"ביום רחוק אחד, כששערותינו ילבינו (או סתם ייעלמו מעל ראשינו), מכבי תל אביב תיקלע למשבר היסטורי נוסף ותצבור עוד ערימת שיאים שליליים. המשפט שיככב בטורים של הימים האלה יהיה 'לראשונה מאז 2016'. וזה אומר הכל".
במילים הללו ממש נפרד המדור הזה מהעונה האירופית האחרונה של הצהובים. והנה, אנחנו עדיין ב-2016, והשפל מגיע לשיא חדש. זהו, גבירותיי ורבותיי, שיא השפל. מונח בלתי אפשרי מבחינה תחבירית, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה הגיונית. אבל הבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת הוא המציאותי. הוא הפנים של מכבי תל אביב החדשה.
ואולי מה שבאמת עצוב מבחינתה של האלופה הנצחית ל-ש-ע-ב-ר הוא העובדה שדווקא שיאים סטטיסטים שליליים לא באמת נשברו בהשפלה על ידי הכוכב האדום בלגרד.
* תבוסה ב-25 הפרש? רק לפני עשרה חודשים ספגה מכבי תל אביב פער של 35 נקודות ממכבי חיפה (שאומנה בידי אחד, רמי הדר).
* 24 נקודות במחצית הראשונה? לפני שנתיים וחודש בסך הכל קלעו הצהובים 18 וספגו 36 בדרך לתבוסה ביתית בדרבי להפועל תל אביב.
* שלושה הפסדים רצופים באירופה? בשנה שעברה היו ארבעה.
* 0 מ-0 מהעונשין? או.קיי, זה באמת לא קרה עד היום ביורוליג. וזה שיא שלילי שבאמת יהיה קשה לשבור. כנראה. לכו תדעו.
* לפחות הכוכב האדום חוותה ערב נדיר במיוחד. הפעם האחרונה שבה ניצחה בפער גדול כל כך במפעל הבכיר אירעה ב-1998, עם 60:88 על מנרסה.
עוד בנושא:
יורוליג: מכבי תל אביב הושפלה והובסה 83:58 לכוכב האדום בבלגרד
שמעון מזרחי: "נשמע מה יש לרמי הדר להגיד, ואז נקבל החלטה"
אהרל'ה ויסברג | מאחורי הק?ל??עים בפייסבוק
עד כאן מספרים, עד כאן סטטיסטיקה. ועכשיו לחיים עצמם. זה היה כישלון מפואר, זו הייתה קריסת מערכות מוחלטת. באירופה עדיין מכנים את מכבי תל אביב "טים אוף דה פיפל", גירסה קצת משובשת למונח שהיה שגור פעם בפינו, "הקבוצה של המדינה". וזו הייתה התבוסה של המדינה. ההשפלה הזאת בכלל לא הייתה קשורה לכדורסל. מה שלא כל כך אמור להפתיע, כי גם מכבי לא ממש קשורה לכדורסל.
משבר רודף משבר רודף משבר, מאמנים מפוטרים ומוזזים, שחקנים באים והולכים, אבל התוצאה לא משתנה. כי יש רק נתון אחד שלא משתנה. גוף אחד שנותר בשלו, מתבצר בעמדותיו ובדרכו, משוכנע שהוא יודע הכל, בטוח שכל מי שחושב אחרת ממנו בוודאי ניזון מבעלי אינטרסים.
והגוף הזה, כנראה, לא ישתנה. כי את בעל הבית אי אפשר לפטר. היחידים שיכולים, אולי, להניע שינוי יסודי ואמיתי הם האוהדים. אלה שממשיכים לרכוש מינויים, אלה שממשיכים למלא את יד אליהו בכל משחק יורוליג. לא בטוח שהם האנשים המתאימים למשימה הקשה הזו, שמנוגדת ל-DNA שלהם, אבל מצבים מיוחדים דורשים תגובות מיוחדות.
האוהדים האלה, שנתפסו בעבר כמדושני עונג, שנראו אפילו מעט אדישים לנעשה סביבם, מורגשים היום בכל מקום. בבתי הקפה מחוץ להיכל, ברחובות, ברשתות החברתיות. הם מתוסכלים עד כדי ייאוש. רק אם הנהלת מכבי תבין שהיא עלולה לאבד אותם, רק אם היא תרגיש שהקרקע עומדת להישמט מתחת לרגליה, שהמרד עלול להיות בפתח, אולי היא תזיז משהו. רק אם ההנהלה הזו תבין ש-11 אלף המושבים התפוסים ביציעים אינם מתמלאים כעובדה מובנת מאליה, אולי היא תפנים את עומק השבר.
קשה לא למחזר טקסטים אל מול המשברים הממוחזרים. אז אפשר פשוט לחזור לעבר, ולהבין למה בעצם הכתובת הייתה על הקיר. דווקא היום, דווקא מול היריבה הזו.
"עד שלא יגידו לי ללכת, אני כאן. אני לא עוזב בית שבניתי", אמר מאמן מכבי תל אביב בסיומו של ההפסד המפתיע לכוכב האדום בלגרד, כששריקות הבוז וקריאות ה"תתפטר, תתפטר" עדיין מהדהדות. "ניהלתי טוב את המשחק ואלמלא טעויות בלתי מחייבות לא היינו מפסידים. אני פה עד שמישהו יחליט שלא אהיה פה", הוסיף.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ביד אליהו, זמן קצר לפני שהשעון יורה על חצות ויתאפס על 15 בדצמבר. לא 2016, אלא 2002. דיוויד פדרמן ניפק אז את המשפט שאולי לעולם לא יישכח. "אנחנו שומעים את הקולות", אמר בתגובה. "עוד לא דיברנו על מצב הקבוצה ועדיין לא הגענו למסקנות. נעשה את זה בימים הקרובים. הוא מאמן הקבוצה נכון לעכשיו ועד להודעה חדשה. בניגוד למה שחושבים, במכבי קשובים למה שהציבור אומר".
ולפני סיום, התנצלות. לא היה בשתי הפסקאות האחרונות אפילו ניסיון מרומז או עקיף להשוות בין דיוויד בלאט לרמי הדר. מי אמר שאין טביעת אצבע של מאמן במכבי תל אביב?
