פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי צריך את איליי? הג'איינטס מזכירים את ימי האליפויות הגדולים

        דאלאס גילתה שהיא ממש לא "בלתי מנוצחת" ושיש לה עוד המון מה לתקן. הג'איינטס הציגו הגנה שהזכירה את ימי האליפויות וזכו לטפיחה עצומה לאגו שלהם לקראת ההמשך. אריאל גרייזס היה בסאנדיי נייט בניו ג'רזי וראה את הפער הענק שבין אודל בקהאם ג'וניור לדז בריאנט

        אודל בקהאם ג'וניור ניו יורק ג'איינטס (AP , Bill Kostroun)
        תופס טוב וקצת הגנה, זה כל מה שצריך. OBJ מבסוט (צילום: AP)

        נסיעה על הטרנפייק המפורסם של ניו ג'רזי לכיוון אצטדיון מטלייף החדיש היא חוויה מעט סוריאליסטית. מרחוק אפשר אמנם להבחין באורות הבוהקים של העיר ניו יורק ואתה מתקשה לעצור בעצמך מלזמזם בשקט את "You got yourself a gun" בזמן שאתה עוצר בעוד תחנת אגרה ומדמיין שאתה טוני סופרנו, אבל הדרך עצמה רחוקה מלהיות נוצצת, בדיוק להיפך. "גארדן סטייט" - מדינת הגנים – מכנה עצמה ניו ג'רזי, אבל החורף הצפון-מזרח אמריקאי שעשה שמות בדשא ובעצים, שרק לפני חודשיים עמדו בשלכת המפורסמת ובתי הזיקוק המעשנים הפזורים בצד הדרך, בהחלט מטילים ספק בשפיות האיש שחשב על הכינוי הזה.

        גם המטלייף עומד בסימן הניגוד הבולט הזה, בין המעטפת הנוצצת שלו למה שמתרחש בתוכו. לפני כעשר שנים צפיתי במשחק של הג'טס באצטדיון הישן במדולנדס. זה היה אצטדיון מרופט, עייף וזקן, כמו הקבוצה ששיחקה בו. האצטדיון החדש הוא בדיוק ההיפך. הוא שייך הרבה יותר לעיר ניו יורק, שעל שמו נקראות הקבוצות המשחקות בו, מאשר למקום בו הוא נמצא. "איסט רת'רפורד, ניו ג'רזי", נחתמת כל כתבה מהאצטדיון הזה, כאילו כדי להדגיש עד כמה הוא לא שייך לניו יורק עצמה, אלא לאיזו עיירה נידחת עם שם שכמו לקוח מסרט אימה עמוק בביצות של ג'רזי. בדיוק כמו הקבוצות המשחקות בו, הן הג'טס האומללים והן הג'איינטס, שלא ראו פלייאוף מאז הזכייה שלהם בסופרבול ב-2011 ונראה שמתחברים השנה לצווארון הכחול הרבה יותר.

        אם הג'טס נחשבים בניו יורק לקבוצה של הפועלים וחוסר ההצלחה שלהם רק הולם את השיוך הזה, הרי שהג'איינטס תמיד נחשבו לקבוצתם של הניו יורקים היאפים. ככזו, הם גם המצליחים בין שתי הקבוצות, עם שתי זכיות ושלוש הופעות בסופרבול במילניום הזה. אבל הקשר בין הקבוצה הנוכחית לקבוצות שהביאו את הטבעות ההן קטן מאוד. איליי מאנינג עדיין שם, כבר לא ילד בעצמו, אבל כמעט כל השאר כבר הלכו. טום קופלין המאמן פוטר בסוף העונה האחרונה לאחר ארבע עונות כושלות רצופות ואת מקומו תפס בן מקאדו, עם מראה הדודלי שלו. ג'ייסון פייר פול, הפאס ראשר הנפלא, פוצץ לעצמו שתי אצבעות לפני שנתיים ועד שסוף סוף חזר לאיתנו השנה, נפצע בשבוע שעבר ויחמיץ את שארית העונה. הג'איינטס אמנם הגיעו למשחק מול דאלאס עם מאזן 4:8 נאה, אבל ההפסד במחזור הקודם בפיטסבורג חשף את החולשות שלהם משני צידי הכדור ונדמה היה שהאוהדים מגיעים למפגש עם היריבה השנואה מטקסס בלי יותר מדי תקוות.

        עוד בנושא:

        הג'איינטס ניצחו את דאלאס 7:10, גרין ביי הביסה את סיאטל
        ג'ף פישר פוטר מלוס אנג'לס ראמס
        ניו אינגלנד גברה 23:30 על בולטימור במאנדיי נייט

        אודל בקהאם ג'וניור ניו יורק ג'איינטס עם אזיקייל אליוט דאלאס קאובויס (AP , Seth Wenig)
        אליוט השיג את המאייה שלו, אבל זה לא הספיק (צילום: AP)

        סיבה נוספת למוראל הנמוך יחסית היא עונת השיא של הקאובויס, עונה שגורמת לחובבי פוטבול תחושת דז'ה וו מסוימת לשנות ה-90'. קו ההתקפה האימתני שבנו בדאלאס מזכיר מאוד את זה שהביא לקבוצה שלוש אליפויות בארבע שנים אי אז ואם בזמנו זה היה טריו התקפי שכלל את טרוי אייקמן, אמט סמית ומייקל אירווין, הרי שכעת מככבים שם דאק פרסקוט, אזיקייל אליוט ודז בריאנט בתור אימת ההגנות. אבל יותר מכל, יש תחושה של תקווה חדשה בקרב אוהדי הקאובויס. לא סתם האצטדיון בניו יורק מלא בהם, כאילו יצאו כולם מהחורים אחרי שנים של כשלונות על מנת לחגוג את מה שאמורה להיות החלפת הכתר הרשמית בראשות ה-NFC מזרח. אולי זה פרסקוט שהחליף את רומו, שהוא קוורטרבק מצוין, אבל איכשהו תמיד נתפס, בצדק או שלא, כלוזר. אולי זו העובדה שגם פרסקוט וגם אליוט הם רוקיז עם עתיד בהיר לפניהם. אולי זה פשוט המאזן המרשים עמו דאלאס הגיעה למטלייף, 1:11, שגורם לאוהדים להרגיש שהשנה היא השנה שלהם וכל מה שנשאר להם כדי לסגור את הבית זה לנצח את הקבוצה ששמה להם את אותו אחד בטור ההפסדים, אי שם במשחק פתיחת העונה.

        המשחק נפתח בהתאם. לאחר שני דרייבים בהם אף קבוצה לא מייצרת יותר מדי והגנת הג'איינטס עומדת בפרץ ומצליחה למנוע מפרסקוט לעשות משהו משמעותי, הסכר נפרץ. כנראה שעם ההצלחה מגיע הביטחון ודאלאס ממירה דאון רביעי קצר בטריטוריה שלה ואחריו צועדת עד לאנדזון, עם מסירה מצוינת של פרסקוט אחרי זיוף זריקה, כאשר אליוט מושך את כל ההגנה אליו ומשאיר את טרנס וויליאמס חופשי לגמרי.

        הג'איינטס ממשיכים להתקשות בהתקפה, גם במה שהוא כנראה משחק העונה הסדירה הכי גדול שלהם זה שנים: סאנדיי נייט, בשידור ארצי, מול היריבה הכי גדולה. כמו כל העונה, ההתקפה לא מצליחה להריץ כדור ואפילו התקווה ששיין ורין, שאך חזר מפציעה, יוכל לעזור במשחק המסירה, מתבדה כאשר הוא מסיים את המשחק עם זעזוע מוח. נדמה שקו ההתקפה של הג'איינטס הוא החוליה החלשה. אריק פלווארס, התאקל השמאלי, מאפשר לפאס ראש של דאלאס לחדור פעם אחר פעם, מה שמוביל את איליי לצמד פאמבלים וכמעט גם לאיבוד באחת מאותן מסירות שהפכו לסימן הרשום שלו.

        שחקני ההגנה של ניו יורק ג'איינטס (AP , Bill Kostroun)
        לראשונה בקריירת ה-NFL, פרסקוט נראה אומלל. בגללם. שחקני ההגנה של הג'איינטס (צילום: AP)

        התחושה הייתה שזה רק עניין של זמן עד שדאלאס תשתלט על המשחק, אבל לא רק שזה לא קרה, אלא שהקאובויס התאימו את הרמה לזו של הג'איינטס והמחצית השנייה הפכה לקרב חפירות. אם במשחקים מוקדמים השנה קו ההתקפה של דאלאס התיש את היריבה, עד שזו נשברה, הרי שהפעם ההיפך היה הנכון. הפאס ראש לא התרגש מהחיסרון של JPP והתנפץ על השומרים של פרסקוט שוב ושוב, חורץ סדקים שהופכים עם הזמן לחורים ענקיים ומאמללים לגמרי את הקוורטרבק, אולי לראשונה בקריירה הקצרה שלו.

        בעוד אליוט עושה את שלו ומשיג את מאת היארדים הקבועים שלו, שני האחרים בטריו ההתקפי רחוקים מלספק את הסחורה. פרסקוט מסיים עם 1 מ-14 בלבד בדאון שלישי ומסיבה לא ברורה, לא מנסה לייצר כלום עם הרגליים, אחד הכלים החזקים בארסנל שלו. כל זה מחוויר לעומת הביצועים של בריאנט, התופס הנהדר שלפני שנתיים נחשב ללא פחות טוב מאודל בקהאם ג'וניור, אבל במשחק הזה נעלם ומסיים עם תפיסה בודדת ואפילו אותה הוא מפמבל בזמן הכי חשוב במשחק.

        אם בריאנט נראה נורא, הרי שבקהאם ג'וניור הוא כמו אצטדיון מטלייף באמצע הביצות של ניו ג'רזי. זורח. הוא לא משפיע על המשחק רוב הזמן ונסגר היטב על ידי ההגנה, אבל כל מה שהוא צריך זו הזדמנות אחת, חור אחד והוא מוצא את הרגע שלו ברבע הרביעי, אז הוא תופס סלאנט פשוט מאיליי. אצל כל תופס אחר, המהלך הזה מסתיים בעשרה יארד, אבל בזכות המהירות המדהימה של OBJ, הוא בורח לשומר שלו, חומק מתחת לידיים של סייפטי ורץ לטאצ'דאון שמתברר כמכריע. לאורחים היו עוד שתי הזדמנויות, אבל בריאנט, שכאמור איבד את הכדור הראשון, לא תופס את הניסיון האחרון במשחק ורצף 11 הניצחונות של דאלאס נקטע.

        טוני רומו דאלאס קאובויס (AP , Seth Wenig)
        מתי נתחיל לשמוע דיבורים על טוני רומו? (צילום: AP)

        מהצד של הקאובויס, המשחק הזה הוא בהחלט קריאת השכמה. הייתה לקבוצה הזו תחושה שהיא בלתי מנוצחת, למרות תצוגות לא ממש משכנעות בשבועות האחרונים, כולל ניצחון בשתי נקודות בלבד בחמישי שעבר במינסוטה. אולי זה הקור, שכבה דקה של שלג כיסתה את האצטדיון כשעה לפני המשחק ואולי זה חוסר הניסיון של פרסקוט או השמרנות של ג'ייסון גארט, שלא הצליח להתאים את ההתקפה שלו לקרב הביצורים הזה, אבל אם הקאבויוס ירצו לרוץ רחוק השנה, מה שלא הצליחו לעשות מאז אותה קבוצה גדולה של הניינטיז, הם חייבים למצוא פתרונות לשאלות שהג'איינטס הציגו בפניהם או שנתחיל לשמוע את השם של רומו יותר ויותר.

        הג'איינטס לעומת זאת, לא רק השיגו ניצחון חשוב בקרב על הווילד קארד (אפילו הם מבינים שהסיכויים לתפוס את דאלאס במאבק על ראשות הבית אפסיים), אלא גם טפיחה עצומה לאגו לקראת ההמשך. הקשיחות שהם הראו, היכולת של הפאס ראש להתגבר על הקו הקדמי הטוב בליגה ושל ההגנה כולה להתגבר על הטעויות של ההתקפה, תתן הרבה כוח להמשך הדרך. כבר ראינו בשתי הריצות הקודמות לאליפות של ניו יורק שהיא לא צריכה התקפה אדירה, רק הגנה רצחנית ותופס אחד שמסוגל לעשות מהלכים כשצריך. עם כל החורים של הענקים, ויש כאלה, אחרי הניצחון הזה אף אחד לא יזלזל בהם. מה שבטוח הוא שדאלאס מאוד לא תישמח לשחזור של המפגש הזה בפלייאוף, שאוטוטו מגיע.