טבעו באגם הברבורים: הפרויקט המופתי של סוונסי התרסק לחתיכות

התרסקותה של סוונסי היא אחד הסיפורים העצובים והמתסכלים ביותר של 2016. אתמול הודיע המועדון הוולשי על פיטוריו של המנג'ר האמריקאי בוב בראדלי, ונראה כי מדובר בצעד נוסף בדרך לתהום. הקבוצה נמצאת מתחת לקו האדום בפרמייר-ליג, הירידה מוחשית מתמיד, וייתכן שהפרויקט המרתק והמיוחד הזה עלול להתסתיים בטונים צורמים. שנים ארוכות של בניה הדרגתית נזרקו לפח, ומשבר הזהות מאיים לחסל את סוונסי כליל.

סוונסי היתה פופולרית ואהובה בכל רחבי בריטניה, ואף מעבר לכך, בשל שלושה עקרונות חשובים – היציבות, הסגנון ושיתוף האוהדים בהנהלה. בתקופה האחרונה, לא נותר מהם דבר. היציבות נעלמה כלא היתה, הסגנון המסורתי נזנח והפך ללא רלוונטי, ועמותת האוהדים זועמת על היו"ר יו ג'נקינס שהפסיק לעדכן אותה בהתפתחויות ומנע ממנה להשמיע את קולה בכל הקשור להחלטות הגורליות שהתקבלו, בין היתר במכירת השליטה לאנשי עסקים אמריקאים בקיץ האחרון.

עוד בנושא:

בעיות השפה של בוב בראדלי בתקופה הקצרה בסוונסי

ג'נקינס הוא הלב והנשמה של הפרויקט. הוא קיבל לידיו את המועדון בתחילת 2002, בתמיכת עמותת האוהדים, כאשר המצב הכלכלי היה קטסטרופלי והמצב המקצועי גרוע אף יותר. הוולשים היו בתחתית הליגה הרביעית, ועצם קיומו של המועדון הוטל בספק גדול. המהפך המרשים התרחש בזכות ראייה ארוכת טווח, שמרנות תקציבית, ניהול מופתי ובחירה פנומנלית של מאמנים ושחקני רכש. ב-2003 ניצלה סוונסי מנשירה לליגת החובבים בזכות נצחונות דרמטיים בשני המחזורים האחרונים, ושם החלה הנסיקה המטאורית. אז גם החלה הבניה של איצטדיון ליברטי החדיש, ושמונה שנים מאוחר יותר סוונסי כבר היתה בפרמייר-ליג.

היו"ר ראוי לכל הקרדיט על כך. ג'נקינס תמיד תיכנן מספר צעדים קדימה, נהנה מגיבוי מוחלט של האוהדים, והגעתו של רוברטו מרטינס כמאמן ב-2007 הניחה את היסודות לסגנון שאיפיין את הקבוצה מאז, עם דגש עם החזקת כדור, מסירות קצרות ונסיון חסר תקדים ליישם גישה ספרדית בליגות הנמוכות באנגליה. מרטינס, שחקן עבר במועדון שהיה אז רק בן 33, ראה בכך סוג של שליחות, וסוונסי אימצה אותה. המורשת נותרה גם אחרי שהוא פותה להצטרף לוויגן. פאולו סוזה נבחר ליורש מהסיבות האלה בדיוק, וב-2010 חתם בקבוצה ברנדן רוג'רס ששאב השראתו מברצלונה.

הצפון אירי העלה את הוולשים לליגה הבכירה, ובתקופה זו החלו לכנות את הקבוצה סוונסילונה. היה טבעי, אם כך, כי כאשר עזב רוג'רס לליברפול בשאיפה להביא את טיקי טאקה לאנפילד, החליף אותו האיש שמכיר מקרוב את קאמפ נואו ויוהאן קרויף. עם מיכאל לאודרופ על הקווים זכתה סוונסי בתואר המשמעותי הראשון בהיסטוריה – גביע הליגה ב-2013, ואף התכבדה להעפיל לליגה האירופית.

היא הפכה לקבוצת מרכז טבלה מוערכת עם שאיפות להתפתח אף מעבר לכך, והתבססה על שחקני רכש במחירים שפויים. הדגש הושם על זרים ספרדים בעונות הראשונות בפרמייר-ליג, וגם הכוכבים המקומיים, דוגמת ליאון בריטון וג'ו אלן, בהחלט היו ספרדים באופיים. ג'נקינס לא התפרע בשוק ההעברות, ודי לציין כי פאבלו הרננדס שהגיע מוולנסיה תמורת 5.5 מיליון ליש"ט היה אז הרכש היקר בתולדות סוונסי. הברקות כמו החלוץ הספרדי מיצ'ו, שהגיע משום מקום והפך לאליל, היו דבר שבשגרה. כאשר הוחתם בקיץ ווילפריד בוני תמורת 12 מיליון, הודה היו"ר שהוא הרגיש ממש לא בנוח עם ההוצאה הכבדה.

הצמיחה התאפשרה בין היתר בזכות מעורבות עומתת האוהדים, בראשות יו קוז שישב במועצת המנהלים. העמותה קיבלה 21 אחוזים ממניות המועדון עוד כאשר היה על סף היעלמות ב-2002, ופעלה בתיאום מושלם עם הבכירים. לא היה בפרמייר-ליג יו"ר פופולרי יותר מג'נקינס, וניתן היה לשמוע שירר הלל אודותיו במשחקי בית רבים של סוונסי. הברבורים עפו גבוה, אך לא איבדו קשר עין עם הקרקע. הם היו המודל לחיקוי בכל מובן אפשרי – מועדון צנוע שהתברג בליגה העשירה בתבל, ובלט בזכות ייחודו.

והנה לכם, כל המבנה הזה התרסק לחתיכות. גם העיתונאים הוולשים לא יודעים לשים את האצבע על הרגע המדויק בו החלה הזחילה לעבר המשבר העמוק. האם היה זה כאשר לאודרופ איבד את אמון ההנהלה ופוטר בפברואר 2014? שחקן העבר גארי מונק, שהכיר את המועדון באופן מושלם מבפנים, מונה אז למחליפו והצליח בתחילת הקדנציה, אבל הרכש בתקופתו היה הרבה פחות מוצלח. כך, למשל, לא קיבל אדר הפורטוגלי הזדמנויות כלל, ובסוונסי נדהמו כאשר הפך לגיבור במולדתו עם שער ניצחון בגמר יורו 2016. גם בסגנון חלו שינויים מהותיים, כי בעידן רוג'רס ולאודרופ אי אפשר היה לדמיין בסוונסי חלוץ מטרה כמו באפטימבי גומיס. הצרפתי נכשל בסופו של דבר אחרי מספר משחקים טובים בפתיחת העונה שעברה, והיה אחראי במידה לא מבוטלת לקרע בחדר ההלבשה. הסכסוך זה הוביל לפיטוריו של מונק בדצמבר שעבר, וכאן כבר לא היתה לג'נקינס תוכנית גיבוי כלשהי. הוא שלף מהמותן.

אחרי סירובו של מרסלו ביילסה, הגיע פרנצ'סקו גווידולין האיטלקי, והאמירה הביזארית של הקפטן אשלי וויליאמנס לפיה חיפש בגוגל פרטים על הבוס החדש הפכה את כל העסק לבדיחה. גווידולין עמד במשימה והשאיר את הקבוצה בליגה, אבל היה ברור שאינו משדר על אותו גל עם השחקנים והקהל. חזרתו של רוג'רס בקיץ עמדה על הפרק, אך האקס המיתולוגי בחר בסלטיק, ובסופו של דבר התקבלה החלטה משונה להעניק לאיטלקי חוזה חדש. באופן משונה עוד יותר, הוא פוטר כבר באוקטובר כאשר התברר שאינו מצליח עם הסגל שעומד לרשותו. לא בטוח שהוא אשם בכך.

כי הרי הסגל הזה לקוי. היסודיות שאיפיינה את סוונסי בעבר הלא רחוק איננה עוד. קל להסביר מדוע נמכר אנדרה איו לווסטהאם תמורת 20 מיליון ליש"ט לאור מצבו הכלכלי של המועדון, אבל העזיבה של וויליאמס לאברטון היתה חמורה הרבה יותר. היא הותירה בור עצום הן במרכז ההגנה והן בחדר ההלבשה. העורף קרס בלי המנהיג ששיחק בקבוצה בשמונה השנים הקודמות, ולא הוחתם לו מחליף ראוי. התוצאה – 41 שערי חובה ב-18 משחקים. וגם הסגנון לא הושב, למרות ההצהרות האופטימיות. "נחזור למקורות ונשחק כדורגל של מסירות קצרות", הבטיח המגן אנג'ל ראנג'ל. בפועל, זה לא קרה. ככה זה כאשר אתה לא מנצל אפשרות להחזיר הביתה את ג'ו אלן כי ליברפול דורשת תמורתו 13 מיליון ליש"ט. הצלחתו המסחררת של הקשר הצנום בסטוק רק מדגישה את גודל הפספוס.

החתמתו של בראדלי במקומו של גווידולין לא שיפרה את המצב, והוא ייזכר לצערו בעיקר בגלל שערוריית השפה. מדוע נבחר דווקא הוא? אולי זה קשור לסוגיה השנויה ביותר במחלוקת באגם הברבורים. אחרי גישושים לא מעטים, הועברה הקיץ השליטה במועדון לצמד אמריקאים, ג'ייסון ליווין וסטיב קפלן. ג'נקינס ושותפיו התעשרו מהמהלך באופן אישי, אך עמותת האוהדים לא עודכנה בזמן, ולא הוצע לה למכור את החלק שלה. התנהלות זו מנוגדת באופן בוטה ביותר לעבר, והיא הפכה את ג'נקינס, שנותר בכיסאו כיו"ר למרות המכירה, לדמות השנואה בסוונסי. במקום שירי הלל, כעת קוראים לו ביציעי איצטדיון ליברטי להתפטר. האמריקאים אמנם הבטיחו לשתף את האוהדים בהחלטות כבעבר, אך המציאות שונה, ובאוקטובר התפטר בכעס קוז מתפקידו בהנהלה. המשבר בין המועדון לקהל קרוב לנקודת האל חזור.

וכך הפכה סוונסי ממודל לחיקוי למודל לפיאסקו. התוצאות על המגרש עלובות, גם כאשר לוח המשחקים נתפס כנוח – המפגשים מול ווסט ברומיץ', מידלסברו ו-ווסטהאם בשלושה המחזורים האחרונים לא הניבו נקודות. שני מאמנים כבר פוטרו, היו"ר איבד את אמון הקהל, והזהות אבדה בכל המובנים האפשריים. אין מסורת, אין סגנון, אין יציבות. בעצם, אין כלום פרט לבעלים מארצות הברית שכבר מתחילים להתחרט על ההשקעה. במצב כזה, האם הברבורים ראויים להישאר בפרמייר-ליג? אולי יש צורך לרדת על מנת לחזור לשפיות ולהתחיל את כל הפרויקט מחדש.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק