כמה אהבה קיבלו השבוע קרייג סייגר ומאיר איינשטיין, כמה כבוד והערכה הורעפו עליהם מחובבי הספורט ומהספורטאים עצמם, שני אנשי תקשורת, שעסקו בספורט כל חייהם (איינשטיין עדיין, יבדל לחיים ארוכים), ומתברר שגם הספורטאים וגם הצופים מרגישים אליהם קשר עמוק, אמיתי, כמו שותפים לדרך, שותפים לחוויה. יותר מהכל, לפני הכל, זה מראה עד כמה חזקה היא חוויית הספורט, כמה היא עוצמתית ומהותית בראשו ובלבו של כל אדם, שגם שדר קווים כמו סייגר, עיתונאי מראיין, שמופיע לכמה שניות אחרי פסקי זמן ועוד כמה שניות לראיונות בסוף משחק, גם הוא נחקק בזיכרון, גם הוא חלק חשוב מהסיפור, מהדרמה, מהאגדה.
ובאמת, מה הוא בסך הכל עשה קרייג סייגר? דיבר עם מאמנים בין פסקי הזמן? העביר דיווחים מהספסלים? ההספדים עליו בארה"ב השבוע היו באמת יוצאי דופן, חריגים בעוצמתם ביחס למשרה שעל פניו נראית משנית, החל מהנשיא אובמה וסגנו, ועד לשורה ארוכה של שחקנים, מנהלים, מאמנים, שחקני עבר, קולגות, עיתונאים, כולל הערוצים המתחרים. כולם נפרדו במחוות מרגשות, על המגרש ומחוצה לו, עם שחקנים ואוהדים שהתלבשו בצבעוניות כדי להוקיר את הצבעוניות של מי שמתברר כאיש מיוחד וייחודי, וכל זה בגלל דקה פה דקה שם, בשביל כזו דמות שולית בהצגה. מתברר שהוא היה כל כך כריזמתי, כל כך אהוב, שכל מה שהוא היה צריך זה כמה דיווחים קצרים והבלחות על המסך כדי שהקסם האישי יעשה את שלו, וייחקק.
עוד בנושא:
ארצות הברית מתאבלת: שדר הקווים קרייג סייגר הלך לעולמו בגיל 65
האמת היא שהראיונות האלה בסוף משחק הם לא פשוטים כמו שהם נראים. זה בשידור חי, במעמד מחייב, כולם מסתכלים, עומד מולך ספורטאי מלא אדרנלין, בדרך כלל כוכב על, בדרך כלל בגודל פיזי עצום, מזיע, נסער, אולי מאמן חמום מוח, שהדבר האחרון שמתחשק לו עכשיו זה לדבר עם התקשורת, ואתה צריך לשאול את השאלות הנכונות, בצורה קולחת, לשמור על יושרה עיתונאית אבל גם על נימוס והגינות, לא לעצבן, לא להתריס. לפעמים בישראל נדמה שמטרת העל של המראיינים היא גם להוציא כותרת, אבל בעיקר להוציא את המרואיין מכליו. אם שיגעת אותו, אם היית חוצפן ותקיף וגרמת לו לכעוס, עשית את שלך, שיחקת אותה. כאילו "ההצגה" דורשת לסחוט תגובה עצבנית, לראות דם. סייגר תמיד הצליח להיות ענייני, ישיר, הגון ומחויך. לא לגנוב את ההצגה, בטח שלא להרוס אותה, אלא להיות חלק ממנה, אפילו לתבל אותה.
לכן נדמה שהמורשת הכי גדולה של סייגר היא בכלל המקטורנים שלו, והשיעור הכי חשוב ממנה הוא פשוט להתלבש מגוחך, מגוחך ככל האפשר, לשחרר ולהשתחרר. הרי יש עשרות כתבי שטח במשחקי לייב, וכולם מנסים להיות מקצוענים ומסורים ולשלב גם הומור וצחוק, אבל סייגר, מלבד לקסם אישי טבעי, גם עשה את זה בלבוש ליצן. השדר מארב אלברט, שעבד לצד סייגר ב-TNT, אמר ש"החליפות האלו הפכו אותו לאנדרייטד", כאילו ההתעסקות בהן הסיטה את הזרקור מהיותו איש שטח מצוין, אבל האמת היא שסייגר עשה מהן קריירה. זה הבליט אותו, מיתג אותו, ובעיקר עזר לו לשדר חיוביות.
"הבגדים שלי משקפים את החיים שלי", כתב באוטוביוגרפיה, "החיים צריכים להיות כיף והנאה, וכך גם הבגדים שלך". ואכן, כשאתה ניגש למאמן עצבני בין פסקי זמן לראיון מטופש שמחייבת אותו הזכיינית, או כשאתה מדבר עם שחקן מיוזע אחרי ניצחון או הפסד והוא אומר משהו על "רק להישאר אגרסיבי" - למה שלא כבר תעשה את זה במקטורן צהבהב משובץ ונעליים ורודות מעור תנין. מה כל הכבדות הזאת, מה כל הרצינות הזאת, עם החליפות השחורות המכובדות שלכם, הרי מיטב ליצני ישראל יושבים באולפנים עם חולצה מכופתרת ועניבה, חושבים שזה עושה רושם על מישהו, או שזה מצליח לטשטש את השכונתיות והשטויות שנפלטות להם מהפה. יאללה, קחו הכל בקלות. היום הכי נחמד בשנה בערוץ הספורט הוא בשידורי הכדורסל שלהם בפורים, כשהשדרים והפרשנים מתחפשים ומשתטים, קלילים ומחויכים.
כמובן שמבחינת סייגר, המקטורן הסגלגל היה קודם כל שובר מגננות, מבטל מתיחויות, מנטרל כעסים ועצבים, אבל אחר כך גם תזכורת למקום שבו אנחנו נמצאים. כל כך הרבה אלימות יש בספורט, כל כך הרבה עצבים, הכל נלקח ביותר מדי רצינות, הפרשנות לעתים כבדה מדי, עם הסטטיסטיקה והנתונים ההיסטוריים והניתוחים האובססיביים של פעולות בסיסיות כמו זריקה לסל ובעיטה לשער, יותר מדי כסף מסתובב שם וגורם לאנשים לשכוח מה עומד בבסיס המשחק (משחק!). נחמד שמדי פעם מגיע מישהו ומזכיר את זה, עצוב כשהוא הולך.