נהוג להתייחס לשחקנים שמשחקים בליגה הטובה בעולם בתור "ה-0.1 אחוזים", אבל חסרים שם כמה אפסים באמצע. היתר, 99.9 אחוזים משחקני הכדורסל בעולם, מקווים, גם אם רק לרגע חולף, להצליח להשתחל לאותה רשימה יוקרתית של 450 אתלטים מובחרים. אלא שלמרות כל מה שנייקי, תלמה, או כל תאגיד אחר ינסו לומר לכם המעבר הזה לא בהכרח אפשרי. כל כוכב-על שלועס עד דק את הביטויים "עבודה קשה" ו"כוח רצון" בתור הסיבות שהביאו אותו להצליח במקצוע הזה חושף רק חלק מזערי מהתמונה הגדולה.
המגרשים הציבוריים והספורטקים מלאים בשחקנים חדורי כח רצון שעבדו קשה שחקני נשמה שהרסו זוג נעליים אחרי זוג נעליים, שלקחו כל ריבאונד בזיעת אפם, ששחקו את ברכיהם בצלילות אחרי כדורים אבודים, וראו את מה שנשאר מהן על האספלט החם. למען האמת, כל הפרסומות והראיונות מהסוג הזה מייצרים תקרת זכוכית אכזרית עבור האנשים האלו. שון קילפטריק היה אחד מאותם אינספור חסרי-מזל, שהסתכלו על התקרה הזו מלמטה. הוא למד להכיר את התקרה הזו מקרוב, ולתקופה ארוכה מאוד. ואז הוא ניפץ אותה.
בליל ה-29 בנובמבר קילפטריק קיבל את כדור המשחק מג'רמי לין, סיפור סינדרלה לא רע בעצמו. קילפטריק זכה בכבוד לאחר שניצח כמו ידיו את הקליפרס, אז הקבוצה הכי חמה בליגה, עם שיא קריירה של 38 נקודות ו-14 כדורים חוזרים. הקלע של הנטס לא מצא את עצמו בשלושת הרבעים הראשונים, עם 3-14 מהשדה, אבל 31 נקודות שקלע מפתיחת הרבע הרביעי שמרו את הניצחון המפתיע אצל המקומיים, 122:127 אחרי שתי הארכות. בתום משחק מוטרף שבו הקליפרס נחנקים, ומאמנם דוק ריברס מורחק העולם התעלם, ובמקום זאת שאל: "מי אתה שון קילפטריק, ומאיפה צצת?"
עוד בנושא:
גולדן סטייט נמנעה מהפסד נוסף, ווסטברוק ניצח גם את בוסטון
הרצף של ראסל ווסטברוק נעצר: "אולי בסוף העונה אדבר עליו"
קרי "הציב רף גבוה מדי", לברון "יחיד במינו", פול שוב "אגדי"
"הלילות היו הכי קשים...ישבתי שם מתוסכל ושאלתי 'למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? עשיתי כל מה שאני אמור לעשות'" (קילפטריק בראיון לאתר באסקטבול אינסיידרס)
למרבה האירוניה, דווקא בגלל שהסיפור של קילפטריק כה נדיר, ניתן ללמוד ממנו כל כך הרבה. קילפטריק בן ה-26 גדל ביונקרס, ניו יורק, בשכונה קשה שבה פשע לא מייצג רק סכנה אלא גם את הסיכוי לברוח מגיהנום. על הדרך, הנה עוד מיתוס שאפשר להשכיב לישון אין הרבה שחקנים שמגיעים מהשכונות האלה למקצוענים. שחקן ה-NBA הממוצע מגיע ממשפחת מעמד ביניים מבוססת, שמאפשרת לו תנאים ראויים ובסיס יציב בשביל לפתח את הפוטנציאל שלו. כך או כך, קילפטריק הצליח להישמר מצרות בעזרת הכישרון שלו, ובבוא העת ניצל את המלגה שהציעה לו מכללת סינסינטי עד תום, כשסיים שם ארבע שנים לפני שהכניס את שמו לדראפט. ב-26 ליוני 2014, ערב הדראפט, קילפטריק ישב עם משפחתו מול הטלוויזיה והתפלל לשמוע את שמו. תפילתו כמו זו של אלפי שחקנים אחרים שמכניסים את שמם לדראפט בכל שנה נסקה מעלה-מעלה ונתקעה בתקרה השקופה. קילפטריק סירב להאמין.
אחרי האכזבה בדראפט, הסקנד-גארד הקשוח שיחק בליגת הקיץ, ועבר בליגת הפיתוח מקבוצה אחת לאחרת. הכל במטרה לצוד את עינו של צייד הכישרונות הבא, ליפול במקום הנכון, בזמן הנכון. אלא שהזמן עבר והסיטואציה הזו לא הגיעה. החיים בדי-ליג, מעבר לשכר המעליב, הם ג'ונגל בלי חוקים. הקבוצות משחקות אינסוף משחקים, במתחמי אימונים בלי קהל כמעט. האימונים מפרכים, אבל לא כמו הנסיעות באוטובוס ממדינה למדינה (כי למי יש תקציב לטיסות?). "קבוצתיות" היא מילה גסה בעולם שבו כולם חושבים שהם אוטוטו מתקדמים הלאה. כל שחקן מחכה שיקטפו אותו כבר למקצוענים, ואף אחד לא מוסר שום הזדמנות להרשים סקאוט. כולם שם באופן זמני, גם כי הם מקווים ליותר מזה, וגם כי אי אפשר לעשות את זה לאורך זמן, לא בשכר הזה. כשאתה מגיע לדי-ליג יש שעון חול שמישהו הופך, וכשהזמן נגמר הוא נגמר. קילפטריק סירב לוותר, כשסוכניו הציעו לו את המסלול הרגיל מעבר לים הוא אמר בפשטות שזה לא החלום שלו. העובדה שכבר היה אב לבת גם היא תמכה בהחלטה להישאר ולהילחם. עד גרגר החול האחרון.
"המאמן קווין יאנג [דלוואר 87'] אמר לי שקראו לי 'למעלה'. שאלתי 'לאן אני הולך?'. הוא אמר, 'יש לך משחק במדיסון סקוור גארדן בעוד איזה 3 שעות. כדאי שתלך להתארגן'"
"Ten-day contract" הם קוראים לזה. הגעת לליגה. אבל לא באמת הגעת. חוזים לעשרה הימים הם הדרך של קבוצות ה-NBA לעשות שפכטל על החורים שנוצרים בסגל במהלך העונה הארוכה. הם נותנים מענה חירום דל ביותר לפציעות שמקצרות את הסגל. אחרי עשרה ימים, לא משחקים ימים, הקבוצה מחליטה לגביך. היא יכולה לתת לך מיד עוד חוזה כזה, אבל אחרי עשרים יום היא מחוייבת לקבל החלטה. או שהיא שומרת אותך עד לסוף העונה, או שהיא תעיף אותך לטובת ה-"Ten-day" הבא. מי שמקשר את המילה "לחץ" לדקות סיום של משחק 7 בגמר הפלייאוף כנראה לא ראה שחקן על חוזה של עשרה ימים לך תשווה זריקה מכריעה בסוף המשחק, כשכל ג'אמפ-שוט שאתה לוקח יכול לקבוע אם יש לך קריירה או לא.
לאנס תומאס מהניקס, אחד שהיה שם, סיפק תובנות מבפנים במאמר לפליירז טריביון: "קבוצות משחקות בערך שלושה משחקים בעשרה ימים. ויש סיכוי טוב שאפילו לא תשחק בכולם. זה יכול למרוט לך את העצבים.. המפתח הוא לא להסתכל אחורה. סמוך על העבודה שלך, ובנאדם, אל תהסס ברגע שאתה מקבל הזדמנות".
בעונת 2014/15 קילפטריק קיבל חוזה אחד כזה במינסוטה ובעונה הבאה עוד שניים רצופים בדנבר, אבל זה לא נדבק. ואז, בפברואר האחרון החתימו הנטס את שון מרקס לתפקיד הג'נרל מנג'ר. זה חשוב לסיפור שלנו כי המהלך הראשון של מרקס בתפקיד היה להחתים את קילפטריק לעשרה ימים. המספרים של הגארד שחזר הביתה מספרים את הסיפור לבדם. אפס נקודות בפחות מחצי דקה על הפרקט מול הקליפרס (אז הם עוד לא הכירו את השם), 8 נקודות ב-21 דקות מול הלייקרס, ו-12 נקודות ב-20 דקות מול הנאגטס שנתנו לו כיף באותה עונה. במשחקו האחרון בחוזה הראשון, הוא כבר תפר 19 נקודות מול מינסוטה וסגר מעגל גם מולה במסע הנקמה הפרטי שלו.
בשני החוזים הראשונים בברוקלין קילפטריק הספיק לשחק עשרה משחקים, בהם קלע 12.1 נקודות בממוצע לערב, כשהוא לוהט עם חמישים אחוזים מחוץ לקשת. עם עקומת למידה כזו, ברוקלין ומרקס לא התכוונו לחזור על הטעויות של הוולבס והנאגטס, והקלע סיים את עונת 2015/16 עם הנטס. יותר מזה, במקום להאריך את חוזהו עד סוף העונה, מרקס הציע לו חוזה לשלוש שנים במקום. בגיל 26, שנה בדיוק אחרי משחק ה-NBA הראשון שלו במדי מינסוטה, קילפטריק חתם וידע שהפעם זה אמיתי.
"איפה הייתי בלעדיו? הרגשות שלי כלפי מרקס קצת משוגעים כי אני תמיד אומר שהוא הציל לי את החיים. הוא באמת עשה את זה"
לנטס, במעמדם הלא מזהיר, יש אוסף די מכובד של שחקנים שכיתתו את רגליהם בליגת הפיתוח. המאמן החדש קני אטקינסון הנחיל יסודות לשיטה, ומצב הרוח לא רע יחסית לעובדה שמדובר בקבוצה שנמצאת במצב הכי עגום בליגה. כדי לקבל תמונת מצב מפורטת לגבי קילפטריק וקבוצתו, פנינו לעיתונאי שלמה ספרנג מאתר "דה קאמבק", אשר מתגורר בניו יורק ומכיר את הנטס לאורך ולרוחב. "מארקס נמצא בבור עמוק במיוחד בזכות הטריידים של ה-GM הקודם בילי קינג", הוא מסביר. "העניינים הולכים להיות לא מזהירים בתקופה הקרובה. האוהדים צריכים להיות סבלניים".
ההתקפה אקטיבית ומתואמת, גם אם הכלים להפוך אותה ליעילה עדיין לא שם, וההגנה נמרצת כמעט כמו שהיא חסרת אונים. בסך הכל יש ניצנים של כדורסל בברוקלין שעומדת על מאזן 16:6 כמעט-מכובד. זה הרבה יותר ממה שאמרנו עליה לפני שהגיעו מרקס ואטקינסון. ספרנג מאשר את התחושות לגבי הרושם שעשו השניים בזמנם הקצר בברוקלין: "אטקינסון קיבל ביקורות טובות מאוד מסביב לליגה על העבודה שעשה ב-20 המשחקים הראשונים. מרקס קלע בבחירת המאמן הראשון שלו".
עם המגבלות של הסגל הנוכחי, קילפטריק מצא את מקומו בחמישייה די מהר. מבחינה מקצועית הוא מזכיר סוג של ווילי גרין, או רביב לימונד, אם להישאר בביצה המקומית. מדובר בגארד חזק בממדים של 1.93 מטר על 95 ק"ג, עם יכולת טבעית לשים נקודות על הלוח, כפי שיעידו 15.8 הנקודות שהוא מנפק בכל ערב. הקליעה שלו נקייה וזריזה, והאצבע קלה על ההדק. ספרנג מקטלג את קילפטריק בתור איום התקפי, לפני הכל: "הוא חודר טוב מאוד ושולט בכדור, הוא צריך לשפר את ההגנה, אבל יש לו כלים טובים כשחקן. מרקס בהחלט פגע בול עם קילפטריק. הוא סקורר שעובד קשה ואין ספק שהוא מסוגל להיות שחקן רוטציה בקבוצה טובה".
ערכם של שחקנים המסוגלים לקלוע 1.5 שלשות למשחק מעולם לא היה גבוה יותר, ובהתקפה דלילת האמצעים של אטקינסון זה שווה 27.4 דקות למשחק. לכל הטוב הזה קילפטריק מוסיף גם 4.6 כדורים חוזרים ו-4.8 זריקות עונשין באחוזים טובים.
הנתונים האלה פחות או יותר מבטיחים את מקומו של קילפטריק בליגה לשנים הקרובות, והסיפור שלו מעורר השראה לפחות כמו 449 הסיפורים האחרים. הנה, תראו את טים פרייז'ר מניו אורלינס, למשל, שכמו קילפטריק, הפך בגיל 26, אחרי מסע מפרך בין הדי-ליג לחוזים קצרי טווח, לסקורר בולט. אבל חשוב לזכור שעל כל 0.1 אחוזים כמוהם יש 99.9 אחוזים שלא מצליחים לשבור את התקרה, וזה לאו דווקא בגלל שהם לא עובדים קשה מספיק. ואם אנחנו כבר כאן, זה גם לאו דווקא בגלל שהם לא נועלים את הנעליים הנכונות, או בגלל שהם לא אכלו קורנפלקס בבוקר.
