בווידאו: זהבי כובש שלושער במדי גוואנגז'ו
ערן זהבי הוא כמו מיליארדר שכבר עשה מיליארדים, שיש לו יותר כסף משיוכל אי פעם לבזבז, שכבר כבש כל פסגה והגשים מטרות שלא העז לחלום עליהן, ועדיין קם בכל יום בשבע בבוקר והולך לעבודה בשיא המרץ. מגיע לפני כולם, יושב במשרד ורב עם העולם, נאבק על כל עסקה, נלחם על כל שקל. נוזף בשותפים, צועק על המזכירה, מת למחוץ את היריבים, מלא באנרגיות ובמוטיבציה. רוצה עוד כסף, עוד שליטה, עוד כוח, עוד ועוד ועוד. הרי זה מה שהפך אותו למיליארדר מלכתחילה. זה מה שגרם לו להמשיך עוד כשהיה סתם מיליונר.
זהבי הוא מסוג האנשים האלה שלא יודעים שובע. זה מתבטא בעיקר על המגרש, כשהוא עושה תנועה בלתי פוסקת, תמיד רוצה את הכדור, לא סתם מאמין שהוא יכול לכבוש בכל רגע נתון, אלא ממש יודע את זה, מרגיש את זה, בטוח בזה. אבל זה מתבטא גם מחוץ למגרש, ברדיפת הכבוד שלו, בעיסוק המוגזם שלו בעצמו, בחשיבות שהוא מייחס למה שאומרים עליו ומה שחושבים עליו. אפשר היה להניח שבשלב כלשהו זה יעבור, שהוא יתבגר ויידע לשים דברים בפרופורציה, שיבין שמה שאומרים עליו זה חסר משמעות, שיירגע. אבל זה בדיוק העניין. אם הוא היה נרגע, הוא לא היה ערן זהבי.
עוד בנושא:
זהבי כעס: "בחירת הקהל בי לשחקן השנה שונתה על ידי הוועדה"
טביב פנה למוסד לבוררות: דורש דמי סולידריות עבור מכירת זהבי
מי גרם לזהבי להסתפק בסגנות? דירוג הליגיונרים לשנת 2016
רעב ומוטיבציה הם אלמנטים קריטיים בכל תחום, אבל בספורט זה בולט אפילו יותר. כולם כישרוניים ברמה כזו או אחרת, אבל יש כאלה שרוצים יותר, שמתאמנים קשה יותר, שלא מוותרים, שתמיד מסתכלים גבוה יותר, שמסרבים לעצור. בימים אלה כשמתחילה עונת הטניס אפשר רק להעריך מה עובר על רוג'ר פדרר וסרינה וויליאמס, למשל, ספורטאים שכבר הרוויחו עשרות מיליוני דולרים וזכו בעשרות טורנירי גרנד סלאם, ועדיין, אחרי כל השיאים וההישגים, באמצע העשור הרביעי לחייהם, עם כל השחיקה והפציעות והעומס, הם שוב מוצאים את עצמם בינואר בתחתית הכדור הדרומי, על מגרש האימונים, מתחילים עוד עונה מחדש. מולם יש יריבים רעננים, צעירים ורעבים ונחושים, והם צריכים להתמודד מולם, למצוא עוד כוחות, עוד אנרגיות, לרוץ אחרי כל כדור, לא לוותר על אף נקודה, להתחרפן מכל הפסד.
הרעב הזה הוא לא מובן מאליו. אפשר להתעייף. טבעי להתעייף. להישחק. להגיד שעשיתי את שלי. אבל לערן זהבי עדיין חשוב להוכיח. זה לא עובר לו. יש לו דרייב פנימי שמשגע אותו. אש פנימית שמציתה אותו. בדיוק בגלל זה השבוע הוא הגיב בצורה נסערת באינסטגרם לעובדה שלא נבחר לכדורגלן השנה. כולה כדורגלן השנה, בטקס לא מעניין. אבל זה מעבר לזה. הוא מרגיש שלא כיבדו אותו מספיק ("באמצע האריזות לסין עזבתי הכל"), יודע ש"הבחירה בי שונתה על ידי הוועדה", לא מתבייש להצהיר שזו "החלטה פוליטית מנותקת". כלומר, לא רק שהוא לא מבין איך לא בחרו בו, גם אין בו טיפת מבוכה להתרעם על זה, ואף לטעון שהעם איתו. ברור לו שהעם איתו.
באיזשהו שלב, מרוב אגו וחשיבות עצמית, זה מתחיל לגבול בחוסר מודעות. אין לו כבר שום מעצורים. אין לו יכולת לסנן. כמו שלא הייתה לו בושה לבקש לפתוח את החוזה בסיום כל עונה, ככה אין לו שום יומרה לעצור שנייה ולחשוב איך זה נראה מהצד, כשספורטאי מתלונן שלא בחרו בו לכדורגלן השנה. זהבי כבר מתחיל לפתח תסמינים של "תופעת רונאלדו", המאסטרו, האיש שכבר לקח את העיסוק העצמי למימדים היסטוריים, שחקן שמייחס חשיבות מוגזמת לתארים אישיים, אחד שכבר לא סתם מתעצבן ונאנח כשלא מוסרים לו, אלא לפעמים מתקשה להסתיר את האכזבה שלו כשלא הוא כובש. נהוג לומר על האנשים האלה שהם "לא דופקים חשבון", אבל לפעמים זו פשוט תפיסה מעוותת של המציאות, תחושה שהם מרכז העולם, שהם לא צריכים אומץ מיוחד כדי "לא לדפוק חשבון", כי מי שצריכים לדפוק חשבון הם כל השאר.
זהבי סיכם את דבריו בפוסט ואמר שהוא "מבטיח לאוהדיי האמיתיים רגעי נחת ושיאים חדשים, זה המנוע שלי", אבל ברור שהמנוע שלו הוא לא רק אוהדיו, אלא בעיקר שונאיו. אלה האנשים שבאמת מלהיטים אותו. הוא שומע כל מילה שלהם, כל פקפוק. הם אלה שגרמו לו לצאת בנאום העכברים בנבחרת. הם אלה שגורמים לו לעבוד כל כך קשה, לרוץ על המגרש בלי הפסקה, לבקש את הכדור כל הזמן, לבעוט מכל מצב, וכן, הם גם אלה שגורמים לו להעלות לאינסטגרם תמונות שלו עם הלמבורגיני והיאכטה בחופשה במיאמי, כדי ש"יאכלו את הלב". הם אלה שגורמים לו לכבוש כמות היסטורית של גולים, לשבור שיאים, להיות אחד הספורטאים הכי ווינרים שהיו פה בעשורים האחרונים, ובוודאי שאחד המעניינים שביניהם. דמות אמיתית, מהפנטת, סוחפת, מנהיג שכל אוהד היה רוצה בקבוצה שלו, האיש שבין אם הוא גרוע או מצוין הוא תמיד הסיפור הכי מעניין. והאמת היא שהוא צודק. הרי רק בשביל זה מגיע לו לזכות בתואר כדורגלן השנה.