גם את התמונה הגדולה בה העונה הרגילה של גולדן סטייט מסוגלת להחוויר רק ביחס לעונה שעברה.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שמשהו חורק בממלכת אוקלנד, ושהמשהו הזה נראה משמעותי. הנורה האדומה נדלקה בהפסד הביתי לממפיס, אך היא לא נדלקה רק בגלל ההפסד הזה. המשחק מול הגריזליס הגיע שבועיים לאחר הפסד דומה לקליבלנד, כאשר בשבועיים האלה ניכרו מגמות דומות גם בניצחונות בין לבין. גולדן סטייט ניצחה את חמשת המשחקים הנוספים ששיחקה מאז הכריסמס, אך לא הביסה, ההפרש הגבוה ביותר היה של 11 נקודות (בסקרמנטו, המשחק שלאחר ממפיס), וכמעט בכל הניצחונות ניתן היה להצביע על מידה פחותה של אותו סימן מדאיג מרכזי מההפסדים.
עוד בנושא:
שלשום: גולדן סטייט גברה בקושי על סקרמנטו, 28 לדוראנט
הלילה: עוד משחק גדול לווסטברוק, טאונס כיכב בניצחון הוולבס
תעלומה בניו יורק: לאן נעלם דרק רוז, שלא הופיע מול ניו אורלינס?
הסימן המדאיג, בכמה מילים: גולדן סטייט נראית רע ברבעים האחרונים ומרבה לאבד בהם יתרונות גדולים. מול קליבלנד היא איבדה יתרון של 14 נקודות ברבע האחרון, מול ממפיס יתרון של 19 נקודות שהמשיך להפסד בתשע נקודות בהארכה, גם הניצחונות על טורונטו ודאלאס כללו איבוד של הפרש משמעותי (המקרה של דאלאס פחות מובהק, כי הרבע האחרון היה חצי גארבג' טיים וההרכב שסטיב קר העלה לדקות האחרונות היה של קליי תומפסון והמחליפים). לעומת זאת, לא היה בשבועות האלה אף מקרה בו גולדן סטייט יצרה בריחה ברבע האחרון. היא לא ניצחה אף רבע אחרון בתקופה הזאת ביותר מנקודה.
המגמה החדשה הזאת מעניינת במיוחד כי היא מתרחשת בקבוצה שאחד המאפיינים שלה בשנתיים האחרונות היה שאי אפשר לחזור מולה מפיגור גדול. היה את רצף הניצחונות הממושך מאוד במשחקים בהם גולדן סטייט הובילה לפחות ב-15 הפרש. החבורה של סטיב קר התמחתה בעצירת מומנטומים ובלימת ניסיונות קאמבק של היריבות ושבירה מנטלית שלהן בזכות שניים-שלושה מהלכים גדולים כמו שלשות רצופות של סטף או קליי או מהלכים בשני הצדדים של דריימונד גרין.
בעיית הרבעים האחרונים באה לידי ביטוי בכל הרכב ששיחק ברבעים האלה בשבועיים האחרונים, אך הגילום הבולט והמעניין ביותר שלו הוא בהרכב שהיה אמור למנוע בדיוק בעיות מהסוג הזה. הרכב המוות, עם סטף, קליי, אנדרה איגודלה, קווין דוראנט ודריימונד, אמור להיות הגילום המושלם ביותר של הווריירס בגרסתם הנוכחית, או של כדורסל באופן כללי. בהתאם לשמו, זה ההרכב שהתפקיד שלו הוא להרוג משחקים שהתחילו להסתבך. הגרסה שלו עם האריסון בארנס במקום דוראנט שינתה את פני הגמר ב-2015 והטילה טרור ברחבי הליגה בעונה שעברה. התוספת של MVP לשעבר, שנמצא בשנות השיא של הקריירה שלו, הפכה את ההרכב המפחיד ביותר בליגה להרבה יותר מפחיד.
סטיב קר משתמש בהרכב המוות בעיקר בחלק האחרון של הרבע השני והרביעי. זה ההרכב שמסיים משחקים, כאשר לאחר מנוחות לשחקנים השונים קר מכנס את כל החבורה ביחד לשלוש-ארבע דקות האחרונות של משחקים לא גמורים. בנתונים העונתיים ההרכב הזה נראה נהדר: הוא מנצח בהפרש של 21.9 נקודות ל-100 פוזשנים, הכי הרבה מבין ההרכבים ששיחקו לפחות 150 דקות עד כה העונה. אבל מבט מעמיק יותר בנתונים מגלה את החלוקה המדהימה הבאה: את 85 הדקות של הרכב המוות ברבעים השניים הוא ניצח בהפרש מצטבר מטורף של 77 נקודות, את 66 הדקות שלו ברבעים האחרונים הוא ניצח בהפרש מצטבר של 5 נקודות בלבד, את תשע הדקות שלו בהארכות הוא הפסיד בהפרש מצטבר של ארבע נקודות. ברבעים האחרונים ההרכב הזה קולע ב-44.3 אחוזים מהשדה ו-24 אחוזים משלוש. ומה שהכי צריך להדאיג את קר: ברבעים אחרונים הרכב המוות לא מסוגל לקחת ריבאונד, והיריבות אוספות יותר מ-40 אחוזים מההחטאות שלהן.
כאשר מתמקדים במשחקים מאז הכריסמס, התמונה הופכת לקודרת: את 23 הדקות שלו ברבעים אחרונים והארכות בתקופה הזאת, הרכב המוות הפסיד בהפרש מצטבר של 17 נקודות. ההפרש הזה לא הצטבר רק בקריסות הרבע האחרון מול קליבלנד וממפיס, שבשתיהן הרכב המוות נראה חסר אונים. בכמעט ארבע דקות מול טורונטו ההרכב הזה לא קלע סל שדה וכמעט איבד יתרון של תשע נקודות, דנבר הפכה מולו פיגור של 15 לפיגור של 6 תוך שתי דקות, גם פורטלנד נגסה מעט בהפרש מולו, רק בסקרמנטו היו לו כמה דקות טובות.
כאמור, הדקות של הרכב המוות ברבעים אחרונים הן הדקות האחרונות כשהמשחק אינו גמור, המאני טיים. הקשיים שלו בזמן הכסף הם אלה שצריכים להדליק את הנורה האדומה המרכזית בגולדן סטייט כרגע, כי מגולמים בהם סימני השאלה החשובים ביותר. דקות המאני טיים הן הדקות המרכזיות בהן משחקי עונה רגילה מזכירים קצת משחקי פלייאוף, בהן ההגנות אינטנסיביות והרצון לנצח גובר על שיקולי שמירת כוחות. היריבות, בעיקר הבכירות, מגלות כל משחק מחדש שהשד בכלל לא נורא, הן יוצאות בתחושה שאם זה ההרכב שצריך לנצח כדי לעבור את גולדן סטייט בסדרה לא מדובר במשימה בלתי אפשרית. אלמנט ההרתעה נשחק מאוד בשבועיים האחרונים.
איך ניתן להסביר את הקשיים של הרכב כל כך מוכשר ומגוון? כרגיל, ניתן לבצע חלוקה לפן מנטלי ופן מקצועי. בפן המנטלי, נדמה שקליבלנד הצליחה להיכנס לראש של השחקנים של סטיב קר ולערער אותם אפילו מחוץ למפגשים הישירים, כי מאז משחק חג המולד כוכבי גולדן סטייט לא מתפקדים ברמה הבסיסית ברבעים אחרונים. זה נכון במיוחד לקווין דוראנט וקליי תומפסון, שמשחקים הכי הרבה דקות ברבעים האלה (הם לוקחים חלק גם בחמישייה שפותחת את הרבע) וניתן לציין מעט מאוד פעולות התקפיות מוצלחות שלהם ברבעים האחרונים של שבעת המשחקים האחרונים. זה לא מקרה שהם השניים שהחטיאו חמש זריקות עונשין בדקות האחרונות מול ממפיס.
לפן המקצועי יש כמה זוויות. זה מתחיל בכך שהיריבות למדו את גולדן סטייט. הן משתמשות בחילופים האוטומטיים שהקשו על הווריירס בפלייאוף, הן לא מתבלבלות מהתנועה המרובה, הן מצפות למסירה הנוספת. היריבות גם הבינו שאנדרה איגודלה ממשיך לסרב לזרוק או אפילו להסתכל לכיוון הסל בדקות האלה, מה שמאפשר להן לשלוח שחקן נוסף לעזרה, בעיקר בצבע. איגודלה מאפשר גם להחביא שחקני פנים כבדים בהגנה, מה שמאפשר למאמנים היריבים להשתמש בשחקני הפנים שלהם, שחוגגים בצבע ובריבאונד מול ההרכב הנמוך של גולדן סטייט. פתאום המיס-מאץ' עובד הרבה יותר לטובת היריבות. מעבר לכל זה, כאשר החמישייה הזאת נתקלת בהתנגדות משמעותית משהו בה נראה לא מחובר עד הסוף, עוד לא נוצר הקליק. התנועה פחות מחויבת, החסימות פחות אפקטיביות. אולי זו גם עייפות של סוף משחק.
זה השלב בו צריך לקחת צעד אחורה. התגובה של דריימונד גרין לאחר ההפסד לממפיס היתה נכונה. ההפסד הזה הציף אל פני השטח בעיות שניתן היה להתעלם מהן בניצחונות שקדמו לו, מה שמאפשר לגולדן סטייט להתחיל לחפש פתרונות בשלב מוקדם. בעונה שעברה המשבר הראשון של הווריירס בכל העונה היה בגמר המערב, זה לא עבד טוב. קליבלנד הוכיחה שיש משהו טוב בכך שהבעיות צפות לכל אורך העונה, מה שמאפשר גם תגובות קיצוניות כמו פיטורי מאמן במידת הצורך וגם הכנה טובה יותר לבעיות שתמיד צצות בפלייאוף.
לכן, לא בטוח שהמשבר הנוכחי של גולדן סטייט הוא בשורה טובה לשאר הליגה. כיף לכל היריבות לראות את קבוצת הכוכבים מעט מסתבכת ונראית אנושית ופגיעה, אבל זה גם מכריח את קר והצוות שלו להתחיל לעבוד על הבעיות, אולי גם לחפש עזרה חיצונית בדמות חיזוק מדויק. בסופו של דבר, גולדן סטייט עדיין צריכה להיחשב כפייבוריטית לנצח סדרה של הטוב משבעה משחקים, כי יש לה הכי הרבה כלים להגיב להתאמות והתפתחויות תוך כדי סדרה. בינתיים, נוכל לצפות למפגש העונה הרגילה השני והאחרון מול קליבלנד שייערך ביום שני בשבוע הבא, אחריו נהיה עוד קצת יותר חכמים לגבי יחסי הכוחות בין השתיים.
